|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
סעיפים 15
–
10 לחוק החוזים תרופות.
תרופת הפיצויים היא הנפוצה ביותר, אין לה הגבלות כמו
–
תרופות הביטול למשל, שכפופה לנושאים כמו: הפרה יסודית, ביטול תוך
זמן סביר, שיקולי צדק וכו'…
או תרופת האכיפה שמוגבלת בעיקר על ידי סעיף 3. תרופת הפיצויים לא
מוגבלת לכלום ובכל מקרה אפשר להגיש תביעה לפיצויים. מה שכן, אדם
חייב להוכיח מה הנזק שנגרם לו. הסעיף המרכזי הוא סעיף 10
שקובע שגם אם הייתה הפרה בוטה של חוזה ולא נגרם נזק, אין פיצויים,
לדוגמא: ב–
1/10/89 נכרת חוזה לקניית חומר גלם במיליון ש"ח, ב–
1/6/90 אמורים היו לספק את חומר הגלם, ב- 1/3/90 המוכר מכר את חומר
הגלם לצד ג' במיליון מאה אלף ש"ח ולכן הוא לא יוכל לספק את חומר
הגלם ב–
1/6/90. ב–
1.6.90 מחיר השוק הוא תשע מאות אלף ש"ח, האם לנפגע יש זכות פיצויים
במקרה כזה? סעיף 10 אומר שלא, משום שבמועד ההפרה לא נגרם לו
נזק אלא רווח, ולכן למרות שהמוכר לא בסדר, לא נגרם לו נזק ולכן הוא
לא יקבל פיצויים.
היחס בין דיני עשיית עושר לבין דיני החוזים:
בפ"ד אנדרס
נ' הוורלג'ונס
–
קונה הזמין חומרי גלם, המוכר מכר אותם לאחר, אך מבחינה חוזית חומרי
הגלם הם של הקונה והוא בעצם עשה עסק עם חומרי הגלם שלו והרוויח
עליהם. בדיון הנוסף נקבע ברוב של 3 מול 2 שהמוכר צריך לפצות את
הקונה במאה אלף שקל מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ולא מכוח דיני
החוזים, כי שם לא נגרם נזק. דעת המיעוט אמרה שכאשר יש חוזה, יש
להחיל את דיני החוזים ולא את דיני עשיית עושר ולא במשפט.
היחס בין הגישה הכלכלית למשפט לגישה המוסרית:
הגישה הכלכלית היא הגישה האמריקאית שאומרת שבמקרה כזה יש להחיל את
התאוריה של ההפרה היעילה, אם הוא ימתין עד ה–
6/4 הוא לא ירוויח כלום וכולם יוצאים מורווחים. לגישה זו יש
התנגדות חזקה בקרב המשפטנים הישראלים כמו
–
פרופ' אנגלרד ופרופ' דניאל פרידמן
שתוקפים אותה בחריפות. בפ"ד זה השופט ברק דחה את הגישה הזו
(תומך בגישה הזו הוא פרופ' פרוקצ'ה).
סעיף 10
אומר שדבר ראשון צריך להוכיח שיש חוזה שהופר, צריך להוכיח מי המפר
וצריך להוכיח שנגרם נזק, שיש קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם, דבר
אחרון שצריך להוכיח זה שניתן היה לצפות את הנזק שנגרם = מבחן
הציפיות, במבחן זה שני חלקים:
א.
עצם
ציפיות הנזק.
ב.
צפיות כמות הנזק = אדם יכול היה לצפות נזק של מאה אלף ולא של
מיליון, למשל.
אם כך, מדוע אדם שגרם נזק ויש קשר סיבתי לא ישלם על הנזק שלו? מבחן
הצפיות קיים גם בנזיקין ולכן הטיעון המקובל הוא
–
מדיניות משפטית, כלומר: אם הנזק הוא לא תוצאה מסתברת מהחוזה, המשפט
לא מוכן להטיל חיובים בגין נזק כזה. הנפגע חייב להוכיח קשר סיבתי,
צפיות, ונזק.
בפ"ד אנסימוב נ' מלון
טירת בת שבע
התעוררה השאלה
–
באיזה מידה צריך להוכיח מלבד את עצם הנזק, את כמותו? בלשון
השופט ברק "כימות הנזק". הדעה המקובלת עד אז הייתה שאם זה נזק
שקשה להוכיחו יש להשאיר את שאלת הכימות לבית המשפט. כאן חודשה
ההלכה שגם כאשר יש קושי בהוכחות כמות הנזק, יש נטל על התובע להוכיח
זאת עד כמה שהוא יכול. עובדות פסק הדין: בית המלון עשה
שיפוצים, הקבלן איחר בביצוע ובשלב מסויים עזב. בית המשפט החליט
שהוא הפר חוזה. לאחר שעזב נגרם למלון נזקים כגון: קושי באירוח,
ולכן המלון הורד בדירוג הכוכבים. הפרשנות שניתנה לסעיף 10 היא שמה
שהנפגע לא מצליח להוכיח בכימות הנזק, הוא לא יקבל ולא יזכה
בפיצויים. סעיף 10 לא דן בנושא חשוב שכיום הוא חלק מהמשפט
הישראלי וזה נושא וודאות הנזק
–
לדוגמא: מישהי הייתה מועמדת לתחרות מלכת היופי ולבסוף לא הכניסו
אותה לתחרות, היא תבעה את המארגנים בסכום של 50 אלף דולר על
המכונית בה זכתה מלכת היופי, על הטיול וכו'…
אין לכך וודאות ולכן בדרך כלל היא לא תזכה. פסק הדין המנחה מאמצע
שנות ה–
30 בארצות הברית הוא
פ"ד דמפסי
–
דמפסי היה אלוף העולם באיגרוף ובאחת התחרויות, אחרי שחתם חוזה, הוא
לא מוכן היה לבוא. הוגשה נגדו תביעה על כל הכספים שהפסידו (על
הצופים, שידורי הרדיו וכו'…)
והוא זכה. נושא הוודאות לא מופיע כמפורש בסעיף 10 אך הוא חלק מהותי
מקבלת הפיצויים ובית המשפט מחייב פיצויים כאשר יש מידה סבירה של
וודאות שהנזק קרה. זה מקובל במשפט האמריקאי וזה גם נקלט במשפט
הישראלי בעקבות מאמר של המלומדים פולר וברדו שאמרו שאת נושא
הפיצויים נתן לחלק ל
–
3 אינטרסים:
1.
אינטרס ההשבה
–
אם חוזה הופר ובוטל, אחד הנזקים שאדם יכול לתבוע זה להשיב את מה
שנתן, כלומר: א' זכאי לקבל חזרה את מה שנתן ל–
ב'. גם בלי לתבוע השבה מכוח סעיף 9, יש זכות לתבוע פיצויים בגין
השבה מכוח סעיף 10, אבל אין פיצוי כפול ואדם לא יוכל לקבל השבה גם
מכוח סעיף 9 וגם מכוח סעיף 10.
2.
אינטרס ההסתמכות
–
א' נפגע והוציא כספים, הוא שכר קבלנים, עובדים, ציוד ונגרמו לו
נזקים רבים. הוא יוכל לקבל פיצויי הסתמכות משום שזה לא עבר לאדם
אחר אלא להרבה אנשים.
3.
אינטרס הצפיות
–
הרווח העתידי שאדם צופה מהעסקה. אנשים עושים עסקאות כדי להרוויח,
ומטרת דיני הפיצויים החוזיים היא להעמיד את הנפגע באותו מצב שהיה
עומד לו החוזה קויים. סעד זה הוא חוזי משום שלהשבה והסתמכות יכולנו
להגיע גם מכוח דיני הנזיקין או דיני עשיית עושר ולא במשפט. הפיצוי
החוזי המובהק הוא פיצוי בגין צפיות.
סעיף 11
–
"פיצויים ללא הוכחת נזק"
–
סעיף 11 (א) מדבר
על אותם מקרים שלנכס או לשירות יש מחיר שוק ויש פער לרעת הנפגע בין
מחיר השוק למחיר החוזי, במקרים אלה זכאי הנפגע לקבל את הפער ללא
הוכחת נזק. לדוגמא: המחיר החוזי הוא 1,000 ש"ח ומחיר השוק הוא
1,200 ש"ח הנפגע זכאי לקבל פיצוי של 200 אם יוכיח את מחיר החוזה
ומחיר השוק בלבד. סעיף 11 (ב) מדבר על פיצוי בגין איחורים,
הסעיף מפנה לחוק פסיקת ריבית
–
סעיף 13
מדבר על נזק שאיננו נזק ממון
–
הכוונה בעיקר לעגמת נפש. בעוד שבדיני הנזיקין, נזקים שאינם נזקי
ממון שכיחים מאוד, בחוזים הדבר נדיר יותר ומופעל:
א.
כאשר מדובר בצרכנים ביתיים מאחר שהרכישה אינה במסגרת המסחר, קשה
להוכיח מהו הנזק הממוני, לדוגמא: אדם קנה דירה ומקבל אותה באיחור
של שנתיים.
ב.
כאשר יש קושי להוכיח את כמות הנזק בית המשפט מתגבר על הבעיה על ידי
סעיף זה.
סעיף 14
דן בנטל הקטנת הנזק, גם הנפגע אינו יכול לשבת בחיבוק ידיים כדי
לאפשר לנזק לגדול בלי סוף ויש עליו חובה להקטין את הנזק.
סעיף 15
- חשוב להכניס לחוק החוזים פיצויים מוסכמים מראש, ולכן כשרוצים
להבטיח שהצד שכנגד יתנהג בסדר, מקובל להכניס את הסעיף הזה ובית
המשפט בדרך כלל יכבד אותו, אלא אם יש יחס בלתי סביר בין היקף
הפיצויים לבין הנזק שניתן היה לצפות.
סעיף 18
עוסק בנושא הסיכול שלו חשיבות תיאורטית גדולה וחשיבות פרקטית
זעומה. חשיבותו התיאורטית היא
–
כיצד ניתן לפתור אדם מחיוב, שהתחייב בו, מכיוון שהוא לא יכול לעמוד
בו. סעיף זה הפך לאות מתה כיוון שבית המשפט קבע שאסון טבע זה לא
סיכול, אם אחד הצדדים מת זה לא סיכול, מלחמה זה לא סיכול, ולכן אין
שום דבר שכן יהיה סיכול. היום במשרד המשפטים יש הצעה לנסח מחדש את
תורת הסיכול.
|
|
