|
מאמרי משפט
דיני חוזים א'
כשיש פגם בכריתה, התוצאה היא שלצד שנפגע יש רשות לבטל את החוזה
ואחרי ביטול באה השבה. סעיף 21 קובע: "משבוטל החוזה, חייב
כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל עפ"י החוזה, ואם ההשבה הייתה בלתי
אפשרית או בלתי סבירה
–
לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".
חוק החוזים
הישראלי כתוב בקיצור נמרץ, זהו חוק פרגמטי שלא נכנס לשאלות של
פרשנות עקרונית, ולכן הוא לא מסביר שאלות רבות שנשארות פתוחות,
כמו: האם הביטול מכוח פרק ב' חל מכאן ולהבא, או למפרע? האם הטעות
היא זכות חוזית או זכות חוץ חוזית? האם הזכות להשבה היא זכות חוזית
או חוץ חוזית? אותן הוראות חוק מופיעות גם בחוק החוזים (תרופות
בשל הפרת חוזה)
–
במקרה של הפרה יסודית הצד שנפגע רשאי לבטל את החוזה, וסעיף 9
לחוק מדבר על השבה, וגם שם מתעוררות אותן שאלות. חיוב ההשבה
מעורר גם שאלות מעשיות כמו: האם חובת ההשבה היא נומינלית או
ריאלית? ז"א: האם אדם שחייב 10 ש"ח צריך להחזיר את ה- 10 או 10 ש"ח
+ ריבית? נניח שההצמדה ריאלית, איך מחשבים אותה? האם מחשבים באופן
אובייקטיבי, כמו: הצמדה וריבית חוקית, או שההשבה צריכה להיות השבה
ריאלית סובייקטיבית
–
כמה שאותו לווה התעשר מההלוואה, כך הוא צריך להחזיר את הריבית. יש
מאות שאלות לנושא וסעיף 21 משתרע על שתי שורות בלבד, ולכן קשה
לענות על כל השאלות. במשפט האמריקאי יש תחום שלם שנקרא דיני השבה.
המסמך הבסיסי הוא ה
–
RESTATEMENT
שזה פסיקה במשפט האמריקאי, תחומי משפט רבים אינם מוסדרים בחקיקה,
אלא בפסיקה בלבד. כל דיני החוזים, הנזיקין, החברות וכו'…
מוסדרים רק בפסיקה. כדי להכניס סדר לעניין, ישבו משפטנים רבים
וניסחו את אותם כללים מהפסיקה כמו סעיפי חוק. אמנם אין לכך תוקף
משפטי מחייב, אך יש לזה משקל משכנע ובתי המשפט מתחשבים בזה מאוד. ה
–
RESTATEMENT
של דיני ההשבה הוא שני כרכים של 600 עמודים והוא מאוד מקיף. אז מה
עושה שופט ישראלי כשמגיע אליו מקרה של השבה? הוא מפרש אותו מתוכו
ומתוכנו, אך לא של המשפט הישראלי, כי אם של המשפט האמריקאי. יש גם
ספר של פרופ' פרידמן שנקרא "דיני עשיית עושר ולא במשפט"
שחלק ממנו עוסק בדיני ההשבה.
השפעת ביטול על צדדים לחוזה ועל מי שאינו צד לחוזה:
א' מוכר משהו ל–
ב'. ב' לא משלם לו ( = מפר חוזה), א' מבטל את החוזה עם ב', אבל
בינתיים ב' מכר את הנכס ל–
ג' ואז נשאלת השאלה: למי הזכות? ל–
א' שהוא הבעלים המקורי, או ל- ג' שקנה את הנכס מ- ב'?
אותו מקרה ייתכן גם בדיני הטעות וההטעיה
–
א' מכר ל- ב' כשב' הטעה אותו, זכותו של א' לבטל את החוזה, אך ב'
כבר העביר אותו ל–
ג', האם הזכות היא של א' או של ב'? יש מקרים שבהם השאלה מתעוררת
באותם מקרים שג' רכש את הנכס לא בהתאם לתנאי תקנת השוק = סעיף
34 לחוק המכר - זה שלו אפילו אם קנה את הדבר מגנב או שזה נקנה
על ידי טעות, הטעיה וכו'…
אם כן, יש עניין למשפט לחזק את תקנת השוק. השאלה שעלתה
בפ"ד פיפשקוביץ בע"מ
נ' אבני יצחק
הייתה
–
מה קורה אם צד ג' קנה את הנכס לא במסגרת השוק הפתוח והוא לא עמד
בתנאי סעיף 34 לחוק המכר? עובדות פסק הדין
–
אדם קנה ציוד אינסטלציה מחברת פיפשקוביץ. מי שקיבל את הסחורה העביר
אותה למשרד הביטחון שקיבל לרשותו את הנכסים. התברר שהקונה לא שילם,
ואז עלתה השאלה: למי זכות עדיפה, לבעלים המקורי או לצד השלישי?
השופט שלמה לוין היה הראשון שנתקל בשאלה, ולכן הוא בחן זאת
בשיטות משפט רבות: המשפט העברי, האנגלי, הצרפתי, האמריקאי, הגרמני
ועוד והוא הראה כיצד בעולם כולו מתלבטים בשאלה האם הזכות היא של צד
א' או של צד ג' כשבאמת מי שלא בסדר זה צד ב' שהפר חוזה ומי שמתחרה
על הנכס לא אשם בדבר, ולכן השאלה לא פשוטה והשופט לוין הציע פתרון
פשוט ומקורי והוא
–
מאחר שמי שקיבל את הנכס הופך לבעליו (דובר במיטלטלין) אז לצד ג' יש
זכות קניינית עדיפה על זכות אובליגטורית, ולכן זכותו של צד ג'
גוברת על זכותו של צד א'.
עדיפות הזכות הקניינית על האובליגטורית יוצרת בעיות:
1.
מה
קורה אם צד ג' רכש את הזכות הקניינית שלא בתום לב או שלא בתמורה.
מדוע להעדיף את זכותו על פני זכות הבעלים המקורי. השופט לוין
העדיף להשאיר את הבעיה בצריך עיון.
2.
האם
יש חשיבות באיזה שלב מכר ב' את הנכס ל–
ג' לפני ביטול החוזה, אחרי ביטולו וכו'…
גם את זה השאיר השופט לוין בצריך עיון.
בדיקה במשפט הישראלי
מראה שלא תמיד הוא מעדיף את הזכות הקניינית, דוגמאות:
א.
סעיף 9 לחוק המקרקעין
קובע שהזכות הקניינית של צד ג' תגבר על זכותו החוזית של ב' בתנאי
שהרכישה שלו תהיה בתמורה ונעשתה בתום לב.
ב.
סעיף 12 לחוק המיטלטלין
קובע שזכותו של השני עדיפה, אם קיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום
לב ובתמורה.
ג.
סעיף 34 לחוק המכר
קובע שאדם שמקבל זכות טובה, אם הקניין פגום, רק אם זה בתום לב,
בתמורה, בתנאי שוק פתוח וכו'…
ד.
סעיף 14 לחוק החוזים
דן בסיטואציה דומה
–
"חוזה למראית עין"
–
בטל. אם יש חוזה למראית עין בין א' ל- ב', א' העביר ל–
ב' נכסים, ב' העביר את הנכסים ל–
ג'. החוזה כולו בטל, אך בכל זאת אומר הסעיף: "אין בהוראה זו כדי
לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי…"
–
אותו אדם שלישי לא יודע שזה חוזה למראית עין והסעיף דורש את מבחן
תום הלב וההסתמכות: "בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". המבחן
שבסעיפים 9 ו–
12
הוא: תום לב ותמורה. בסעיף 34
–
יש דרישות מופלגות אחרות, דבר שמראה על חוסר אחידות במשפט הישראלי.
כשיש
שאלה שאין עליה תשובה בחוק או בפסיקה הולכים לפי מידת ההיקש. אם
אין מידת היקש פונים למשפט העברי או לשיטות משפט אחרות. הבעיה עם
ההיקש היא שכל המקרים האחרים אינם זהים למקרה של ביטול חוזה בשל
פגם בכריתתו או בשל הפרתו. סעיף 34 לחוק המכר לא רלוונטי כי
שם יש זכות לקונה האחרון, אפילו קנה זאת מגנב, במקרה שלנו הוא לא
גנב, ולכן לא בא בחשבון להטיל פה את תנאי סעיף 34. גם הלימוד
מסעיף 19 לחוק המקרקעין ומסעיף 12 לחוק המיטלטלין לא
טוב, כי גם שם נעשה מעשה לא הוגן. כאשר נעשה מעשה לא הוגן, הסעיף
אומר שאנו מוכנים להגן על זה בתמורה ובתום לב. במקרה שלנו זה לא
דווקא מעשה לא הוגן ולכן אי אפשר לעשות היקש אוטומטי לסעיפים הנ"ל.
במקרה הנ"ל ברור שנעשה מעשה לא הוגן שפוגע בב' שיש לו זכות חוזית,
אך המשפט מוכן להגן על ג' בעל הזכות הקניינית, רק אם זה בתמורה
ובתום לב. אם כן, ההשוואה המתאימה ביותר היא לסעיף 13 לחוק
החוזים. אך יש מספר קשיים פורמליים להיקש מסעיף זה והם:
א.
הסעיף מדבר על חוזה שבטל מעיקרו, ולכן זה בעייתי מבחינה פורמלית
להקיש לגבי סיטואציה שבה חוזה ניתן לביטול.
ב.
האלטרנטיבה להחיל לגבי הסיטואציה זו היא לא לדרוש תמורה ותום לב,
בהיקש לסעיף 13 מצד אחד יש לנו יותר
–
כי אי אפשר לא לדרוש כלום, ומצד שני יש לנו פחות כי דורשים תום לב
והסתמכות ולא תום לב ותמורה.
ג.
טענה
מהותית: ב' קיבל את הנכס במקרה של חוזה למראית עין, א' היה שותף
לכך אך אם ג' קיבל זאת בתום לב והסתמכות לא נתערב. במקרה זה די
בתום לב והסתמכות היות וגם א' היה שותף לאותו חוזה למראית עין.
פרופ'
דניאל פרידמן
במאמר שפורסם בעיוני משפט ד' (245) מנתח את האפשרויות השונות
וטוען:
1.
במשפט הישראלי יש חוסר הרמוניה חקיקתית.
2.
אי
אפשר להקיש לאף אחד מהסעיפים מהסיבות שפירטנו לעיל.
3.
לכן
הוא מציע לפנות למשפט האנגלי שלפיו זכותו של צד ג' תהיה עדיפה כאשר
הוא רכש את הנכס בתום לב ובתמורה. הוא אומר שברוב המקרים זה מה
שיקרה בפועל והצעתו מתיישבת עם חוקים אחרים במשפט הישראלי.
מדוע דורש סעיף 13 תום לב והסתמכות וסעיפים 9 ו–
12 תום לב ותמורה?
סעיפים 19 ו–
12 הועתקו מהמשפט האנגלי שם המבחן הוא תום לב ותמורה וסעיף 13
הועתק מהמשפט הגרמני שם המבחן הוא תום לב והסתמכות.
לסיכום:
גישה אחת
–
השופט לוין:
זכות קניינית תמיד גוברת.
גישה שנייה
–
פרופ' פרידמן:
זכותו של צד ג' גוברת כאשר עשה זאת בתום לב ובתמורה, כמו במשפט
האנגלי.
סעיף 9 לחוק המקרקעין
קובע שבהתנגשות זכויות בין שניים, זכות הראשון בזמן עדיפה. ברוב
המקרים לא רוכשים זכות בעלות במקרקעין, ולכן כשיש התנגשות זכויות,
לא מתעוררת השאלה הקניינית והבעיה שנוצרת היא שלשניהם יש זכות
חוזית. ולכך קובע סעיף 9
–
הראשון בזמן קודם.
מה קורה אם ב' לא רשם הערת אזהרה וג' קנה? בכל זאת קובע החוק שב'
יזכה, למרות שהתרשל. בית המשפט התלבט בשאלות אלה
בפ"ד נסט נ' גולדה
ובפ"ד הררי נ' וויסטהיימר
ועוד…
ובכולם קבע שיש להפעיל את הסעיף בחוק כפי שהוא מופיע, דבר שבהחלט
עלול ליצור עוול איום, אך במקרים אלו
–
הסדר והביטחון עדיפים על הצדק. דעת המיעוט הייתה להשאיר זאת
לשיקול דעת בית המשפט. בדיני חוזים אין מושג של "אשם תורם". ד"ר
אריאל פורת מציע לאפשר זאת גם בחוזים. אם הדבר יתקבל, זה יהיה
הפתרון למקרים הקשים, כלומר: אם ב' לא כתב הערת אזהרה, הוא התרשל
ויש לו אשם תורם, ואז יהיה לבית המשפט בסיס לחלק ביניהם את הנזק.
רעיון זה התקבל בבית המשפט בהקשר של סעיף 12 ע"י השופט
שמגר שקבע במקרה של התנהגות בחוסר תום לב, שיש אפשרות להחיל את
האשם התורם. לבית המשפט יש שיקול דעת להוריד את גובה הפיצויים לפי
מידת האשם התורם.
גישה שלישית
–
פרופ' גבריאלה שלו:
אומרת שיש מקום לעשות היקש לסעיף 13 לחוק החוזים, בגלל
שהחוק לא מתייחס לכך זכותו של ג' תהיה עדיפה אם רכש את הנכס בתום
לב ובהסתמכות.
גישה רביעית
–
פרופ' אורי ידין:
שהיה כותב החוקים והוא שכתב את חוק החוזים (חלק כללי) וחוק החוזים
(תרופות) במאמרו
–
"רכישה על פי חוזה פגום" הוא אומר: החוק אומר שאם א' מכר לב' והיה
פגם בכריתה, א' זכאי לבטל את החוזה ובעקבות הביטול יש השבה לפי
סעיף 21. זכותו של ג' עדיפה, גם אם יש לו זכות חוזית, כי הזכות של
צד א' לקבל חזרה את הנכס נובעת מביטול החוזה וחובת ההשבה. אם ב'
מכר ל–
ג' אז הוא לא יחזיר את הנכס ל–
א' כי זה כבר לא אצלו. בפועל, זה מה שעשה השופט לוין, אם כי ביסס
זאת על זכות קניינית. ידין אומר שבכל זאת יש חשיבות לשאלה
–
מתי ב' מכר את הנכס ל- ג', כי אם ב' מכר את הנכס לפני שא' ביטל את
החוזה, ג' יזכה כי אין מה לעשות, אך אם החוזה בין א' ל- ב' בוטל
לפני שב' מכר ל- ג', על ב' יש חובת השבה ל–
א' ואם הוא מוכר ל–
ג', התשובה נמצאת בסעיפים 9 ו
–
12, אם זה בתום לב ובתמורה.
פרופ' דויטש
–
לגבי המצב של לפני ביטול החוזה
–
הוא מאמץ את גישתו של שלו, ולגבי המצב של אחרי ביטול החוזה הוא
מאמץ את גישתו של ידין.
|
