|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
כאשר תנאים קשים מופיעים בחוזה אחיד, כמעט ולא ניתן לנהל שום משא
ומתן לגביו:
חוק הערבות תשכ"ז-
1967
–
נכתב מלכתחילה כחוק חד צדדי לטובת הבנקים, אך גם בחוק זה יש הוראות
מסויימות לטובת הערב, אך על כל הוראה שהיא לטובת הערב אפשר להתנות
ולבטל אותה כי החוק הוא דיספוזיטיבי, לדוגמא: אם יש חמישה ערבים
וכל אחד מהם מסתמך על כך שיש עוד ערבים, קיימת האפשרות התיאורטית
שהבנק יחליט לוותר על ארבעה ערבים ולתבוע רק אחד מהם, ולמרות האמור
בחוק זה יחייב, ולכן זה משפיע לא רק על הפסיקה, אלא גם על החקיקה.
המאפיין את כולם זה שהם חוקים דיספוזיטיביים ואם צד מעוניין, הוא
יכול לומר שמה שמחייב זה ההסכם ולא החוק. מדוע נכתבה כך החקיקה? כי
זה הכל, הרעיון שלחופש החוזים שמשפיע השפעה מכרעת על כל מבנה
החקיקה והפסיקה הישראלים.
בעשרות השנים האחרונות, החל משנות ה–
60 החלה להתגבש ההשקפה שכאשר החופש אינו חופש אמיתי, וכאשר תנאי
החוזה באמת בלתי סבירים, יש סמכות להתערב, אם מכוח פסיקה או מכוח
חקיקה. הבעיות הקשות ביותר הם כאשר החוזה שנערך מכיל גם פגמים של
צורה וגם של מהות (צורה = הפרוצדורה של ההתקשרות) דוגמאות:
1.
בעיה של צורה
–
צד חזק שמכתיב תנאים לצד חלש
–
זה לא פוסל את החוזה.
2.
חוזה אחיד שהוכן מראש על ידי צד אחד בלבד, שהרי רעיון חופש החוזים
זה ששני הצדדים מסכימים.
3.
בעיה של שימוש באותיות קטנות "אותיות טל ומטר המעוורות את עיני
הקורא" (השופט זילברג).
מה קורה אם אותו צד מנצל את הבעייתיות כדי להכתיב תנאים בלתי
סבירים? מה זה תנאים בלתי סבירים?
עד היום אין לכך תשובה טובה, אך ישנן מספר דוגמאות לא חד משמעיות:
1.
אם החוק קובע הסדר בחוזה בין א' ל–
ב' האחריות תחול על ב', גם כאשר החוק הוא דיספוזיטיבי, ניתן להניח
שהמחוקק קבע כך כי נראה לו שזה מה שנהוג ומקובל. אם ב' מעביר את
האחריות ל–
א' אז הוא צריך להסביר למה, אז אם זה נעשה בחוזה רגיל זה בסדר, אך
אם זה נעשה תוך בעיות בצורה יש לבדוק זאת.
2.
אם יש מפזר נזק טוב יותר ובמקום שהנזק ייפול איפה שהוא טבעי יותר,
מעבירים אותו לצד אחר, זה מעורר שאלות.
3.
מי יכול לפקח יותר על מניעת הנזק ולבטח עצמו בצורה טובה יותר, כי
עדיף שהצד שקל לו יותר לפקח ולפזר את הנזק, ייקח את זה על עצמו.
כיום יש הצדקה לסטות מחופש החוזים, כי כאשר הכתבה מראש מביאה
לניצול, יש בסיס להתערבות מכוח החקיקה והפסיקה, אך למעשה בתי המשפט
לא אוהבים להתערב ועם כל ההכרה שיש בכל העולם המערבי, כשיש מקרים
שמצדיקים התערבות זו פגיעה בחופש החוזים, ולכן במשך השנים האחרונות
פיתחו סדרת כלים לתקיפות תניות פטור.
ברמה העקרונות כולם מסכימים שהדרך הטובה ביותר היא
–
תקיפה ישירה, אך מכיוון שיש בכך פגיעה בחופש החוזים, זה לא כל כך
טוב ויש מספר דוגמאות לתקיפה עקיפה:
1.
האם תניית הפטור הקשה והמקפחת היא בכלל חלק מההתקשרות?
–
באותם מקרים שההפניה לא מופיעה בחוזה שהצדדים חתמו עליו, אז אולי
ההפניה אינה מספקת ואולי המסמך שכולל את תניית הפטור, לא מחייב ולא
קשור בהתקשרות. בהלכות חוזה כרטיס שקובעות שמסמכים מסויימים אינם
חלק מחוזה, זו דרך עקיפה לאי מתן תוקף לתניות פטור, כי בסופו של
דבר בית המשפט בוחן אם התנאים אינם חלק מהחוזה או שהם כן חלק
מהחוזה, הוא בוחן גם את חומרת התנאים ואם אין הפנייה מספקת אז זה
לא חלק מהחוזה.
פ"ד טרמפולין נ'
נחמיאס
–
תניית הפטור הופיעה בחוזה הכרטיס ובשלט. אנשים קפצו על
הטרמפולינות, נפלו על הראש ונפצעו קשה. חברת הטרמפולינות התגוננה
בתנייה שפוטרת אותה מאחריות. כל השופטים הסכימו שלא הייתה הפניה
מספקת לשלט ולכרטיס, כי השלט בה אחרי שכבר הייתה התקשרות, משום
שהוא היה בתוך האולם ובכרטיס לא נכתב שהוא כולל תנאים חוזיים
מחייבים, ולכן נקבע שבעל הטרמפולינות לא נתן הפנייה מספקת. השופטים
לא תקפו באופן ישיר את התנאים לחוזה, הם לא הסתפקו בנימוק שזה תנאי
מקפח, נזקי גוף וכו', אלא אמרו שלא הייתה הפנייה מספקת, ולכן זה לא
חלק מהחוזה. הכלל של הפנייה למסמך אחר הוא כלל טכני של דיני כריתת
החוזה ובפועל הוא שימש כדי להגן על צד מפני תנאים קשים ומקפחים
בחוזה.
2.
כלל הפרשנות
–
פרשנות תפקידה לפרש את החוזה לפי כוונת הצדדים, הנסיבות, לשון
החוזה וכו'... לכאורה לפחות עד פ"ד אפרופים, כאשר נוסח החוזה הוא
ברור ולא מעורר שאלות, צריך לתת לחוזה את התוכן כפי שעולה ממנו.
בפועל בתי המשפט משתמשים לעיתים קרובות בכללי הפרשנות כדי להגיע
לתוצאה צודקת = לעזור לצד החלש ולנטרל את התנאים הבלתי סבירים
שהוכנו מראש על ידי הצד החזק. לדוגמא:
פ"ד שפייזר נ' המועצה
להסדר ההימורים בספורט
–
המועצה, כדי להגן על עצמה מפני זיופים קבעה כלל
–
כל הטפסים שמגיעים למשרדי המועצה, עוברים צילום, וזאת כדי להבטיח
שאנשים מילאו את התוצאות לפני המשחקים. יש סעיף מפורש בתקנון
המועצה שקובע שטפסים שלא צולמו לא ייכנסו להגרלה. במקרה הזה, לא
היה ספק שהטפסים הגיעו למשרד המועצה ובשל תקלה טכנית לא צולמה
חבילת טפסים, ולפי הכללים
–
מה שלא צולם לא נכנס להגרלה. התברר שאחד הטפסים שלא צולם, זכה.
החוזה בין המועצה לבין הציבור ממלאי הטוטו, נקבע בדרך של תקנות.
זהו חוזה מיוחד כי הוא לא רק חוזה פרטי של אנשים, אלא הוא נקבע
בקובץ התקנות, כתקנה של המועצה, ולכן חלים על החוזה דיני החוזים
ודיני המשפט הציבורי. בבית המשפט עלתה טענה שהתקנות, כפי שהן
כתובות הן בלתי סבירות, כי לא סביר שבגלל רשלנות עובדי המועצה אדם
לא יזכה בפרס, ובמשפט המנהלי קיים כלל שניתן לבטל חקיקת משנה
(תקנות) כאשר התקנות לוקות בחוסר סבירות קיצונית. לבית המשפט הייתה
סמכות לבטל את התקנות, אך כשם שבית המשפט לא אוהב להתערב בחופש
החוזים, כך הוא גם לא אהב בעבר לבטל תקנות, ולכן בית המשפט פירש את
הסעיף כך שכל מטרתו היא שלא יהיה זיוף, ואז הסעיף כאילו לא חל. זו
דוגמא למתן פרשנות מגמתית שהיא כלי חשוב להגנת צד בחוזה, כשבאים
לקפח אותו ולפגוע בזכויותיו. כלל פרשנות נוסף = פרשנות כנגד המנסח
–
אם יש אי בהירות לגבי פירוש סעיף בחוזה, נפרש זאת כנגד מנסח החוזה,
וההיגיון שמאחורי זה הוא שבדרך כלל המנסח, מנסח את החוזה לטובתו,
ולכן נגן על החלש. פרופ' גבריאלה שלו בספרה תוקפת את הכלל
הזה, אך היא מוכנה לקבל אותו לגבי חוזים אחידים, כי שם באמת יש
בעיה של הגנה על הצד החלש אך בפסיקה ממשיכים להשתמש בו.
3.
קביעת חובות גילוי בחקיקה
- בהרבה חוקים קובעים חובות גילוי שלהם מספר מטרות: אם בחוזה יש
תנאי קשה, המחוקק אומר שאפשר לעשות זאת, אך לפחות לגלות זאת לצד
השני. בהרבה מקרים כשצד לחוזה לא מגלה את שנתבקש לגלות, התנאי לא
יחול כי חובת הגילוי תוביל לכך, ולכן חובות הגילוי משמשות ככלי
עקיף לטובת הצד החלש. האפקטיביות של חובת הגילוי שנויה במחלוקת. יש
מקרים שחובות הגילוי ממשיות ויש מקרים שערכם מועט מאוד, לדוגמא:
סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח מחייב להבליט סייגים על חובות חברת
הביטוח, למשל: אם חברת הביטוח מבטחת מפני פריצה, אך היא רוצה
להבטיח את עצמה מפני גניבה
–
עליה להבליט זאת בפוליסה. 90% מפוליסות הביטוח זה כל הדברים בהם
החברה לא חייבת, אך יש חוקים שבהם חובת הגילוי היא רצינית יותר.
4.
הוראות מסוג עושק, תום הלב וכו'
–
גם אלו עקרונות שיכולים לסייע בהגנה על הצד החלש (פ"ד
רוט נ' ישופה).
יש מקרים שהמחוקק מתנה במפורש על חופש החוזים, בכך שהוא קובע
הוראות קוגנטיות, בדרך כלל כדי להגן על ציבור הקונים ומקבלי
השירות, לדוגמא: סעיף 16 לחוק המכר קובע שאם המוכר מכר נכס
שלא מתאים לייעודו והדבר ידוע מראש למוכר, לא יחולו כל הוראות חוק
המכר, על אף האמור בהסכם, כלומר: גם אם בהסכם רשום שהנכס עובר זה
לא יתקבל, משום שזו הוראה קוגנטית. גם בחוק חוזי הביטוח רוב
ההוראות הן קוגנטיות. המחוקק, בשנות ה
–
70 הגיע למסקנה שבתחומים מסויימים אין מקום להשאיר את חופש החוזים
ויש מקום לקבוע שהוראות מסוימות, אי אפשר להתנות עליהן.
פ"ד שורקה נ' קארין
–
קבלן מכר דירה ולחוזה הוא הכניס סעיף שקובע שקבלת המפתח היא הודעה
של הקונה שהבית תקין ואין בו שום בעיות. עשו "חוזה על הנייר" לפני
שהקבלן התחיל לבנות, והקבלן בנה את הבית עם ליקויים רבים וכאשר
הקונה נכנס לדירה והגיש תביעה על הליקויים בדירה אמר הקבלן
–
בחוזה נאמר שאין ליקויים. סעיף 16 לחוק המכר קובע: אי התאמה
שנובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת
החוזה. הקבלן היה אמור לדעת על הליקויים בעת כריתת החוזה, אך בעת
הכריתה הקבלן לא ידע על הליקויים ונוצר מצב שסעיף 16 שמגמתו
קוגנטית, לא יועיל בשל לשונו, ואז אמר בית המשפט שגם בחוזים כאלה,
בהם הקבלן כותב שקבלת מפתח פרושה וויתור על כל טענה, באותם ימים
מקובל היה שהקבלן מתקן את הליקויים בבנייה במשך שנה. בית המשפט אמר
שמאחר ולגבי ליקויים מסויימים הקבלן לקח על עצמו את האחריות ולגבי
ליקויים אחרים לא, אנחנו נפרש זאת שגם בליקויים האחרים הוא יהיה
חייב. בית המשפט לא תקף את תוכן החוזה, אלא פנה לפרשנות החוזה.
5.
תקנת הציבור ותום לב
–
בפ"ד רוט נ'
ישופה
–
קבלן כתב בחוזה שהקונה משחרר את הקבלן מכל אחריות לליקויים.
השופט שמגר במיעוט אמר
–
שתנאי כזה בחוזה בנייה הוא תנאי הנוגד את תקנת הציבור, כי לא ייתכן
שאדם קונה דירה ויקבל דירה עם ליקויים, זה לא הגיוני, ולכן יש לבטל
את התנאי הזה בהסתמך על סעיף 30. השופט אלון לא קיבל
את דעת שמגר בשל עיקרון חופש החוזים והוא מביא מספר נימוקים למה לא
לבטל את הסעיף
–
הוא אומר שהעיקרון הגדול ביותר של תקנת הציבור הוא שאנו מצווים
לשמור על עיקרון חופש החוזים, זה גם מה שאמר הלורד ג'סל
ונראה שהרעיון שנאמר ב–
1885 נאמר עדיין ב–
1980 ועדיין בתי המשפט מהססים לבטל גם תנאי מקפח ביותר בעילת תקנת
הציבור. אלון אמר שבכל זאת, גם אם הסעיף לא בטל יש בהפעלתו פגיעה
בתום לב, וסעיף 39 אומר שגם השימוש בזכות הנובעת מחוזה,
צריך היה להיות בתום לב. נראה שגם היום השופטים נזהרים להפעיל את
תקנת הציבור, וגם כשהתנאי קשה ביותר, הם מעדיפים לפעול בדרכים
אחרות.
מתי תנאי נוגד את תקנת הציבור?
–
יש שלושה פסקי דין מנחים בסוגייה והם:
1.
פ"ד צים נ' מזיאר
–
אישה שטה באוניה וקיבלה קלקול קיבה מהאוכל שהיה מקולקל. היא הגישה
תביעת נזיקין והחברה טענה שבכרטיס האונייה היה סעיף פטור שאמר
שהחברה לא אחראית על האוכל באונייה. ב–
1913 נקבעה הוראה בחוק הפרוצדורה העותומאנית, שקבעה שלחוזים יש
תוקף, אלא אם הם לא חוקיים או נוגדים את הסדר הציבורי. בין השנים
1953
–
1913, לא היה שום מקרה בו ביטלו תנאי בחוזה שנוגד את הסדר הציבורי.
בתקופה המנדטורית הסעיף הזה המשיך להתקיים, אך הוא נקרא: "תקנת
הציבור", ובפועל בתי המשפט לא התערבו. פ"ד צים היה חדשני ולו בית
המשפט היה הולך בעקבות המסורת האנגלית והמנדטורית, תשובתו הייתה
–
"אין מה לעשות", אך בית המשפט שואל
–
מה התוכן של תקנת הציבור?
–
זה נקבע לפי תקנת הציבור המקובלת בחברה שבה צריך להפעיל את תקנות
הציבור, ז"א: החברה הישראלית. השופט זילברג בהסתמך בעיקר על
המשפט העברי והמשפט האמריקאי, אמר שלא ייתכן שמישהו פוגע בשלמותו
הפיזית ובבריאותו של אדם והוא ייצא זכאי, שכן זה פוגע בתקנת הציבור
ובסדר הציבורי. השופט לנדוי בהסתמך על המשפט הצרפתי, אמר
שבמקרה כזה של נזקי גוף צריך להתערב. השופט ויתקון יותר
מהסס והוא מציג שלושה תנאים: 1. אם יש חוזה שהצד השני אינו חופשי
להתנגד לו. 2. תוכן החוזה נוגד את תקנת הציבור. 3. שירות חיוני ולא
משהו סתמי.
בהצטבר שלושת התנאים, רשאי יהיה בית המשפט לבטל תנאי כפוגע בתקנת
הציבור. גישתו של ויתקון מצומצמת בהרבה מגישתו של זילברג, אך בפ"ד
זה בית המשפט לראשונה נתן תוכן ממשי למושג "תקנת הציבור" במקרה כזה
הסעיף המסויים בטל, אך שאר החוזה ממשיך להתקיים.
2.
פ"ד לגיל טרמפולין נ'
נחמיאס
–
אנשים באו לקפוץ על הטרמפולינות ושני אנשים במקום לנחות על הרשת
נחתו על הרצפה על הראש. הם הגישו תביעה כנגד חברת הטרמפולינות
והחברה טענה שבפנים היה שלט שאמר
–
שכל מי שקופץ זה על אחריותו בלבד, ומלבד זה
–
גם על כרטיס הכניסה היה כתוב שהאחריות היא על הקופצים. בית המשפט
קבע שאין תוקף לא לשלט ולא לכרטיס, משום שלא הייתה הפניה מספקת,
והחוזה נכרת עוד לפני השלט, ולכן ביטלו את תניית הפטור הזו. בין
השופטים ויתקון וברנזון, הייתה מחלוקת בהוביטר: מה היה קורה אם
כן היו מפנים את תשומת ליבם של הקופצים וזה שמכר להם את הכרטיסים
היה אומר להם
–
אנחנו לא אחראים על נזקי גוף?
–
הרי בכל מקרה הם היו נכנסים וקופצים, האם אז החברה הייתה פטורה
מאחריות? השופט ברנזון אמר שגם אם היו מפנים את
תשומת ליבם, זה לא היה עוזר, משום שתניה כזו נוגדת את תקנת הציבור.
השופט ויתקון לעומת זאת, אומר שאם החברה הייתה מזהירה
מפורשות על הסכנה, אז היא הייתה יוצאת ידי חובה. נראה שהמחוקק
הישראלי לא קיבל את דעת ויתקון, וניתן לראות זאת בחוק האחריות
למוצרים פגומים שקובע שהחוק הוא קוגנטי, אך הוא גם לא התעלם מדעת
השופט ויתקון ואם אדם נוטל על עצמו סיכון מתוך הבנת המעשה אז אין
מקום להתערב, לעומת מקרים בהם האדם לא מודע לסיכון ואז צריך
להתערב. אם כן, אפשר לומר שבמשפט הישראלי יש הלכה שקובעת שכאשר יש
נזקי גוף בשירות שהוא שיגרתי, תניית פטור לא תעזור. האם ניתן
להפעיל את תקנת הציבור גם מעבר לנזקי גוף? במשפט העברי משתמשים
בזה במקרים הקיצוניים ביותר, כמו במקרה שאדם מתחייב למכור כליה,
משום שהוא זקוק לכסף, ובסוף הוא מתחרט
–
לא ניתן יהיה לקבל צו מבית המשפט, כדי לכפות עליו לבצע זאת. גם
מקרים קיצוניים של חוסר מוסריות, יכולים לנגוד את תקנת הציבור.
במשפט הישראלי, הגישה המקובלת היא לא להתערב, אך בשנים האחרונות,
השופט ברק מציג גישה חדשה שאומרת שיש לבטל תנאי שנוגד את
תקנת הציבור:
3.
פ"ד קסטנבאום נ' חברת קדישה
–
אדם נפטר ואביו קנה קבר בחלקה שהייתה שייכת לקבוצת חובבי השפה
העברית, ושם המצבות היו כתובות רק בעברית. אביו רצה שעל המצבה
יירשם שמו של הבן, באנגלית והם סירבו ואמרו שבחוזה כתוב שהכתוביות
על המצבה צריכות להיות בעברית. השופט ברק בדעת יחיד (= כאשר
שלושת השופטים מגיעים לאותה תוצאה, אך לכל אחד נימוקים אחרים ודעה
אחרת) הנשיא שמגר ביסס את ההלכה בעיקר על עקרונות המשפט
הציבורי, השופט ברק אמר שהוא מסכים שגם על בסיס המשפט
הציבורי צריך לאפשר למשפחת קסטנבאום לכתוב את השם באנגלית, אך יש
עוד שני כיוונים: 1. זה נוגד את תקנת הציבור במשפט הפרטי, 2. זה
נוגד את חוק החוזים האחידים. כאשר חברה מציגה בחוזה תנאי,
שהצד השני לא יכול להתנגד לו
–
זה נוגד את תקנת הציבור. השופט אלון לא מסכים איתו ואומר
–
למה צריך להעדיף את קסטנבאום על האחרים שרצו שזה ייכתב בעברית.
בפ"ד זה, הרחיב השופט ברק, את תקנת הציבור גם מעבר לנזקי גוף.
|
|
