|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
זה הסימן השני בפרק השני על דיני התרופות. זו התרופה השנייה
שמופיעה בסעיף 2 (9
–
6).
סעיף 6
–
סעיף הגדרות, מגדיר מהי הפרה יסודית.
סעיף 7
–
קובע את הזכות לביטול.
סעיף 7 (א)
–
הזכות לביטול חוזה בשל הפרה יסודית.
סעיף 7 (ב)
–
הזכות לבטל חוזה בשל הפרה לא יסודית.
סעיף 8
–
קובע את דרך הביטול, גם לאחר הפרת החוזה הוא לא בטל מאליו ויש צורך
בהודעת ביטול שחייבת להיעשות תוך זמן סביר וכו'…
סעיף 9
–
קובע את ההשבה לאחר הביטול.
במשפט הישראלי, תרופת
ההשבה אינה תרופה עצמאית, אלא היא באה באמצעות ביטול ואף ההשבה
אינה תנאי לביטול, אלא משבוטל החוזה מתעוררת חובת ההשבה ולכאורה גם
כשההשבה איננה אפשרית עדיין ניתן לבטל את החוזה בשונה מהמשפט
האמריקאי .
עקרונות תרופת הביטול:
1.
האם
ביטול חוזה בשל הפרתו, מבטל את החוזה מכאן ולהבא או למפרע? האם
כאשר חוזה הופר ואחד הצדדים לא קיים את חיוביו, האם החוזה מתבטל
ממועד ההפרה או שהביטול הוא למפרע = מיום החתימה?
2.
בביטול חוזה בשל הפרתו, לצד הנפגע יש זכות לבטל את החוזה, האם זו
זכות חוזית או זכות חוץ חוזית?
יש גישות ודעות שונות אבל הגישה המקובלת היום בפסיקה היא הגישה
הפרגמטית = אין חשיבות לשאלה אם הביטול הוא מכאן ולהבא או
למפרע וגם אין חשיבות לשאלה אם הזכות היא חוזית או חוץ חוזית
–
גישתו של השופט
ברק. פרופ' אנגלרד ופרופ' דויטש חושבים שאכן כן יש
חשיבות לשאלות הנ"ל. דויטש מציע את ההצעה הבאה: יש להפריד בין
ביטול חוזה בשל הפרתו לבין ביטול חוזה בשל פגם בכריתה: בביטול בשל
הפרה
–
הביטול הוא מכאן ולהבא והזכות לביטול היא זכות חוזית. בביטול בשל
פגם בכריתה
–
הביטול חל למפרע והזכות לביטול היא חוץ חוזית. דויטש טוען שמבחינה
מהותית זה מבוסס על הפרש בין השנים, כלומר: באופן מהותי בוודאי
שיש להפריד בין חוזה שעצם כריתתו הייתה מלווה בפגמים עקב טעות,
עושק וכו'…
כאן הצד שנפגע לא חייב לבטל את החוזה הוא רשאי לעשות זאת ואם הוא
מבטל אז הביטול הוא למפרע, מרגע הכריתה. הזכות לבטל לא נובעת
מהסכמת הצדדים אלא מהחוק שמעוניין לאפשר לאדם שעשקו אותו
–
לבטל. לעומת זאת, חוזה שנכרת כדת וכדין ואחד הצדדים מפר אותו, שום
דבר לא היה פגום בחוזה, ולכן ההפרה היא מהרגע שהוא הפר את החוזה.
הביטול הוא מכאן ולהבא וזה נובע באופן של תנאי מכללא מהחוזה,
הצדדים מסכימים שאם לא יוכלו לקיים את החוזה הם יבטלו אותו.
מבחינה לשונית - בשפה העברית יש בעיה בכך שהיא הרבה פחות
עשירה מהשפה האנגלית. באנגלית ביטול חוזה בשל הפרה וביטול בשל פגם
בכריתה, אלו הם שני מושגים שונים לגמרי מבחינה לשונית, אבל גם
בהוראות החוק הישראלי ניתן להביא ראיות רבות להבדלים מהותיים בין
השניים:
1.
בביטול בשל פגם בכריתה הסעד הרגיל הוא בביטול, במקרים יוצאים מן
הכלל ניתן לקבל פיצויים שליליים אם מוכיחים חוסר תום לב, או משהו
אחר. לעומת זאת, בחוזה שהופר כל חוק החוזים תרופות עומד לנפגע, כל
הפיצויים עומדים לרשותו, וזאת משום שחוזה שמתבטל למפרע יש השבת
המצב לקדמותו, אך בחוזה שהופר לא רוצים להשיב את המצב לקדמותו, אלא
לתת לנפגע את הזכויות כאילו החוזה קויים.
2.
מה קורה שהחוזה מתבטל?
–
בחוזה שבוטל עקב פגם בכריתתו
–
לא כל החוזה פוקע, אפשר לקבל פיצויים מוסכמים ומקום השיפוט בשעת
סכסוך זה לפי מה שקבעו הצדדים, מתברר שבחוזה שבוטל בשל הפרתו
הביטול הוא לגבי המשך הביצוע של עיקר ההוראות האופרטיביות, אך הרבה
הוראות יפעלו גם לאחר שבוטל החוזה. לעומת זאת, בביטול בשל פגם
בכריתה
–
ברור שהחוזה פוקע לגמרי, אין פיצויים מוסכמים מראש אין בוררות וכו'…
3.
הבעיה האחרונה היא בנושא ההשבה: בסעיף 21
–
ביטול בשל פגם בכריתה, בדרך כלל חייבים להשיב את מה שהתקבל בחוזה,
לעומת זאת בהשבה מכוח סעיף 9 לחוק החוזים תרופות
–
הנפגע יכול לבחור: או להחזיר את מה שקיבל או להחזיר את השווי. זה
ניתן לשיקול דעת הנפגע, מכאן ברור לפרופ' דויטש לחלוטין שיש להבחין
בין השניים. באשר לשאלה
–
האם ביטול החוזה הוא זכות חוזית או חוץ חוזית
–
ברור שביטול בשל פגם בכריתה זו זכות חוץ חוזית, משום שהביטול לא
נובע ממה שהוסכם בחוזה, כל פגם בכריתה לא מתייחס להסכמת הצדדים,
אלא למצב חוץ חוזי
–
כפייה, טעות, הטעיה וכו'…
אם כל הבסיס לביטול נובע מחוץ לחוזה, ברור שהזכות לבטל גם היא לא
נובעת מתוך החוזה, אלא מחוץ לו. לגבי ביטול בשל הפרה זה פחות פשוט,
פרופ' דויטש אומר שזה מכללא, הצדדים הסכימו ביניהם לקיים את
החוזה, ולכן יש כאן מעין הסכמה של הצדדים שאם החוזה לא יבוצע, הוא
יבוטל. פרופ' דויטש נוטה לומר שהזכות חוזית, אך זה תלוי
בהגדרה מה זה חוזי ומה זה חוץ חוזי.
סעיף 6
קובע את הגדרת הפרה יסודית. במשפט הישראלי יש פחות חשיבות להפרה
יסודית, לעומת הפרה לא יסודית, כיוון שגם בהפרה לא יסודית ניתן
לבטל חוזה בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 7 (ב), אך יש לכך
חשיבות לעניין הביטול: סעיף 7 (א) לעומת סעיף 7 (ב).
סעיף 6 מתייחס ל
–
הפרה יסודית מסתברת = סעיף 6 ריישא ו
–
הפרה יסודית מוסכמת = סעיף 6 סייפא. "תנייה גורפת בחוזה"
–
זהו סעיף כללי שקובע שכל הפרה היא יסודית, סעיף כזה לא יתפוס אלא
אם הדבר סביר. זוהי התערבות של המחוקק שקובע שלמרות שהצדדים הסכימו
בית המשפט בכל מקרה לא יקבל זאת.
סעיף 6
- "…
הפרה יסודית
–
הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו
ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה…"
"אדם סביר"
–
הכוונה לנפגע, אך המחוקק לא משתמש במונח נפגע, כיוון שלא כל דבר
שהוא הפרה יסודית מבחינת הנפגע, ייחשב גם כהפרה יסודית מבחינת
המפר. לדוגמא: א' מוכר את דירתו ל–
ב' ב–
1/10, תאריך התשלום הוא 5 חודשים אחר כך ב- 1/3. ב–
15/10 א' קונה את דירתו של ג' תוך הסתמכות על הכסף של ב' ולכן הוא
קובע שמועד התשלום הוא ב–
3/3 כשהוא לוקח יומיים בטחון. ב' ב–
15/9 מכר את דירתו ל–
ד' שהתחייב להעביר לו את התשלום ב–
25/2. יש כאן שלוש עסקאות בעלות מועד כריתה ומועד תשלום שונה. מה
שקרה זה ש–
ד' לא ישלם ל–
ב' בזמן וביקש שבועיים ארכה ואז ב' לא משלם ל–
א' כי הוא לא קיבל את הכסף מ–
ד' וגם א' לא שילם ל–
ג' כי הוא לא קיבל את הכסף מ–
ב'. בחוזה בין א' ל–
ג' יש סעיף שאומר שאיחור של יומיים = הפרה יסודית, ולכן ב- 5/3 ג'
מבטל את החוזה עם א', ואז א' הולך ומבטל את החוזה עם ב'. בחוזה
בין א' ל–
ב' אין סעיף שאומר שזו הפרה יסודית, אך א' טוען שהאיחור ביומיים זו
הפרה יסודית משום שלו יש חוזה עם ג' ואי התשלום גרם לו להפסדים
רבים, ולכן ההפרה של ב' היא הפרה שניתן להניח שהוא לא היה מתקשר
בחוזה. כנגד טענתו של א' - ב' טוען שאין כאן סעיף של הפרה יסודית
מוסכמת, אלא א' בעצם אומר שזו הפרה יסודית מסתברת, כלומר: הוא אומר
לו שלו איחור של 10 ימים זו הפרה יסודית אבל ל–
ב' זה לא הפרה יסודית. הוא לא חושב שבדירה איחור של 10 ימים זו
הפרה יסודית. ב' טוען שהוא לא שילם בזמן לא מתוך רשעות או זדון,
אלא בתום לב, בגלל שד' לא שילם לו, ד' ייתן את הכסף באיחור ולכן גם
א' יקבל את הכסף באיחור. האם נראה בכך הפרה יסודית שמאפשרת ביטול
או לא? בשאלה הזו דן בית המשפט
בפ"ד ד"נ ביטון נ' פרץ
וקבע שזו איננה הפרה יסודית מהנימוקים הבאים:
א.
בחוק לא כתוב
–
הפרה שניתן להניח לגביה שהנפגע לא היה מתקשר, אלא כתוב אדם סביר
ולכן יש להסתכל על
–
איך נפגע באופן אובייקטיבי היה מתנהג וכל נפגע במקרקעין יסכים
שאיחור של 10 ימים זו לא הפרה יסודית.
ב.
הסעיף מדבר על הפרה שאדם סביר לא היה מתקשר אילו ראה מראש את
ההפרה. מראש מדובר על תאריך כריתת החוזה ב–
1/10, המוכר לא יכול היה לדעת זאת מראש משום שהוא עוד לא עשה את
החוזה עם ג' בתאריך הזה, ולכן זו לא הפרה יסודית. בית המשפט המשיך
צעד נוסף ואמר שגם אם ב–
1/10 א' כבר קנה מ–
ג' אך הוא לא הודיע ל–
ב' על כך ומועד התשלום הוא תנאי יסודי בחוזה גם אז לא היינו רואים
בזה הפרה יסודית, לדוגמא: א' קנה דירה מ–
ג' ב–
15/9 אך לא הודיע על כך ל–
ב' וגם לא הודיע לו שיש תנאי בחוזה שמועד התשלום הוא תנאי יסודי.
בית המשפט אומר שחובת תום הלב מחייבת להודיע על כך, כי ייתכן שאם
הצד השני היה יודע זאת הוא לא היה מתקשר בחוזה, ומכאן שלא רק
שהעסקה השנייה נעשתה מאוחר מהעסקה הראשונה, אפילו אם היא היית
מוקדמת יותר זו לא התנהגות של אדם סביר.
מנימוקים אלה, קבע בית המשפט שאין תוקף לביטול החוזה. זהו פסק הדין
הראשון שהעלה את השאלה
–
האם איחור בתשלום זו הפרה יסודית. בחברה הישראלית יש בעיה של אי
עמידה בלוח הזמנים, האם זו הפרה יסודית?
בפ"ד הרשקו נ' וכטר
דן בית המשפט בשאלה והדעה המקובלת שהתגבשה שם על ידי שניים מתוך
חמשת השופטים היתה שאיחורים ממושכים יחשבו להפרה יסודית, גם
בפ"ד ביטון נ' פרץ
נקבע שאיחור קצר ושלא בחוסר תום לב איננו הפרה יסודית. בפ"ד מאוחר
יותר נפתחה השאלה מחדש
–
פ"ד ריטנר
שם נקבע שכל מקרה ייקבע לגופו. לדעת פרופ' דויטש כל מקרי
הביניים נתונים לפרשנות, ובית המשפט צריך להכריע בכל מקרה לגופו.
החלק השני של סעיף 6 דן בהפרה שהוסכם עליה בחוזה שהיא תחשב
כהפרה יסודית. מה קורה אם יש בחוזה תנאי מוסכם שקובע מתי ההפרה
יסודית, אך התנאי נראה מקפח וקשה, למשל: תנאי שקובע שהפרה של
יומיים היא הפרה יסודית, אדם קיבל התקף לב והכסף היה בבנק, הנפגע
מבטל את החוזה משום שקיבל הצעה טובה יותר. זהו מקרה קשה שבית המשפט
יתחשב בכך.
בפ"ד גולן נ' פרקש
התלבטו בשאלה זו כשבסיס ההתלבטות היה פרשנות סעיף 7 שמבחין
בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית. בסעיף 7 (א)
–
הפרה יסודית, הזכות לביטול לכאורה מוחלטת בעוד שבסעיף 7 (ב)
–
הפרה לא יסודית, לבית המשפט יש שיקול דעת להפעיל את שיקולי הצדק.
בכל דיני החוזים יש את עקרון תום הלב ובכפוף לחופש החוזים יש לבית
המשפט שיקול דעת להפעילו במקרים קיצוניים.
סעיף 6 סייפא
אומר ש "…
תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן,
אין לה תוקף אלא אם הייתה סבירה בעת כריתת החוזה"
–
תניה גורפת זה סעיף בחוזה שקובע למשל: סעיפים 20
–
1 בחוזה, הם הפרה יסודית. אם הופכים תנאים בחוזה להפרה יסודית זה
בעצם שצד אחד רוצה לקחת לעצמו את הזכות לביטול, ולכן כאן המחוקק
מתערב בחופש החוזים ואומר שלתניות גורפות אין תוקף, רק אם יסבירו
לשופט שזה מחוייב. מה קורה אם במקום תניה גורפת כותבים בכל סעיף
בחוזה שזה הפרה יסודית?
–
היום המשפט הולך לפי המהות, ולכן זה לא משנה ובית המשפט יתייחס לזה
כתניה גורפת. מה קורה אם בחוזה יש תניה גורפת וגם בסעיף מסויים
בחוזה יש הפרה יסודית ובית המשפט מבטל את התניה הגורפת?
פ"ד שלום נ' מוטה
אומר שבמקרה כזה התניה הגורפת מתבטלת, אך התניה הספציפית נשארת.
ההבחנה בין הפרה יסודית ללא יסודית חשובה רק לגבי סעד הביטול
(בשונה מהמשפט האנגלי). אם נפגע רוצה באמת לבטל את החוזה בשל הפרה,
עליו לתת לצד השני הזדמנות לתקן, כלומר: לתת ארכה, כי אחרת יקרה לו
מה שקרה לביטון
בפ"ד ביטון נ' פרץ
ביטון חשב שהוא יכול לבטל את החוזה ובית המשפט קבע שלביטול אין
תוקף והוא הורה על אכיפה לטובת המפר. בעצם, מה שקרה זה אותו נפגע
–
ביטון הפך להיות למפר ואחרי שנים רבות שהוא כבר מכר את הדירה, הוא
צריך לתת פיצויים, ולכן תמיד כדאי לתת ארכה לפני הביטול.
סעיף 7
קובע את הזכות לביטול. סעיף 7 (א) קובע שאם הייתה הפרה
יסודית הנפגע זכאי לבטל את החוזה. הביטול הוא חד צדדי ואין צורך
בשיתוף פעולה של הצד שכנגד.
סעיף 7 (ב)
דן בהפרה לא יסודית וגם כאן זכאי הנפגע לבטל, אך לאחר שנתן ארכה
למפר לצורך קיום החוזה. לדוגמא: מועד התשלום היה ב- 1/10. הסכום
לא שולם. איחור בתשלום זו לא הפרה יסודית. הנפגע מחכה חודש וב
–
1/11 הוא נותן ארכה של 10 ימים לתשלום ומבטל את החוזה. הזמן הסביר
לארכה בעסקה כזו הוא 20 יום. הנפגע מבטל את החוזה ב–
1/12, האם הביטול תופס או שהמפר יוכל לומר שהביטול לא תופס כי
הארכה הייתה רק ל–
10 ימים. בסעיף 7 כתוב "ארכה לקיומו" ולא ארכה לזמן סביר,
כלומר: עד ה–
20/11 הוא לא יכל לבטל, אך אחר כך זה בסדר.
בחיי המעשה, בדרך כלל ניתנות הארכות על ידי אנשי עסקים ולא עורכי
דין, המחוקק לא רצה להכביד בדרישות פורמליות על אנשי העסקים, ולכן
גם אם הארכה היא לזמן קצר והיא לא מנוסחת בצורה ברורה וכו'…
בית המשפט יראה בזה ארכה כדין, משום שבסופו של דבר זהו נטל על
הנפגע. המחוקק ובתי המשפט לא מעוניינים להכביד על הנפגע וזו אחת
ההלכות העיקריות של
פ"ד הרשקו נ' וכטר.
סעיף 7 (ג)
דן בסוגיית ההפרדה: לעיתים בחוזה יש כמה חלקים, ואז אם צד לחוזה
מקיים רק חלק אחד ולא את האחרים, מה הזכות העומדת לרשות הנפגע?
סעיף 7 אומר שאם באמת ניתן להפריד בין החלקים, אז יבטלו רק את
החלק שהופר, אך אם ניתן לראות בחלק שהופר
–
הפרה יסודית של כל החוזה, אז ניתן לבטל את החוזה כולו.
פ"ד בנבניסטי נ' ששון
דן בשאלה
–
מה קורה אם הופר חלק ורוצים לבטל את כל החוזה? כמה זוגות יצאו
לטיול ליוון וטורקיה. חברת הנסיעות טעתה והם נסעו רק ליוון, הם
הגישו תביעה נגד חברת הנסיעות כדי לבטל את החוזה כולו והסעד במקרה
כזה הוא
–
השבה. דעת הרוב הייתה שהם לא צריכים להשיב כלום, משום שהם
הגיעו ליוון נשארו שם ולא חזרו הביתה. לדעת פרופ' דויטש מה
שאמורים היו להחליט זה: ראשית להפריד את החוזה לחלקים = חלק יוון
וחלק טורקיה, שנית
–
אפשר לבטל את כל החוזה ולתת סעד השבה, למשל: מחיר טיול כזה הוא
2,000$ - יוון 1,000$ וטורקיה 1,000$ וזה אפשרי, כעת אם החוזה בטל,
אז הפיצויים בגין עגמת הנפש שלא נסעו לטורקיה הם 1000$ וזה אפשרי.
שלישית
–
סעיף 7 אמנם דן בהפרדה, אך גם אם לא מפרידים יש להשיב את מה שהתקבל
במקרה הרגיל מכוח סעיף 9, ותמיד בצד התרופות ביטול והשבה יש גם את
תרופת הפיצויים כשנגרם לאדם עגמת נפש.
סעיף 8
קובע את דרך הביטול = בהודעה. חוזה אינו מתבטל מעצמו וגם חוזה שלא
קויים ב–
10/92 ואנחנו ב–
1/6/97, ימשיך להתקיים.
בפ"ד אגקי נ' כהן
נקבע שההודעה לא חייבת להיות בדרך פורמלית ובהרבה מקרים הגשת תביעה
תחשב כהודעת ביטול.
הודעת ביטול חייבת להעשות תוך זמן סביר, האינטרס שהמחוקק בא להגן
עליו הוא של המפר שיש לו זכויות מסויימות, כמו: הזכות לדעת מה מצבו
המשפטי. הזמן הסביר לצורך סעיף 8 הוא בדרך כלל ארוך יותר מסעיף 7
(ב) ובדרך כלל 6 חודשים יחשבו עדיין כזמן סביר. סעיף 7 (ב) קובע
זמן סביר להמתנה לביטול ואחר כך אפשר לבטל אך לא רוצים להשאיר את
הביטול כפתוח לנצח ולכן נותנים זמן שונה לחלוטין מפני שיש להגן על
הנפגע יותר מאשר על המפר. מאחר ובשני הסעיפים הזמן הסביר בא להגן
על המפר, יש לקבוע אותו כך שלא יפגע בנפגע. יש להיזהר מאוד בפרשנות
מושג בסעיפים שונים = הזמן הסביר הוא בסעיף 7 זמן המינימום לפני
ביטול כלומר: זמן קצר, ובסעיף 8 זה זמן המקסימום למתן ארכה לצורך
ביטול כלומר: זמן ארוך.
מה קורה אם ב–
1/4 הופר חוזה, מייד מאותו יום ניתן לבטלו תוך זמן סביר של נניח
–
6 חודשים עד ה–
1/10. הנפגע התלבט אם לבטלו ושנה אחר כך הוא רוצה לבטלו. הבעיה היא
שהזמן הסביר חלף (גם בפגם בכריתה אי אפשר לבטל חוזה אחרי שנה) האם
בהפרה ניתן לבטלו?
בפ"ד מרגליות נ'
אברבנאל
נאמר שאם חלף הזמן הסביר יש הפרה יסודית, הנפגע צריך לתת עוד ארכה,
למרות שבהפרה יסודית לא צריך לתת ארכה, זמן הארכה יהיה זמן סביר של
שבועיים שלושה, ואחר כך הוא יוכל לבטל תוך זמן סביר של סעיף 8 = 6
חודשים. לחידוש זה יש עוגן בסעיף 8 סייפא "אולם במקרה האמור בסעיף
7 (ב) (= הפרה לא יסודית) ובכל מקרה אחר (= הפרה יסודית) שהנפגע
נתן
…
ארכה". מה קורה אם אחרי שנה ניתנת ארכה, אך בנסיבות העניין אין כל
אפשרות לבצע את החוזה וברור שארכה לא תעזור, למשל: סחורה שטבעה
בים, אין צורך לתת ארכה כי אין סחורה. הכל תלוי בתום הלב, אם
הביטול מטרתו באמת להבהיר את היחסים בין הצדדים כדי לסיים את
העניין
–
ניתן ארכה אפילו שהיא לא ניתנת למימוש.
השבה לאחר ביטול
סעיף 9
קובע שעם ביטול חוזה, חייב כל צד להשיב את מה שקיבל על פי החוזה.
אם אי אפשר להשיב את הנכס עצמו או שזה לא סביר, יש להשיב את שווי
הנכס. יש שתי בעיות:
1.
בעיה תיאורטית
–
בפ"ד סוכנות
מכוניות נ' טרבלוס
הייתה מחלוקת בין השופטים האם חובת ההשבה היא חוזית או חוץ חוזית?
דעת הרוב של השופטים כהן ואשר אמרה שחובת ההשבה היא
חוזית גם אם היא לא כתובה במפורש בחוזה, אפשר לראות בה כחיוב
מכללא, דעת השופט ברק הייתה שחובת ההשבה היא חיוב חוץ חוזי
הנובע מהחוק. הגישה המקובלת כיום היא גישתו של ברק.
2.
בעיה נוספת
–
פ"ד כלנית
השרון נ' הורביץ
- הנפגע חוייב להחזיר כספים שקיבל בעסקה והשאלה הייתה
–
האם יש להשיב את הכספים בערכם הנומינלי או הריאלי? השופט חיים
כהן אמר שלדעתו מטרת ההשבה היא
–
השבת המצב לקדמותו, ולכן ההשבה היא ריאלית כי זו ההשבה הצודקת.
השופט ברק ניתח את מהות ההשבה. לדעתו בסיס חובת ההשבה הוא
בעשיית עושר ולא במשפט וזה משתלב גם עם הגישה שביטול חוזה זה מכאן
ולהבא. אם כך, מדוע יש להשיב מה שהתקבל? משום שאם אדם יישאר עם מה
שקיבל אחרי שהחוזה בוטל, זו תהיה התעשרות שלא כדין. ברק אומר שיש
להבחין בין פיצוי שמטרתו לפצות בגין נזקים עקב אי קיום חוזה, לבין
חובת ההשבה שהיא חיוב חוץ חוזי. זה ברמה העקרונית, אך ברמה המעשית
ברק אומר שיש מבחנים שמטרתם לסייע להגיע לתוצאה הראויה. ברק עושה
הבחנה בין השבת הנכס להשבת שוויו, הבחנה שמעוגנת בחוק, השאלה איך
להעריך שווי מעוררת בעיות, לדוגמא: הכסף שולם ב–
1/10/91 החוזה הופר ב–
1/10/92 החוזה בוטל ב–
1/10/93 התביעה הוגשה ב–
1/10/94 ופסק הדין ניתן ב–
1/10/96. לפי איזה תאריך יש לחשב את הכסף?
–
יש להצמיד את הכסף מהיום שהתקבל עד היום שמשיבים אותו. מה קורה אם
מה שהועבר זה נכס בעל ערך בלי קשר לאינפלציה, לפי מה בית המשפט
יעריך את שווי ולפי איזה תאריך הוא ייקבע אותו? או
–
נניח שמה שהועבר זו עבודה קבלנית, למשל: בפועל בוצעה בנייה של 4
קומות מתוך 6 בשלד של בניין. הקבלן לא עמד בלוח הזמנים גם אחרי
שקיבל ארכה ולכן המזמין ביטל, הקבלן טוען שמה שמגיע למזמין זה 60%
(4 מתוך 6) זה מגיע לו מבחינה סובייקטיבית כי הוא השקיע זאת,
המזמין אומר שמבחינה סובייקטיבית הוא מזמין קבלן אחר להשלים את 2
הקומות אך גם לגמור את ה–
4 שהקבלן הראשון התחיל ולכן הוא צריך להשיב רק 40%. נניח שמבחינה
אובייקטיבית הוא צריך להשיב 50%.
בפ"ד כלנית השרון
השופט ברק
אומר שמועד ההשבה הקובע עבור נכס הוא מה שבית המשפט ייקבע. ברק
אומר שמאחר וחובת ההשבה נובעת ממניעים של עשיית עושר ולא במשפט,
החייב צריך להשיב את מה שהוא התעשר באופן סובייקטיבי, כלומר: זה
שהקבלן השקיע 60% זה לא רלוונטי משום שהמזמין נפגע והקבלן חייב
בהשבה. אבל, ברק למרות זאת פסק הפוך ואמר: "ניתן להשאיר דבר זה
בצריך עיון" והוא חייב בהשבה אובייקטיבית שיכולה לגרום לעוול גדול
למשיב כי קשה לשמור על שווי הכסף, ולכן הנפגע יהיה מחוייב להשיב
יותר ממה שהתעשר והוא פותר זאת על ידי כך שהנפגע יקבל פיצויים.
לדעת פרופ' דויטש ופרופ' אנגלרד גישתו של ברק היא
פרובלמטית ויוצרת אי וודאות בעולם המשפט. דויטש טוען שחיוב ההשבה
לחוזה שבוטל בשל הפרה זה חיוב חוזי (כדעתם של השופטים כהן ואשר)
והשבת שווי צריכה להיות זהה עד כמה שניתן להשבת הנכס בפועל, מאחר
שהשבת הנכס יכולה להיעשות רק אחרי מתן פסק הדין כך גם השבת השווי
וההשבה היא אובייקטיבית. מה קורה אם חיוב ההשבה האובייקטיבי במועד
פסק הדין יגרום לחיוב בהשבה שהיא יותר ממה שהתעשר? אם החובה תהיה
על המפר, זוהי אחת מתוצאות הפרת החוזה. אם החובה תהיה על הנפגע,
חוק החוזים תרופות ייתן פתרון או תרופת הפיצויים. מה שמחייב זו
דעתו של ברק אך גם ברק בעצם פסק
–
השבה אובייקטיבית + פיצויים ובכל פסקי הדין שבהם פסקו השבה
אובייקטיבית, אם התוצאה לא טובה פסקו פיצויים.
בפ"ד הררי נ'
וורטהיימר
ניסתה השופטת נתניהו ללכת לפי ההשבה הסובייקטיבית והתוצאה
הייתה שהצד שהפר לא רק שלא השיב אלא גם זכה ב–
25,000$. בתורת המשפט האמריקאי קיימת הגישה הפוזיטיביסטית שאומרת
שהמשפט אינו מה שהשופטים אומרים, אלא מה שהם עושים, כלומר: המשפט
הוא אותם שורות ספורות של הכרעת הדין ביחס לעובדות.
|
|
