עורכי דין

פסקי דין בנושא חוק איסור לשון הרע

לשון הרע הגנת הפרטיות זכויות יוצרים עורכי דין עו"ד משרד עורך דין משרדים פרקליטים פרקליט


בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1351/06

בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת ד' ברלינר

המערער: עו"ד מועין דאוד ח'ורי

נגד

המשיבים: 1. חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ
2. טנוס בדיע
3. עוואד סמיר
4. אחמד עפיפי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
בת.א. 643/97 שניתן ביום 29.12.05 על-ידי סגן הנשיא נ' ממן

תאריך הישיבה: י"א בטבת תשס"ז (1.1.07)

בשם המערער: עו"ד אמיר רוזנברג, עו"ד לידיה מנדלבאום

בשם המשיבים: עו"ד יאיר גרין, עו"ד ניצן שמואלי

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ממן) מיום 29.12.2005, וכן על החלטת ביניים מיום 10.6.03, בתיק אזרחי 643/97, בגדרם נתקבלה באופן מסויים תביעת המשיבים 3 ו-4 לפיצויים בגין פרסום לשון הרע , כפי שיפורט להלן.
הרקע

ב. המשיבה 1 היא חברה פרטית העוסקת בנדל"ן (להלן החברה). המשיבים 4-2 הם בין בעלי מניותיה של החברה ומנהלים בה. בשנת 1993 נכרת הסכם (להלן הסכם המקרקעין) בין הפטריארך היווני האורתודוכסי לבין החברה לגבי עסקת קומבינציה בחלקות מקרקעין הרשומות על שמו בעיר נצרת (להלן המקרקעין).
ג. (1) הסכם המקרקעין והעסקה שביסודו עמדו במוקדה של תביעה אחרת (ת"א (נצ') 509/93 נסייר נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי (לא פורסם)), שהגישו בבית המשפט המחוזי בנצרת מספר מתושבי העיר הנמנים על העדה היוונית האורתודוכסית. בתביעה זו (להלן תביעת המקרקעין) עתרו התובעים לבית המשפט כי יצהיר על ביטול העסקה הנזכרת, עקב הפרת חובת נאמנות מצד הפטריארך. המערער בהליך זה שימש בא-כוחם של התובעים בתביעת המקרקעין.
(2) לרקע יצוין, כי במסגרת תביעת המקרקעין ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 23.11.1993, במעמד צד אחד, צו מניעה זמני כנגד העסקה (מפי השופט משאלי). השופט משאלי ביטל את הצו בהחלטתו מיום 26.1.1994 בהמ' (נצ') 1212/93, 1241/93 ורור נ' הפטריארך היווני האורתודוכסי, פ"מ נד (3) 53 (להלן תיקרא החלטת הביטול). ההחלטה סוקרת בפירוט את ההיסטוריה של המקרקעין ושל מעמדם המשפטי של נכסי העדה היוונית האורתודוכסית בארץ ישראל. נקבע בה, כי אמנם חלה חובת נאמנות על הפטריארך ביחס למקרקעין, אך עם זאת הנהנים בנאמנות הם בני העדה היוונית האורתודוכסית בישראל, ולא בני העדה בנצרת בלבד כטענת מבקשי הצו, וכן כי אין מקום לצו מניעה על ביצוע העסקה. להשלמת התמונה יוער כי תביעת המקרקעין נדחתה בסופו של דבר, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 3.12.2002, בגדרו נקבע אף כי המקרקעין מצויים בבעלות הפטריארכיה, וכי לא חלה לגביהם חובת נאמנות.
ד. (1) במהלך השנים 1994-1993, תוך כדי ההליכים בתביעת המקרקעין האמורה, שלח המערער ארבעה עשר מכתבים (להלן המכתבים או המכתבים הקודמים) למוסדות פיננסיים שונים שהיו במגעים עסקיים עם החברה לקראת אפשרות של מימון העסקה ומיזם המקרקעין, וביניהם אף חברת אפריקה ישראל בע"מ (להלן אפריקה ישראל)



שהתקשרה עם החברה בחוזה. המכתבים הכילו אזהרות והתראות לנמעניהם מביצוע פעולה שיש בה משום התחייבות במקרקעין בהם עסקינן או רכישת זכויות בהם.
(2) במכתבים נטען, בין היתר, כי המשיבים מציגים "מצב יבש של הדברים... מטעה ומוטעה", וכן מנסים "לנהל מו"מ, בחוסר תום לב ואולי אף מבלי לתדע (כך במקור - א"ר) את הגורמים עמם הם מנהלים מו"מ למגבלות האמורות" (הנה מכתב מיום 11.4.1994 למטה המשביר לצרכן; נוסח זהה נשלח ביום 27.4.1994 לאפריקה ישראל):

"בשם מרשנו, חלק נכבד מבני העדה היוונית אורתודוקסית בנצרת ובישראל נבקש לפנות אליכם כדלקמן:

נודע למרשנו כי קבוצת ארמון ההגמון או מי מטעמם לרבות ה"ה סמיר עוואד, בדיע טנוס, או סמיר אבו נסאר או ה"ה עפיפי, או הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית או מי מכחם או מטעמם מנסים לנהל משא ומתן עמכם לשם קשירת עסקה על החלקה בנדון או על חלק כלשהו ממנה וזאת בטענה כי הם בעלים או בעלי זכויות חכירה או זכויות אחרות לפי הסכם המוחזק על ידם, ואולם לא כך הם פני הדברים, ומצג יבש זה של דברים הינו עם כל הכבוד מטעה ומוטעה.
כל הנ"ל וכן החברה בנדון לרבות הפטריארך מודעים לעובדה כי העדה היוונית אורתודוקסית הינה נהנית ובעל זכויות בחלקה הנ"ל וזאת הן לפי חוק הנאמנות והן בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (בת.א. 509/93, המר' 1212/93) על החלטה זו הגישו כל הנ"ל הן החברה והן הפטריארכיה ערעור לבית המשפט העליון (מצ"ב עותק ההחלטה).
חרף מודעות הפטריארך וכן חרף מודעות קבוצת ארמון ההגמון למגבלה הקיימת על הבעלות בחלקה על ההסכם בו הם מחזיקים וכן לנאמנות הרובצת על הבעלות, ולסכסוך הקיים בין העדה לבין הפטריארך (ראה את ההחלטה הנ"ל המצ"ב) וכן חרף מודעותם לעובדה כי לאחר חתימת ההסכם עם הפטריארך, ניתנה ההחלטה הנ"ל לפיה הבעלות והזכויות האמורות הינן מסוייגות וכפופות לזכויות הנהנים שהם העדה היוונית אורתודוקסית בארץ מנסים כל אלה לנהל מו"מ, בחוסר תום לב ואולי אף מבלי לתדע את הגורמים עמם הם מנהלים מו"מ למגבלות האמורות ומשום כך באה פנייתנו זו.
מכתבנו זה בא כדי להזכירכם ולהזהיר אותכם, בטרם תכנסו להתחייבות או לעסקה כלשהי, כי קיים סכסוך משפטי בנוגע לחלקה בנדון סכסוך זה מתנהל במסגרת התיק הנ"ל בין חלק ניכר מהעדה היוונית אורתודוקסית בארץ ישראל לבין הפטריארך, הפטריארכיה וקבוצת ארמון ההגמון, במסגרת סכסוך זה מתבקש בית המשפט לבטל את הנאמנות, לפטר ולסלק את הנאמן מתפקידו (הפטריארך), להכריז כי העדה הינה הנהנית בנאמנות והזכאית במקרקעין שבנדון.
בנסיבות אלה לאור ההחלטה הנ"ל לפיה חרף היות הפטריארך רשום כבעלים של החלקה בנדון כך שאין הפטריארך בעלים כלל אלא הוא רשום ומחזיק בחלקה בנאמנות עבור בני העדה היוונית אורתודוקסית ולכן לא תשמע מפיכם בעתיד טענה לפיה לא ידעתם אודות מצב הדברים האמור.
אשר על כן נבקש להודיעכם בזה כי אם הינכם מנהלים מו"מ כלשהו בנוגע לקרקע שבנדון הרי שמתן פסק דין בעתיד המאשר את ההחלטה הנ"ל עשוי לסכל כל זכות לה תטענו בעתיד במיוחד כשהעדה היוונית אורתודוקסית מתנגד לעסקה או להתחייבות כלשהי וכן כשהעדה זקוקה מידית לחלקה לשם פתרון בעיות דיור, איכלוס, חינוך, ספורט ותרבות וכל בעיה אחרת הנעוצה בפיתוח החלקה על ידי העדה היוונית אורתודוקסית, לשם פתרון מצוקותיה ומצוקות העיר בכלל.
לבסוף וכדי למנוע אי אלו אי הבנות בעתיד הרי שמכתבנו זה בא גם בכדי לשלול טענת תום לב או טענת אי ידיעת מצב בנוגע לתסבוכת הקיימת במערך היחסים ובחלקה המתוארים לעיל, מאידך אם קיימת מחלקה אחרת העלולה להסתבך במשא ומתן ממנו עלולים להיווצר בעיות ותביעות הרי שעליכם במודעותכם לאמור להביא בפניהם את הדברים האמורים יחד עם ההחלטה הנ"ל.
לטיפולכם ותגובתכם נמתין, כשם שאבקשכם להודיענו בהקדם האפשרי את שם היועץ המשפטי המטפל בעסקות כגון דא מטעם המשביר".
כן כללו המכתבים פרשנות מצד המערער בדבר המצב המשפטי של המקרקעין, הסכם המקרקעין והחלטת הביטול, ונכתב, בין היתר, כי "כבר הוחלט כי הפטריארך אינו בעלים של החלקה אלא רק נאמן... פעולותיו של הפטריארך



נעשות שלא על דעת הנהנים, ללא תיאום אתם ואף מבלי להביא כלל את מטרת הנאמנות וטובת הנאמנות וטובת הנהנים" (מכתב מיום 7.2.1994, שנשלח אל ארבעה בנקים בנצרת).
ה. ביום 16.6.1994 הגישו המשיבים תביעה כספית כנגד המערער ונתבעים נוספים, בגין משלוח המכתבים בעילה של פרסום לשון הרע ובעילות נוספות (להלן תביעת לשון הרע הראשונה). התביעה נסתיימה בהסכם פשרה (להלן הסכם הפשרה), שנחתם בשנת 1995. ההסכם אושר על ידי בית המשפט המחוזי וניתן לו תוקף של פסק-דין. בהתאם לאמור בהסכם, הודיע המערער לנמעניו הקודמים על ביטול המכתבים, והתביעה נמחקה. ברם, הפרשה נתעוררה מחדש, שעה שהמערער שלח מכתב נוסף (להלן המכתב הנוסף) ביום 26.5.1997 אל בנק הפועלים ואל אפריקה ישראל, ובו איזכר את הסכסוך המשפטי ואף את המכתבים הקודמים. המשיבים שבו והגישו, ביום 10.6.1997, תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בנצרת, ובה כללו כתשתית עובדתית אף את שורת המכתבים הקודמים. עילות התביעה היו - כעילות קודמתה - שקר מפגיע, רשלנות ופרסום לשון הרע , ואל אלה נצטרפה גם עילה חדשה של הפרת הסכם הפשרה.
ההליך בבית המשפט קמא

ו. בית המשפט המחוזי החליט לפצל בין הדיון בשאלת האחריות לבין סוגיית גובה הנזק; ביום 10.6.2003 נתן את החלטתו בעניין האחריות, בה קבע כי המערער הפר את הסכם הפשרה, וכי הוא חייב בעוולת פרסום לשון הרע ובעוולת שקר מפגיע.
(1) בית המשפט ניתח את הסכם הפשרה וקבע, כי אומד דעתם המשותפת של הצדדים היה סילוק תביעת לשון הרע הראשונה על יסוד ביטול המכתבים, וכי מנוסח ההסכם עולָה גם הסכמת הצדדים שאם יפרו הנתבעים את חיוביהם - על-ידי אי משלוח מכתבי הביטול ולחלופין בחידוש המכתבים שלא בהתאם להוראות הדין - תתבטל מחיקת התביעה. בית המשפט קבע, כי משלוח המכתב הנוסף היה הפרה של הסכם הפשרה ושיגורו היה שלא כדין, וכי הגשת התביעה החדשה הייתה במהותה ביטול הסכם הפשרה וחידוש התביעה הראשונה.
(2) לנוכח קביעותיו, התייחס בית המשפט בהחלטתו בעניין לשון הרע לכל המכתבים שנשלחו על-ידי המערער (כולל המכתבים שבוטלו). בית המשפט קבע כי שיגור המכתבים עלה כדי פרסום לשון הרע , באשר החברה הוצגה בהם כמי שאין לה זכות קניין אמיתית במקרקעין, וייחסו לה ולמשיבים מעשים בלתי-מוסריים ובלתי-חוקיים במהלך מגעיהם העסקיים. בית המשפט קבע עוד, כי החלטת הביטול במכתבים הוצגה באופן חלקי ומעוות - שכן הודגש אשר נאמר לגבי החזקת המקרקעין בנאמנות על ידי הפטריארך, אך לא צוין שצו המניעה בוטל ושהנאמנות כשלעצמה אינה מונעת את עסקת הקומבינציה - ולפיכך הייתה זו פרשנות שלא בתום לב של ההחלטה. כן נקבע, כי אף שלשון הרע פורסמה כלפי החברה, גם למשיבים 4-2 זכות תביעה, שכן המכתבים ייחסו לחברה - וממילא גם למנהליה - מעשים בלתי-מוסריים, הטעייה והתנהגות בחוסר תום-לב.
(3) לבסוף, לעניין קיומו של נזק - תנאי לפסיקת פיצויים בעוולת לשון הרע - קבע בית המשפט, על בסיס הראיות שהיו בפניו אז, כי משלוח המכתבים הסב נזק הן לחברה, מאחר שלמכתבים הייתה השפעה על הגופים הפיננסיים לעבר סירוב להשקיע במיזם, והן למשיבים 4-2, שהמכתבים פגעו בשמם הטוב ובמוניטין העסקי שלהם.
ז. (1) לאחר החלטה זו נמשכו ההליכים בסוגיית גובה הנזק, ובגדרם נתגלו לבית המשפט מסמכים ופרטים חדשים הנוגעים להליך בוררות שקיימה החברה עם חברת אפריקה ישראל (להלן הליך הבוררות). בעקבות ההתפתחויות הודיעו המשיבים שלא יטענו לקיומו של נזק ממון, על המשתמע מכך לגבי תביעתם הנזיקית. יצוין, כי בשלב זה הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לבטל את ההחלטה בעניין האחריות, ובית המשפט החליט להכריע בבקשה במסגרת פסק הדין בשאלת הנזק.
(2) ביום 29.12.2005 ניתן פסק-הדין, ובגדרו נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה בעניין האחריות. עם זאת, נוכח חזרתם של המשיבים מטענתם לנזק ממון, נדחתה התביעה בגין עוולת שקר מפגיע, שנזק ממון (להבדיל מנזק לא ממוני) כאמור הוא אחד מיסודותיה, וכן נדחתה תביעתה של החברה כולה, כולל בעילת פרסום לשון הרע . בית המשפט דחה גם את תביעתו של המשיב 2, מר בדיע טנוס, מכיוון שלא הוכיח את מלוא תביעתו לנזק. אף על פי כן הותיר בית המשפט על כנה את ההחלטה בדבר אחריות המערער לנזקם של המשיבים 3 ו-4 - נזק בלתי-ממוני בלבד - בגין פרסום לשון הרע עליהם. בית המשפט העריך את גובה הנזק (בהקשר זה יוזכר, כי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לא חל על נסיבות המקרה המוקדמות לחקיקתו), ובגדרי זה התחשב בית המשפט בפרטים החדשים שנתגלו על-אודות הליך הבוררות עם אפריקה ישראל וכן בפיחות שחל בעקבות כך, בעיני בית המשפט, במהימנותם של המשיבים; בית המשפט קבע, כי על אף זאת אחראי המערער לפגיעה במוניטין האישיים של המשיבים 3 ו-4, שנגרמה עקב משלוח המכתבים, ועליו לשלם את נזקם בסך 5,000 ש"ח לכל אחד משני המשיבים הללו. יצוין, כי אומדן נזק זה נמוך בהרבה מהסכום שנתבקש מלכתחילה בתביעה, של 500,000 ש"ח לכל אחד מהתובעים.
הטענות בהליך הערעור

ח. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לחייבו בפיצוי בגין פרסום לשון הרע , ובפרט משנתגלו הפרטים החדשים על הליך הבוררות ומשויתרו המשיבים על תביעתם לנזק ממון. ראשית נטען, כי דחיית התביעה של החברה חייבה את דחיית תביעתם של המשיבים 3 ו-4, הנגזרת מתביעת החברה. עוד נטען בהקשר זה, כי אפילו לא הייתה נדחית תביעת החברה, בכל מקרה אין לומר כי פרסום לשון הרע על חברה גורר זכות אישית לפיצויים גם



למנהלי החברה, לא כל שכן לבעלי מניותיה. שנית נטען, כי הטענות שטענו המשיבים בהליכים למול חברת אפריקה ישראל סותרות במהותן את הטענות בתביעה, ועל כן משתיקות את טענותיהם כלפי המערער, לפי דוקטרינת ההשתק השיפוטי. שלישית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשראה בשיגור המכתב הנוסף "חידוש" תביעת לשון הרע הראשונה שנסתיימה. נטען כי דרך המלך לבטל את הסכם הפשרה הייתה בהגשת בקשה לביטול פסק-דין, ומשלא נעשה כן, היה על בית המשפט לדחות את התביעה הנוכחית בשל מעשה בית-דין. רביעית נטען, לגופם של המכתבים, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שמכתבו הנוסף של המערער נשלח שלא כדין, שכן לא היתה בו, כנטען, כל לשון הרע ולא היתה בו הפרת הסכם. בהקשר זה נטען - כנגד קביעת בית המשפט שהמכתבים, והמכתב הנוסף בפרט, כללו פרשנות של החלטת הביטול - כי פרשנות אינה עולה כדי לשון הרע , וזאת מכוח ההגנה של הבעת דעה.
ט. המשיבים תומכים יתדותיהם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתם, בדין חייב בית המשפט את המערער. לטענתם, אף אם קבע בית המשפט לגביהם ממצאי מהימנות כאלה או אחרים, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מתחת לעילת תביעתם העיקרית, היא הפגיעה בשמם הטוב. ביחס לסוגיית עילת התביעה למשיבים 3 ו-4 נטען, כי עילת תביעתם בגין פרסום לשון הרע היא עצמאית ואינה תלויה בתביעת החברה, מה גם שממילא כללו המכתבים התייחסות אישית וישירה למשיבים 4-2, ולא הייתה כל מחלוקת לגבי הזיהוי שנעשה ביניהם לבין החברה. עוד נטען, ביחס לטענת ההשתק השיפוטי, כי אין תחולה לדוקטרינה זו במקרה דנא, שכן הטענות שנטענו לא נטענו באותו זמן ומכל מקום לא היו סותרות, ובנוסף לא מולאה דרישת ההצלחה בהליך קודם הכלולה - כנטען - בדוקטרינה במתכונתה הישראלית. ביחס לטענה בדבר מעשה בית-דין צויין, כי יש בה מידה של מלאכותיות, וכי התנאת הגשתה של התביעה בהגשת בקשה לביטול פסק-דין מסרבלת את ההליכים המשפטיים ללא צורך. ביחס ליתר הטענות סומכים המשיבים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה

י. אקדים ואומר כבר עתה כי לטעמי אין להיעתר לערעור. בטרם אנמק אציין, כי מְצָעֵר שהיה עלינו להגיע עד הלום. תחילתם של הדברים בהליך זה לפני למעלה מעשור, וזאת אף אם לא נביא במניין את תקופת התביעה הראשונה, ארבע שנים לפני כן. ילד או ילדה שנולדו בראשית הכל הגיעו לכתה ט', וההליכים בעינם. לא למותר לומר בעניין ריבוי ההליכים המשפטיים וניהולם, כי בית המשפט קמא ציין, לגבי המשיבים, שלדעתו לא נועדה תביעתם להשיג מן המערער פיצויים ממשיים, אלא בעיקר להרתיעו מהמשך ניהולה של תביעת המקרקעין. מנגד, המערער מצידו סירב להסדרי הפשרה שהוצעו לו - לאחר שנסתיימו כבר ההליכים בתביעת המקרקעין - ואף משנפסקו לחובתו פיצויים בסכום נמוך במיוחד, בחר לקיים הליך ערעורי זה. גם בבית משפט זה הוצע הסדר לצדדים (בדיון שהתקיים ביום 1.1.2007), אך הצדדים הודיעונו (במשותף) כי לא הגיעו להסכמה. המערער טען כנגד המשיבים (בהתבסס על דבריו הנזכרים של בית המשפט קמא) כי תביעתם היא שימוש לרעה בהליכי משפט. אך לא אוכל לראות בעמידה לגיטימית על פי דין של מי מהצדדים על זכויותיו הדיוניות, שימוש לרעה בהליכי משפט, אף אם אין נחת מן ההליכים; אולם דומה כי לא אנקוט בלשון חריפה יתר על המידה בצייני, כי השימוש בהליכי משפט שנעשה בגדר הליך זה, אף אם אינו שימוש לרעה, יש שאלה גדולה לגבי טיב טעמו - והטעם, או היעדרו, הוא טעמם של שני הצדדים.
י"א. אחר הדברים האלה, נפנה לדון בעיקרי המחלוקות בין הצדדים בערעור, כסדרן הענייני של השאלות המשפטיות המתעוררות בנדון דידן: ראשית, האם משלוח המכתב הנוסף הפר את הסכם הפשרה, ואם כן - מה נפקותה של הפרה זו לגבי ההסכם ולגבי פסק-הדין שאישר אותו? שנית, האם יכלו המשיבים לכלול בתביעתם אף את עילות התביעה ששימשום בתביעה הראשונה בעניין לשון הרע , בהסתמך על המכתבים הקודמים? שלישית, האם בעקבות גילוי הפרטים הנוספים בגדר הליך הבוררות הושתקו המשיבים מלטעון טענותיהם כנגד המערער? והאם לאחר שחזרו בהם מתביעתם לנזק ממוני בעקבות גילוי זה ונדחתה כתוצאה מכך תביעתה של החברה, נשללה גם עילת תביעתם של המשיבים? רביעית ואחרונה, ככל שהסוגיות הללו אינן שוללות עילת תביעה מן המשיבים, האמנם הפר המערער במעשיו את הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן החוק או חוק איסור לשון הרע)?
שיגור המכתב הנוסף - הפרת הסכם הפשרה

י"ב. המערער טוען, כאמור, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע שהמכתב הנוסף הפר את הסכם הפשרה. נטען, כי אין כל לשון הרע במכתב, והוסף, כי לאחר גילוי הפרטים מן הבוררות הופרכה הטענה בדבר גרימת נזק למימון המיזם במשלוח המכתב, פרופוזיציה שעמדה בבסיס החלטת בית המשפט. זאת אין בידי לקבל. החלטתו של בית המשפט המחוזי לגבי הפרת הסכם הפשרה התבססה, בין היתר, על היחסים החוזיים שבין הצדדים ועל חובת תום הלב החלה עליהם, ולא על לשון הרע שהיתה במכתב בלבד. הסכם הפשרה, ככל חוזה, הטיל על הצדדים חובות שונות, אם מכוח ההסכמה הפרטית שבין הצדדים, ואם מכוח הוראות דיני החוזים. נראה כי בחובות אלה לא עמד המערער.
י"ג. לצורך העניין, יובאו כאן הקטעים הרלבנטיים מהסכם הפשרה, בנוסחם המקורי:

"א. בתוך 10 ימים מהיום יישלח [כך במקור - א"ר] עו"ד מועין ח'ורי [המערער - א"ר] בשמו ובשם כל יתר הנתבעים, מכתבים לכל אחד מהמכותבים אליהם נשלחו מכתבים קודמים על ידיו ובו יודיע לנמענים על ביטול מכתביו הקודמים. ...
ג. מוסכם על הצדדים כי פניות נוספות מצידם בעתיד לצדדים שלישיים בקשר להליכים התלויים ועומדים בתיק אזרחי 509/93 הנ"ל לא תעשינה אלא בהתאם להוראות דין."





י"ד. את הסכם הפשרה יש לפרש, ככל חוזה, על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמד מן הלשון והנסיבות (ראו ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (ירושלים, תשס"ה) 418-417). תורת הפרשנות התכליתית של החוזה מציבה את תכליתו של החוזה כאמת מידה נוספת לפירושו. על פי תפישה זו, אומד דעת הצדדים מקביל לתכלית הסובייקטיבית של החוזה, ובצידה של האחרונה עומדת התכלית האובייקטיבית של החוזה, הכוללת את המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזים מסוג זה - ובענייננו, הסכמי פשרה - נועדו להגשים. תכלית זו נקבעת על פי הגיונה, אופיה ומהותה של העסקה או ההסכמה שבין הצדדים (ראו א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, תשס"א), 385-387, 405-403, 537-534). אכן, לשון הסכם הפשרה ונסיבות עריכתו מעידות, כי אומד דעתם המשותפת של הצדדים בהסכם הפשרה היה סילוק המחלוקות בתביעת לשון הרע הראשונה על יסוד ביטול עילותיה, קרי מכתביו הקודמים של המערער; ולצד זאת, התחייבות שלא לחדש את המכתבים במתכונת דומה ללא צידוק בדין. אהבה לא נרקמה בין הצדדים, ועל כן, משבחרו - איש על פי האינטרס שלו - להגיע לפשרה, עמדה שאלת המבט לעתיד. המשיבים חפצו בוודאי לחסום את המערער מכל פניה שהיא לעתיד לבוא לצדדים שלישיים, ואילו המערער רצה בוודאי להותיר בידיו את החירות לפנות לצדדים כאלה בהקשר תביעת המקרקעין. מכאן נוסחת "האופציה הזהירה", כפי שניתן לכנותה. בית המשפט המחוזי, שפירש את ההתחייבות, הוסיף וקבע כי תכליתו האובייקטיבית של הסכם הפשרה הייתה מצד אחד, הסרת מחלוקת משפטית בדרך של פשרה, ומצד אחר, מתן האפשרות לצדדי ההסכם לממש את זכויותיהם על פי דין. לקביעה זו אני מצטרף, בכל הכבוד.
החייאת המכתבים הקודמים

ט"ו. הסכם הפשרה קיבע את חובתו של המערער לבטל את מכתביו הקודמים. עצם איזכורם של המכתבים הקודמים בפתחו של המכתב הנוסף ששלח המערער ב-1997 הפר את חובתו זו של המערער, ועל כן היוה הפרת ההסכם. אסביר זאת להלן.
ט"ז. (1) ללשון "ביטול מכתביו הקודמים" שננקטה בהסכם הפשרה ישנה חשיבות לענייננו. נוסח הסכם הפשרה קבע, כי על המערער להודיע על ביטול המכתבים, בניגוד לנוסחים אפשריים אחרים (כגון שעליו להודיע לנמענים כי הוא חוזר בו מן המכתבים או מתוכנם, או כי הוא מבקש להתעלם מן המכתבים שנשלחו על-ידיו). את הביטוי "ביטול המכתבים" שנבחר על-ידי מנסחי ההסכם, יש לפרש לפי לשונו והקשרו ולפי תכליתו של הסכם הפשרה (ראו ברק, בספרו הנזכר לעיל בע' 44-41, 77-72, 335-324, 369-359; וכן ראו ע"א 708/88 שפס ובניו בע"מ נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד מו (2) 743, 747 (השופט, כתארו אז, ברק)).
(2) המלה "ביטול" מתפרשת כנטילת התוקף של הדבר הבטל או המתבטל - אם בהקשרים משפטיים שונים, ואם בלשון יומיום של בני-אדם. הנקיטה בלשון "ביטול" ביחס למכתבים הקודמים שנשלחו, משמעה שכוונת הצדדים הייתה ליטול את תוקפם, להפוך אותם לאַין, ולראותם כאילו לא נשלחו. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם תכליתו של הסכם הפשרה כאמור.
(3) הנה לשון המכתבים הקודמים (לדוגמה משמש המכתב לבנק לאומי מיום 19.4.95):

"בשמי ובשם התובעים בתביעה שבנידון אנו מודיעים לכם על ביטול מכתבנו (כך במקור - א"ר) הקודמים בנידון. מצ"ב החלטת כבוד השופט משאלי מיום 26.1.94 המדברת בעד עצמה".
(4) ביטול, במשמעות המתאימה לענייננו, הוא (ראו מילון אבן שושן מה' 9) "הפרה, שלילה, עשיית דבר לאין". הדוגמאות המובאות על-ידי המילון למשמעות זו (השונה מן המשמעויות של "הפסקה, שביתה מדבר" או של "זלזול") הן "ביטול פסק הדין; ביטול גזירה; ביטול רצונו". ראו דברי התנאי הלל (משנה אבות ב', ד') "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"; וראו בבלי שבת ס"ג, א' "כל העושה מצוה כמאמרה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הוא מבטלה". לעניין ביטול מסמך, האנציקלופדיה התלמודית בערך "ביטול הגט" (כרך ג', פ') מגדירה זאת כ"הפקעת כוחו של הגט שלא יהא ראוי לגרש בו". אכן, הדברים אינם פשוטים (גם נוכח רגישות הנושא של מעמד אשה, כאשת איש או גרושה), אך "המבטל גט צריך שיאמר בלשון שמשמעו להבא ומשמעו שהוא מבטלו, ולא שמשמעו שהוא מעצמו פסול" (ראו גם שולחן ערוך אבן העזר קמ"א, ס"ג).
(5) מובנו של ביטול המכתבים הקודמים, שנדרש מאת המערער בהסכם הפשרה, הוא איפוא רחב יותר משליחת הודעת ביטול גרידא. אילו מייד לאחר משלוח הודעת הביטול היה המערער שולח מכתב נוסף ובו היה מַחְיֶה את מכתביו הקודמים בהפניה אליהם, פשיטא כי הייתה בכך הפרת ההסכם. כך הוא איפוא גם כאשר המכתב הנוסף נשלח שנתיים לאחר חתימת ההסכם. בפתח המכתב הנוסף הזכיר המערער את פניותיו הקודמות לכלל הגורמים, כאילו לא בוטלו המכתבים מעולם, ולא הזכיר כלל את הסכם הפשרה או את הודעות הביטול. די בכך כדי לראות במשלוח המכתב הנוסף הפרה של הסכם הפשרה. הדבר מתיישב עם השכל הישר ועם חובת תום הלב וההגינות. לחלוף הזמן, כמו גם לשינוי בנמענים, ככל שהיה כזה, אין משמעות לעניין זה.
י"ז. זה המקום להביא את לשונו של המכתב הנוסף מאת המערער אל בנק הפועלים ואל אפריקה ישראל מיום 26.5.97:






"הנדון: אזהרה לפני נסיון לביצוע עיסקה, מישכון או שעבוד בגוש 16557 חלקה 1 בשטח של כ-414 דונם אדמה עם ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ נצרת, ת.א. 509/93 בבית משפט המחוזי בנצרת במהלך השנים 1993 עד 1995 פניתי אליכם, וליתר הבנקים הקיימים בארץ וכן לגורמים אחרים ונוספים בכדי לתדע אותם אודות המחלוקת וההתדיינות המשפטית בנידון.
עד כה, מרשנו הנמנים על העדה היוונית אורתודוקסית בישראל זכו לקבל החלטה בבית משפט המחוזי בנצרת, לפיה הוחלט כי הפטריארך האורתודוקסי אינו בעלים של החלקה בנידון, אלא רק נאמן כשהנהנים בנאמנות הינם בני העדה האורתודוקסית עליהם נמנים מרשנו, המתנגדים לכל פעולה בחלקה הנ"ל.
נסיון קבוצת ארמון ההגמון עליה נמנים ה"ה סמיר עוואד, אחמד עפיפי, בדיע וסובחי טנוס, להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדון לכשלון (העתק מההחלטות של בית משפט המחוזי והעליון מצ"ב לעיונכם).
לאחרונה התברר כי קיימת מגמה ונסיון מצד הבנק, לעשות בדיקת שוק, כדאיות, שיווק, אולי אף מימון לצורך מתן אשראים לחברת ארמון ההגמון אולי אף כניסה להתחייבויות אלה או אחרות עם החברה האמורה, ועל כן אבקש אבקש להודיעכם כי התיק בנידון (ת.א. 509/93) עודנו בראשיתו, עוד לא נשמעו בו ראיות, וכי יש לתדע אותכם בדבר הסכסוך המשפטי הקיים בנוגע לחלקה הנ"ל, ולבעלות עליה, בכלל זה גם לגבי זכות הפטריארך להתחייב לגבי החלקה הנ"ל.
זאת ועוד מיותר לציין כי נושא הכדאיות המסחרית הינו עניין לכם, במיוחד הימצאותם של מספר רב של קניונים ושטחים מסחריים ואתרים המוצעים בשוק ללא דיירים, חוכרים, רוכשים או שוכרים אף בקניון לב העיר וסביבתו, בעיר עצמה נצרת ונצרת עילית (קיימת ברשות מושכר רשימה ארוכה המתייחסת לעשרות אלפי מטרים רבועים מוכנים למסירה), ברם בשטח הקונקרטי בנדון, מצטרפת הסתייגותם של בני העדה האורתודוקסית, שמיוצגים ע"י מועצת העדה האורתודוקסית בנצרת, אותם מייצגים אנו, מועצה הרואה עצמה בעלת זכות ראשונית, בלבדית ובלעדית להנאה, שימוש וחזקה בנכס בנדון, על כל פירותיה והכל מעבר לקביעה המשפטית הקיימת כיום ושעליה אין כל עוררים ולפיה העדה האורתודוקסית היא זו הנהנית בנאמנות הרובצת על הנכס בנדון.
כמובן שמכתבנו זה בא גם כדי לשלול טענת תום לב ו/או טענת אי ידיעה בדבר הסכסוך והמחלוקת הקיימים ומתנהלים בנידון, כשם ובמידת הצורך אשמח ליתן כל הבהרה או הסבר שיתבקשו".
היבט תום הלב

י"ח. שיגור המכתב הנוסף בעייתי איפוא גם מהיבט תום-ליבו של השולח. ייאמר כבר כאן, כי נוטה אני להסכים עם טענת המערער, שנוסח המכתב הנוסף מרוכך ומעודן ביחס למכתבים הקודמים, ולפיכך קשה לראות בתוכנו - כשהוא לעצמו - פרסום לשון הרע באופן מפורש (קרי, להבדיל ממשתמע), בוודאי במידה שהייתה במכתבים הקודמים. אולם בבואנו לבחון את עמידתם של הצדדים בהוראות ההסכם אין לבחון רק את לשון המכתב במנותק מהקשרו ומנסיבות שיגורו. ואף בחינת תוכן המכתב גופו אינה בהכרח בבחינת סיוע למערער, כפי שיפורט.
י"ט. לטענת המערער, נשלח המכתב הנוסף בגדר הוראות הסכם הפשרה המעגנות את זכותו לפנות לצדדים שלישיים "בהתאם להוראות דין". כידוע, סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע את חובתו של צד לחוזה לקיים חיובים הנובעים מהחוזה ולהשתמש בזכויות הנובעות ממנו בדרך מקובלת ובתום-לב. בבסיס עומדת החובה הקבועה בסעיף 39, אף כי תחום תחולתה וגבולותיה אינם קבועים מראש, והם נבחנים בכל מקרה לגופו (ע"א 148/77 רוט נ' ישופה בניה בע"מ, פ"ד לג (1) 617, 628 (השופט, כתארו אז, מ' אֵלון); ראו גם שלו, 104-103). לביטוי זכות (או זכויות), כמשמעו בסעיף 39, ניתן פירוש מרחיב (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה (1) 828, 836-835 (השופט, כתארו אז, ברק)), וממילא מחיל עצמו פירוש זה על הוראות הסכם הפשרה.
כ. בע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שכון עובדים בע"מ, פ"ד לח (2) 237, 263, עמד השופט (כתארו אז) מ' אֵלון על משמעותה העקרונית של החובה:

"עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים בא להורות על קיומו וביצועו של חיוב מחיובי החוזה בדרך עשיית הישר והטוב ומתוך רצון לקיים את כוונתם של הצדדים לחוזה לפי רוחו של החיוב ולא רק לפי אותיותיו הטכניות והפורמאליות, שבהן הוא נוסח."





אמנם נפסק בעבר, כי העמידה על זכות מפורשת ועשיית שימוש בה, אינן מהוות כשלעצמן חוסר תום-לב (ראו ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו (4) 793, 812 (הנשיא שמגר); ע"א 524/83 קן-תור נ' אלון, פ"ד מ (2) 533, 553 (השופט ד' לוין); ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו (5) 257, 268 (הנשיא שמגר); ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (לא פורסם) (השופטת ארבל)). עם זאת, ישנה משמעות לאופן בו צד לחוזה עומד על אותה הזכות, ולאופן בו היא מפורשת על-ידיו. בע"א 7824/95 תשובה נ' בר נתן, פ"ד נה (1) 289, 302 אמר השופט טירקל:

"לפי השקפתי, שימוש במסמך שלא למטרה שלשמה נועד, במטרה לזכות ביתרון שהמשתמש אינו זכאי לו, הוא שימוש לרעה בזכות, בניגוד לחובתו של בעל הזכות לפי סעיף 39 לחוק החוזים (עיינו בדבריי בע"א 8034/95 מאור - חברה לדלק בע"מ נ' ג'ון, פ"ד נב (4) 97, בעמ' 114-113). לדעתי חל כלל זה גם על פרשנותו של מסמך בדרך המוציאה אותו מגדר תכליתו האמיתית."
כ"א. נוסחו של הסכם הפשרה בין הצדדים, לפיו "פניות נוספות מצידם בעתיד לצדדים שלישיים בקשר להליכים התלויים ועומדים בתיק אזרחי 509/93 הנ"ל (תביעת המקרקעין - א"ר) לא תעשינה אלא בהתאם להוראות דין", מתפרש לפי אומד דעתם המשותפת של הצדדים, עליו עמדנו לעיל, קרי, סיום הסכסוך בעניין המכתבים, גם אם תוך שמירת זכויות מסוימות. למסקנה זו ניתן להגיע גם באמצעות פרשנות תכליתו האובייקטיבית של הסכם הפשרה. "אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי - מהדורה תשיעית (תל אביב, תשס"ז) 329); אלא שכאמור נוספה אופציה זהירה עתידית.
כ"ב. (1) בטיעוניו בפני בית המשפט קמא, הצדיק המערער את שיגור המכתב הנוסף בהיתלותו בנוסח הסכם הפשרה, בציינו כי "הוראות דין" הנזכרות בו הן, בין היתר, סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 המחייב עורך-דין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. השופט קמא קבע כי "הדין" הוא הדין הכללי המרשה לכל אזרח לשלוח מכתב לשם מימוש או שמירת זכות - ולכך, בכל הכבוד, בהחלט אני מסכים - והדגיש כי בתוך כך חל גם איסור פרסום לשון הרע . דומני כי אין המכתב הנוסף גופו מגלה לשון הרע מפורשת, אך הוא מאזכר את המכתבים הקודמים ללא אזכור "גורלם" על פי החלטת בית המשפט בעניין הפשרה. על כן אין בידי לקבל את טענתו של המערער כי שיגור המכתב הנוסף בנוסחו עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם.
(2) המכתב הנוסף, שהובא מעלה, מנוסח איפוא ברוחם, אף אם לא בלשונם הרעה ממש, של המכתבים הקודמים, המאוזכרים בו בהשתמעות ברורה ("פניתי אליכם"). לא זו בלבד שהמערער שלח את המכתב כשנתיים ימים לאחר הסכם הפשרה, בלא שחלה התפתחות משמעותית בתביעת המקרקעין, ובפתחו היתה בפועל "תחיית המתים" למכתבים הקודמים שבוטלו - המכתב אף חוזר על אופן ההצגה החלקי של החלטת הביטול, בדומה למכתבים הקודמים. יוזכר, כי לצד קביעתו של בית המשפט בהחלטת הביטול שמעמדו של הפטריארך בנכס הוא כנאמן, נדחתה מכול וכול טענת המבקשים שהנהנים הם בני העדה היוונית אורתודוכסית בנצרת בלבד, ואף לא נתקבלה טענתם שהאגודה הנקראת "מועצת העדה האורתודוכסית" היא המייצגת את בני העדה היוונית האורתודוכסית בנצרת; בנוסף, כזכור, ביטל בית המשפט את צו המניעה כנגד עשיית עיסקה במקרקעין. לקביעות אלה אין זכר במכתב הנוסף, ואף נאמר בו כי מועצת העדה האורתודוכסית הנזכרת רואה עצמה כנהנית הבלעדית בנכס, תוך הצגת הדברים באופן המשתמע כאילו כך נקבע בהחלטת הביטול. ברי, כי לא לזאת היתה הכוונה בקביעה בהסכם הפשרה, כי "פניות נוספות... לא תעשינה אלא בהתאם להוראות דין".
כ"ג. המלומדת שלו ציינה לגבי חובת תום-הלב בקיום חוזים, כי "אבן-הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום-לב, היא אם אותו צד נהג בדרך של התחכמות, תחבולה והכשלת הצד שכנגד" (שלו, בע' 110, וראו האסמכתאות שם). פרשנותו המצמצמת והדווקנית של המערער להוראות הסכם הפשרה, לפיה משלוח המכתב הנוסף עולה בקנה אחד עם תנאי ההסכם, חוששני שהיא למִצער פרשנות מתחכמת, מתוך להיטות יתר לעניינם של שולחיו, ואין היא מתישבת עם חובת תום-הלב החלה על שימוש בזכויות הנובעות מחוזה. המערער, עורך-דין במקצועו ואדם מנוסה, היה שותף בניסוח הסכם הפשרה, וחזקה עליו שידע כי פרשנות זו אינה מתיישבת לפחות עם רוח ההסכם. אילו רצה המערער לפנות לצדדים שלישיים ולפעול בכך לטובת שולחיו, היה יכול לבחור בְנוסח המיידע אותם, בקצרה ובתכליתיות, על קיום ההליכים בתביעת המקרקעין, ולחלופין בְנוסח המאזכר את החלטת הביטול באופן מלא, על כלל משמעויותיה. המערער בחר לילך בנתיב אחר, אשר אין מנוס מלומר, כי הוא מזכיר את הנתיב בו הילך עת שלח את מכתביו הקודמים.
כ"ד. נוכח כל אלה, אין בידי להלום כי במשלוח המכתב הנוסף עמד המערער בחובת השימוש בזכות בתום לב ובדרך מקובלת לפי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). בעניין רוט הנזכר, אמר השופט, כתארו אז, אלון (ההדגשה הוספה - א"ר):

"בעקרון תום הלב שבסעיף 39, כחלק מהותי מהעיקרון הכללי של ועשית הישר והטוב שבמשפט העברי, מסרה הרשות המחוקקת בידי הרשות השופטת מכשיר רב עצמה, ומתוך כך גם רב אחריות, אשר שתי תוצאות לו: יש וחוסר תום הלב אין בו אלא כדי התנהגות שלא לפי 'מדת חסידות' ללא נפקות משפטית ואין בית-המשפט כופה עליה, ויש וחוסר תום הלב מגיע כדי הצורך ללכוד את הנוהג כך בערמתו, לעמוד כנגדו, 'להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה'. הכל לפי הענין והכל לפי הנסיבות, מתוך דימוי מילתא למילתא. ועל בית המשפט, בהשתמשו בעקרון תום הלב, לנהוג במירב הזהירות לפי נסיבותיו של כל



ענין וענין המובא לפניו. מצד אחד, במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין יש משום התנהגות של 'נבל ברשות החוק' יכפה על קיום החיוב שבחוזה, או השימוש בזכות הנובעת ממנו, בדרך מקובלת ובתום לב; ומצד שני - במדה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין אין אלא משום פגם 'במדת חסידות' ימנע מהפיכתו לדין גמור שכופין עליו" (שם, בע' 637-636, וראו גם: מ' דויטש "תום לב בשימוש בזכויות - 'קווים אדומים' לתחולת העיקרון?" עיוני משפט יח (תשנ"ד) 261).
גם אם לא נרחיק לכת עד כדי ראיית המערער כ"נבל ברשות החוק", וליתר דיוק, ברשות ההסכם, לא היה בכך פגם ב"מידת חסידות" בלבד. וכאמור, בעצם החייאתם המשתמעת היטב של המכתבים הקודמים הופר הסכם הפשרה.
כ"ה. בדומה לכך, לדידי, גם אם לא כלל המכתב הנוסף דברי לשון הרע מפורשים, דומה שבעצם התייחסו לפרשות הקודמות ובהשתמעויות הכרוכות בכך היתה לשון הרע , ולוא משתמעת (להרחבה בנושא לשון הרע משתמעת ראו א' שנהר דיני לשון הרע (1997) 116-113); אמנם, הכרעה מעין זו אינה קלה.
כ"ו. לסיכום חלק זה, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים צופה פני עבר ופני עתיד; פני עבר - בקבעו שיש לבטל את המכתבים הקודמים; אך המערער, לאחר ביטולם, שלח מכתב נוסף ובו החיה במהות מחדש את מסר המכתבים שבוטלו, בניגוד להוראות ההסכם. הסכם הפשרה צופה גם פני עתיד - בצמצמו את האפשרות שבידי הצדדים לפנות לצדדים שלישיים בקשר לתביעת המקרקעין; המערער פנה לצדדים שלישיים, בנסיבות בעייתיות, על-ידי פרסום המכתב כפי שהראינו, ופנייתו החדשה מצויה לדידי מחוצה לאפשרות המצומצמת שנקבעה בחוזה. סוף פסוק, משלוח המכתב הנוסף הפר את הסכם הפשרה.
פסק הדין בתביעת לשון הרע הראשונה - אינו מקים מעשה בית-דין

כ"ז. טענה נוספת של המערער, דיונית באופיה, גורסת כי התביעה היא "חידוש" תביעת לשון הרע , שלא כדין, שכן משאושר הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק-דין, דרך המלך לביטולו היתה הגשת בקשה לביטול פסק-דין. משלא נעשה כן, נטען, יש לדחות את התביעה הנוכחית בשל מעשה בית-דין. הטענה, שהיא שובת-לב כשלעצמה ואינה מביישת חכמי פלפול, משלבת למעשה שני עניינים נפרדים, הגם שנכרכו זה בזה. האחד, היחס בין בקשת הסעד לביטול הסכם הפשרה לבין בקשה לביטול פסק-הדין, והשני, תחולתו של כלל מעשה בית-דין על פסק-דין שאישר הסכם פשרה.
ביטול פסק הדין

כ"ח. (1) באשר לעניין הראשון, לא למותר יהא זה לחזור על מושכלות ראשונים באשר להסכם פשרה שתֻקַּף בפסק-דין. הסכם כגון דא, למדנו זה מכבר:

"ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי - מהדורה שביעית (ירושלים, 1995) 549). "כל אחד מן היסודות הללו - היסוד ההסכמי והיסוד השיפוטי - שומר על תכונותיו, סגולותיו ודיניו שלו... כאשר טענתו של בעל-הדין מבוססת על פגם כלשהו בהסכם עצמו, כגון טעות, הטעיה, כפייה, או כאשר היא מבוססת על הפרת התחייבותו של בעל-הדין שכנגד על פי-ההסכם - הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות תביעה נפרדת, עצמאית, המבוססת על אחת מן העילות שבדיני חוזים לביטולו של חוזה. לעומת-זאת, כאשר טענתו של בעל-הדין מכוונת נגד ההליך השיפוטי שהתקיים ואישורו של ההסכם בפסק-דין... - הדרך הדיונית לתקיפתו של פסק-הדין היא באמצעות ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר." (נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תל אביב, תשנ"א) 329)
ראו גם ע"א 143/51 עירית רמת-גן ואח' נ' פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י 1804, 1818-1817 (השופט, כתארו אז, זוסמן); ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח (4) 689, 699 (השופט בך); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג (3) 337, 345-344 (השופטת שטרסברג כהן); יעקב אבי ברוך טירקל "'אחד לדין ואחד לפשרה' - על פשרה ועל פסק דין על דרך הפשרה" שערי משפט ג (תשס"ב) 13, 19-18; גורן (מהדורה 9) 329-328.
(2) במקרה שבנדון דידן ברי, כי תביעתם של המשיבים נבעה מטענה של הפרת ההסכם ולכן כוונה כנגד "הפן ההסכמי". כאשר תביעה מוגשת בגין הפרה של הסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, הסעד המתבקש יכול שיהא אכיפת ההסכם, וזאת אף באמצעות פתיחה בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית המשפט, שכן הסכם הפשרה שניתן לו תוקף שתוקף בפסק-דין כמוהו כפסק דין שניתן באופן עצמאי. לצד זאת, כדברי השופט בך, "אם מסיבות כלשהן לא ניתן לאכוף את קיום פסק הדין בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית המשפט, או אם אין דרך זו נראית יעילה ומעשית, אזי יוכל בעל הדין הטוען לאי קיום פסק הדין להגיש תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק הדין" (עניין ברבי הנזכר, בע' 700-699; ראו גם בעניין עזרא, בע' 345; וכן ראו ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל (לא פורסם) (השופט בך)).
כט. מצאנו איפוא כי אחת הדרכים לתקיפתם של הסכם הפשרה ופסק-הדין שאישרוֹ היא בהגשת תובענה חדשה, כפי שעשו המשיבים, ובנסיבות אין בכך דופי. מהו מקומה הדיוני של הטענה כי לא הוגשה בקשה לביטול פסק-הדין



במקרה דנא? נפסק זה מכבר כי בקשה מעין זו אינה יכולה לבוא אגב אורחא, למשל, כטענת הגנה הנטענת בתובענה עצמאית נפרדת (ע"א פרדס ינאי הנזכר לעיל, 1818-1817; וראו גם ע"א 25/64 קנדין נ' עיריית ת"א-יפו, פ"ד יח (4) 180, 18 (השופט מני)). עם זאת, כאשר הוגשה תובענה עצמאית בעילה של ביטול הסכם הפשרה מחמת הפרתו או בשל פגם דומה, נקט בית-המשפט יחס מֵקל כלפי הדרישה לכלול את ביטול פסק-הדין כסעד נפרד, וראה את ביטול פסק-הדין כנובע מביטול ההסכם, בחינת הלך החבל אחר הדלי. כך, למשל, אמרה השופטת שטרסברג-כהן בעניין עזרא הנזכר, בע' 345: "כאשר צד להסכם מבקש לבטל את פסק-הדין מחמת פגם הקשור להסכם עצמו..., הפן ה'הסכמי' מאפשר לו להגיש תביעה חדשה שעילתה הפגם שנתגלה בהסכם. על-ידי הגשת תביעה כזו, ממילא מתבקש ביטול פסק הדין" (ההדגשה הוספה - א"ר). בספרו של זוסמן (בעריכת ש' לוין) הנזכר לעיל נאמר, בע' 787: "אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם... תרופתו (של בעל הדין - א"ר) היא להגיש תביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו; יבוטל ההסכם, יתבטל גם פסק הדין" (ההדגשה הוספה - א"ר). כך גם כאשר ביטול ההסכם נובע מהפרתו כאמור. ראו גם דבריו של טירקל, במאמרו הנזכר, בע' 19-18: "את ההסכם ניתן לבטל מחמת כל פגם מן הפגמים שעל פיהם ניתן לבטל הסכם ובעיקר אלה המנויים בחוק (...) כגון, טעות, הטעיה, אי חוקיות, הפרה או שינוי מהותי בנסיבות. בוטל ההסכם, נשמט היסוד מתחת לפסק הדין" (ההדגשות הוספו - א"ר). בע"א 442/83 קם נ' קם, לח(1) 767 דובר באדם שתבע את זוגתו הפרודה ממנו על שהפרה את הסכם הפשרה שנכרת ביניהם. כה אמר השופט (כתארו אז) ש' לוין, בע' 777-776:

"בכתב-תביעתו הביא המערער את עילותיו בערבוביה ולא עתר במפורש לביטול פסק הדין שבפשרה; אך המשיבה לא השיגה על העובדה, שבפועל עמדה לבירור גם תביעת המערער לביטול פסק הדין, ובעלי הדין הניחו בבית המשפט וגם לפנינו, שנכללה עתירה בעניין זה בבית המשפט המחוזי."
דברים אלה הגיונם עמם; הפסיקה אותתה, כי מקום שהנסיבות והשכל הישר מצדיקים זאת, אין "דוגמטיות פרוצדורלית", האומרת "ייקוב סדר הדין ה'נכון' את ההר", לא כל שכן שעה שבמהות אין חלופה אחרת כבענייננו; ובלבד שההוגנות כלפי כולי עלמא והיכולת להתגונן נשמרות ככל משפטן וחוקתן.
ל. (1) ראינו בכל האמור כי הסכם הפשרה ופסק הדין המאשר אותו הם לעניין דנא שני צדדיו של אותו מטבע. משבטל האחד - מתבטל האחר מאליו. כך גם בענייננו, שבו נתבעה הצהרה לסעד בדבר הפרת ההסכם, שבהעדר חלופות אחרות לאכיפה, משמעה הוא למעשה בקשה לביטולו. אף אם הייתה דרך המלך הגשת בקשה לביטול ההסכם ולביטול פסק-הדין, לצד התביעה בגין הפרת ההסכם, ובקשה זו לא הוגשה, אין לשלול מן המשיבים את סעדיהם, שהרי תביעתם כללה באופן מפורש טענה בדבר הפרת ההסכם ובמשתמע דרשה את ביטולו, ודבר זה מחיל עצמו למעשה אף על פסק-הדין שאישר אותו. השופט קמא התייחס לכך מפורשות (בהחלטתו בעניין האחריות מיום 10.6.2003, בע' 17): "הדרך היחידה שעמדה בפני התובעים היא להגיש תביעה חדשה שבמהותה אינה אלא ביטול הסכם הפשרה וחידוש התביעה הראשונה" (ההדגשה הוספה - א"ר).
(2) לעניין ביטולו של הסכם פשרה במשפט העברי, ראו ד"ר איתי ליפשיץ, הפשרה במשפט העברי (חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, בר אילן תשס"ב), 278. במקרה טעות מבוררת (על פי שו"ת שבות יעקב לר' יעקב ריישר, (מרכז ומזרח אירופה, המאה הי"ח) ב' קמ"ד) ניתן לבטל פשרה. אפשר להסיק מכך לענייננו, במה שבדיעבד נתברר כמעין טעות, שכן הוברר למפרע כי המערער לא קיים את הפשרה.
מעשה בית דין מכוח הסכם הפשרה

ל"א. (1) העניין הנזכר - "חידוש" התביעה הראשונה - נוגע בשאלת תחולתה של דוקטרינת מעשה בית-דין על נסיבות המקרה. לעניין זה התייחס אף השופט קמא בהחלטתו (בשאלת האחריות, מיום 10.6.2003, בע' 17): "פסק הדין בתביעה הראשונה, שלא קבע כל ממצא ואשר מחק את התביעה הראשונה עם אפשרות לחדשה בנסיבות מסויימות, לא יצר כל השתק פלוגתא לחובת התובעים. הוא גם לא יצר מעשה בית דין משום שהתביעה הקודמת נמחקה בתנאים שאיפשרו את חידושה". כלל מעשה בית-דין, כידוע, עוסק בשני סוגי השתקים: השתק פלוגתא והשתק עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561 (הנשיא אגרנט)). מאחר שלא נקבעו ממצאים בהליך הראשון, השתק פלוגתא לא חל - זו פשיטא; ומכל מקום, "כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה, נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא" (רע"א 682/07 לבייב נ' גילר (טרם פורסם), והאסמכתאות דשם). מסכים אני כי גם השתק עילה לא חל במקרה דנן, כפי שיפורט להלן.
(2) אציין, כי כשלעצמי סבורני, כי שאלת מעשה בית הדין נפרדת, כעניין שבעיקרון, משאלת אופן ביטולו של פסק-הדין, הגם שבנסיבות המקרה נכרכו השניים יחדיו. רוצה לומר, לצד ההיבט הפורמלי, לפיו טענת מעשה בית-דין לא תקום במקרה של ביטולו של פסק הדין, ישנם בנסיבות המקרה טעמים המצדיקים מבחינה מהותית את דחיית תחולתו של הכלל בדבר מעשה בית דין.
ל"ב. אשר להשתק עילה, פסק-דין שניתן בהסכמה, ובתוך כך הסכם פשרה שאושר בפסק-דין, עשוי, ובמקרים מסויימים אף צריך, להשתיק תביעות חדשות באותן עילות, מכוח הכלל של מעשה בית-דין (ראו זלצמן, ע' 337-330 וכן בע' 292-289; וכן ראו: Spencer Bower, Turner and Handley, The Doctrine of Res Judicata (third edition, London, 1996) 21-3). פרופסור זלצמן מקבילה בין פסק-דין שניתן בהסכמה לבין פסק-דין המבוסס על הכרעה עניינית: "ניתן פסק-הדין לטובתו של התובע, כי אז נבלעת עילת-התביעה המקורית בפסק-הדין. דחה פסק-




הדין את התביעה - הוקם מחסום דיוני לפני התובע, באופן שאין בכוחו עוד לתבוע את יריבו בגין אותה עילת-תביעה" (בע' 330).
ל"ג. ועם זאת, בענייננו לא יוכל המערער להיבנות ממחדלם של המשיבים להגיש בקשה מסודרת לביטול פסק-הדין, שכן, כאמור לעיל, החלטת בית-המשפט שהסכם הפשרה הופר וכי הוא מבוטל, משמעותה למעשה אף ביטול פסק-הדין שאישרוֹ. הִלכך, לא נחסמו המשיבים מהגשת תביעה בגין המכתבים הקודמים. משבוטל פסק-הדין שניתן בתביעת לשון הרע הראשונה - אין לומר שקם מעשה בית-דין.
ל"ד. לצד זאת, אין חלה זהות בין עילת התביעה הראשונה לשנייה, אף שהמעשים ששימשו עילה לתביעה הראשונה עומדים גם ביסוד זו המאוחרת. אם אמנם חל "כלל ההבלעה" כאמור ועילות התביעה הראשונה נתמזגו בפסק-הדין שאישר את הסכם הפשרה (ראו זלצמן, 42-37), הצמיחה הפרתו של ההסכם עילה חדשה המאפשרת את התובענה החדשה. עילה זו טומנת בחובה, לצד הפרת ההסכם גופא, את העמידה המחודשת על זכויות המשיבים לשמם הטוב שנפגע - לכאורה - בגין עוולותיו של המערער, במעשיו שקדמו להסכם. לזכויות אלו שנפגעו, באה ארוכה לכאורה מכוח ההסכם - אך עם הפרתו וביטולו, פגה גם ארוכתן, וקמה האפשרות לתביעה חדשה בגינן.
ל"ה. (1) טעם מהותי נוסף לדחיית החלתו של הכלל בדבר מעשה בית דין הוא, שלא התקיים עקרון הסופיות עליו מבוסס הכלל. כידוע, עקרון הסופיות נועד לענות הן על האינטרסים הציבוריים ביעילות מערכת-המשפט ובמניעת הכרעות סותרות, והן על האינטרס של בעלי-הדין שלא יוטרדו כמה פעמים. תכונת הסופיות חיונית בהסכם הפשרה (גורן, שם בע' 329-328) והיא גם העומדת בבסיסו של כלל מעשה בית-דין (ראו ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא (1) 68, 97). אולם ישנם מקרים שונים בהם מוצדק לסטות מן הכלל כאשר אין פסק-הדין סופי, וכך גם מקום שבו נפגמה סופיותו של הסכם הפשרה בידי אחד מבעלי הדין.
(2) כבר נפסק שהחלתו של כלל מעשה בית-דין יכול שתהא גמישה בהתאם לנסיבות העניין (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא (1) 29, 35 (מ"מ הנשיא, כתארו אז, זוסמן); ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב (3) 14, 19 (המשנה לנשיא בן-פורת); זלצמן, 626-625), ובפרט נוצרו חריגים שונים לכלל במקרים שבהם הועמדה סופיותו של פסק-הדין הראשון בספק. כך, למשל, כאשר לאחר מתן פסק-הדין נתגלו עובדות חדשות שלא ניתן היה לגלותן בשקידה סבירה לפני מתן פסק-הדין בשל מצג-שוא של בעל-הדין האחר (ע"א 575/70 תג'ר נ' התאחדות לכדורגל בישראל, אגודה עותומאנית, פ"ד כד (2) 499, 507-506 (השופט, כתארו אז, לנדוי); ע"א 882/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פ"ד לב (3) 21, 28-27 (השופט אשר)); וכך כאשר לאחר מתן פסק-הדין השתנו הנסיבות ונוצרה הצדקה בדין לדיון מחודש, הן משינוי הנסיבות העובדתיות והן משינוי הנסיבות המשפטיות (ע"א 475/84 הממונה על רכוש האויב נ' פרג'יון ואח', פ"ד מג (2) 326; ע"א 1418/90 מאור ואח' נ' הרשנהורן, פ"ד מה (3) 95, 106-103 (השופט ד' לוין)). מצב דומה במקצת מתקיים גם בפסקי-דין שביצועם הולך ונמשך בעתיד, והלכה מקובלת היא שהם ניתנים לשינוי עם שינוי הנסיבות, למשל, בפסיקות לגבי שיעורי מזונות או החזקת ילדים ולכך טעמים טובים שבמציאות החיים (ראו זלצמן, בע' 289-279 והאסמכתאות שם). בגדרי אלה, יש לציין, חלה ההלכה אף באותם מקרים שבהם הייתה הסכמה מפורשת בין בעלי-הדין (ראו עניין קם הנזכר לעיל; וכן אצל זלצמן, 292-289, 342-330 והאסמכתאות המובאות שם). עוד ראו פרשת לבייב נ' גילר הנזכרת מעלה.
(3) בע"א (חיפה) 161/66 עומר נ' פרידמן, פ"מ נו 336 לא הוכר קיומו של מעשה בית-דין, בהקבלה חלקית לענייננו. באותו מקרה הכשיל הנתבע בפסק-הדין הראשון את ביצועו של פסק-הדין, וזאת באופן שנטל את תוקפו של הסעד שפסק בית המשפט לתובע, וזה נאלץ לחזור למעשה אל העילה המקורית ולתבוע שוב על בסיסה סעד אחר. בית המשפט פסק, כי כאשר סיכל בעל-הדין את ביצועו של פסק-הדין הראשון, אין לחסום בעד יריבו מלתבוע שוב על-יסוד העילה המקורית. כה אמר הנשיא התורן, כתארו אז, עציוני (בע' 341): "ומה לו, למשיב, שיבוא בטרוניה עם המערער כי הוא מטריד אותו שנית באותו עניין, לאחר שהוא עצמו בעקיפין גרם למצב שנוצר?" הדברים יפים גם למקרה שבענייננו, בפרט שבו ניתן פסק-הדין המקורי בהתבסס על הסכם בין הצדדים, אשר לימים הופר.
ל"ו. טעם נוסף העשוי לבסס הצדקה לדחיית הטענה בדבר מעשה בית דין, הוא בעל אופי פורמלי יותר. הטענה בדבר מעשה בית-דין לא עלתה מצד המערער בכתב ההגנה, והוא העלה אותה בסיכומיו בלבד בערכאה הדיונית, וביתר שאת בערכאת הערעור. כידוע, "טענת מעשה בית-דין, מעצם מהותה הדיונית, מחייבת בעל-דין להעלותה בכתב ההגנה או בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לו העובדות המקימות אותה." (גורן, שם בע' 112; וראו גם זוסמן שם, בע' 300). גם בשל כך איפוא אין לשעות לטענה זו.
טענת ההשתק השיפוטי

ל"ז. את עיקר יהבו בערעור משליך המערער על ההתפתחויות הנוספות בהליך שאירעו לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בדבר האחריות, ועיקרן - גילויָם של פרטים חדשים על אודות הליך הבוררות, ובעקבות כך חזרתם של המשיבים מטענתם לנזק ממוני, והערכה מחודשת - נמוכה - של מהימנותם. לטענת המערער, לנוכח הפרטים שנתגלו על האופן בו ניהלו המשיבים את טענותיהם בהליך הבוררות, היו הם מנועים כל עיקר מטענותיהם לנזק, קרי נזקי עיכוב הפרוייקט והפגיעה במוניטין. נטען, כי בהליך הבוררות נתבררה תביעתם של המשיבים כנגד אפריקה ישראל באותן עילות ממש, דהיינו גרימת נזקים בדמות עיכוב הפרוייקט ופגיעה במוניטין החברה, ואף הוכחש על ידי המשיבים כי המערער הוא בין הגורמים לנזק. על כן טוען המערער כי טענות הפוכות ואף סותרות אלה מקימות השתק שיפוטי. טענה זו שובת לב היא והטרידתני, עד שבאתי לכלל מסקנה המעוגנת בנסיבות הספציפיות, כי לא



נוצרה סתירה חזיתית המקימה השתק שיפוטי, כפי שיפורט מטה.

ל"ח. (1) כלל ההשתק השיפוטי עיקרו שאין אדם יכול לטעון דבר והיפוכו, ובלטינית - "quod approbo non reprobo" ("מה שמכירים בו אי אפשר להתנכר לו") ובתרגום השופטת דורנר "איני מתנכר לדבר אשר לו אני מסכים" (ראו הניתוח בע"א 513/89 -Interlego A/S נ' Exin - Lines Bros S. A., פ"ד מח (4) 133, 195-194), להלן עניין אינטרלגו). כלל זה עשוי לחול מקום בו אחד מבעלי הדין טוען טענות סותרות מן הבחינה העובדתית או המשפטית, אף אם מדובר בשני הליכים נפרדים (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט (6) 625; וראו גם רע"א 6520/05 - Kirkham Holdings Limited ואח' נ' Albany Park Limited ואח' (לא פורסם)). תכלית ההשתק השיפוטי היא, כדברי השופט גרוניס בעניין בית ששון הנזכר בע' 633, "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (וראו גם האסמכתאות דשם), ומכורתו בעקרון תום-הלב, כפי שציינתי בעניין בית ששון (בע' 638): "בעיניי היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים" (וראו גם דברי השופט גרוניס בעניין בית ששון בע' 625; דברי השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו (6) 295, 346; ודברי השופטת דורנר בעניין אינטרלגו בע' 194, בפסקה 9 לפסק-דינה). לעמדת המשפט העברי ראו השופטת דורנר בפרשת אינטרלגו (בעמ' 197); ודבריי בפרשת בית ששון בעמ' 638-637.
(2) יש לציין כי העקרונות לגבי תחולתו של הכלל טרם הוכרעו במלואם. כך, הדרישה להצלחה בהליך קודם, שנקבעה בפסיקות קודמות כתנאי לקיום ההשתק השיפוטי, הוטלה בספק (ראו בעניין בית ששון, בע' 626-625 (השופט גרוניס)), ואף אני סברתי כי באספקלריית תום הלב אין צורך ככלל בתנאי זה (ראו בע' 637 לפסק הדין). מכל מקום, סוגיה זו, ואף השאלה בדבר סיומו של ההליך המקביל מחוץ לכתלי בית המשפט, בפסק בוררות, והשלכות דבר זה על טענת ההשתק נוגעות לענייננו, אולם לדעתי אין צורך להכריע בהן כאן, אף שהשקפתי בעינה. לטעמי, דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה הולמת את המסכת העובדתית שבנדון דידן, הואיל והטענות שנטענו בהליכים השונים אינן עומדות בסתירה של ממש זו לזו. אסביר זאת, מן הכלל אל הפרט.
ל"ט. ראשית - הכלל, כלל ההשתק השיפוטי עצמו ומרכיביו, ומקצת מושכלות שמכבר. ההשתק השיפוטי עשוי לקום, כאמור, כאשר נטענות טענות סותרות או הפוכות. אף הדוגלים בגישה מרחיבה כלפי תחולת הכלל של השתק שיפוטי, ונטייתי שלי היא בבירור עם המרחיבים, יסכימו כי לצורך הקמתו של ההשתק נדרשים סתירה או ניגוד של ממש בין הטענות השונות, שאם לא כן, אין זו משתיקה את זו. המלומד האמריקני Boyers הגדיר זאת במאמרו "Precluding Inconsistent Statements: The Doctrine of Judicial Estoppel" 80 Northwestern University Law Review (1986) 1244, 1263:

"… the doctrine is applied only when the positions are truly inconsistent; that is, 'the truth of one must necessarily preclude the truth of [the] other.' Furthermore, it is not sufficient that the positions merely appear inconsistent; the courts will not permit apparent inconsistency 'to obscure an underlying consistency.' For the invocation of the doctrine, the two positions must be diametrically opposed."
גישה זו משקפת דרישה כי הטענה המשתיקה והטענה המושתקת יהיו קוטביות זו לזו; ואף אם לא נרחיק לניסוח קיצוני זה, ברי שיש צורך בסתירה מובהקת.
מ. במקרה שבו עסקינן טענו המשיבים מתחילה כי מכתביו הקודמים של המערער, שנשלחו בשנים 1994-1993, ומכתבו הנוסף משנת 1997, המפר את הסכם הפשרה, הזיקו לשמם הטוב. בתחילה אף נטען כי המכתבים גרמו גם לנזק ממוני, אולם מטענה זו חזרו בהם המשיבים לאחר גילוי פרטיו של הליך הבוררות. יפה עשו המשיבים בהחלטתם זו, כיוון שפסק הבורר אמנם מעלה ספק רב לגבי נכונותה של הטענה לנזק ממוני שגרם המערער; ואולם, אפילו עמדו המשיבים על טענתם לנזק ממוני, ואפילו הייתה זו מופרכת כשלעצמה לנוכח הממצאים החדשים, אין בכך בהכרח כדי ללמד על קיומן של טענות סותרות חדות של המשיבים, כפי שיפורט להלן. קל וחומר, טענת ההשתק השיפוטי מתעמעמת משמעותית לאחר שויתרו המשיבים על הטענה לנזק ממון ותבעו רק את הנזק לשמם הטוב.
מ"א. מפסק הבורר (שלב א' מיום 19.2.02) עולה, כי בתחילת שנת 1994 החל משא ומתן בין המשיבים והחברה לבין אפריקה ישראל, ובתחילת שנת 1995 נחתם ביניהם הסכם סופי, שהסדיר בין היתר את מימון מיזם המקרקעין. בתחילת שנת 1997 חלו חילופי בעלות בשליטה על אפריקה ישראל, ובמקביל חלה האטה משמעותית במימוש המיזם. המשיבים פתחו בהליכים משפטיים נגד אפריקה ישראל, ובהם טענו כי חילופי הבעלות בה היו הגורם לעיכוב במיזם, אשר הסב להם נזק ממון ואף נזק במוניטין, על אף נכונותם של גורמים שונים לממן את המיזם. המשיבים טענו בפני הבורר כי אפריקה ישראל, שביקשה - בלשון פשוטה - לחפש דרך לצמצם את התחייבויותיה, תלתה ביריבות בין הצדדים בתיקנו שלנו חלק מן הטעמים לכך, ותבעה מן המשיבים בטחונות בקשר להליכים של המערער. עוד טענו, כי עניינו של המערער היה ידוע לאפריקה-ישראל טרם החתימה על הסכם עם המשיבים. אפריקה ישראל טענה, כי העיכובים נגרמו כתוצאה מגורמים חיצוניים, כגון המיתון במשק ופעילות המערער, וכן טענה כי המשיבים פעלו משיקולים זרים וניסו לעמוד על מימוש המיזם באופן בלתי-כלכלי, בין היתר כדי לקדם את מאבקם בקרב העדה היוונית-אורתודוכסית מול המערער.
מ"ב. ניתן לראות אפוא כי אין מתקיימת סתירה חזיתית בין טענות המשיבים בהליך הנוכחי לבין טענותיהם בהליך הבוררות, אף שטמפרטורת ההתייחסות למערער שונה, כמובן, בשניהם; בהליך דנא הוא היריב, שלא לומר האויב,



ובהליך הבוררות אין המשיבים מכחישים שהוא היוה גורם במערכת, אך את טרונייתם הם משליכים על אפריקה ישראל:

(1) בעוד שבהליך הבוררות טענתם של המשיבים היתה לנזק שנגרם להם החל משנת 1997 ואילך עקב הסכסוך החוזי עם אפריקה ישראל, בהליך הנוכחי טוענים המשיבים בעיקר לנזק שנגרם להם בתחילת חייו של המיזם, בעקבות המכתבים הראשונים (למכתב הנוסף משנת 1997 מיוחסת בעיקר עילה של הפרת הסכם הפשרה, ואף אם מיוחסת לו גרימת נזק אין זו טענה מרכזית). גם אם טענת המשיבים כלפי המערער מופרכת לגופה בפסק הבורר, ככל שהיא נוגעת לנזק ממוני ולעיכוב מימון המיזם (כעולה מחתימת ההסכם בשנת 1995), עדיין יש בפער הזמנים כדי ליתן הסבר, מה עוד שההסכם עם אפריקה ישראל נחתם ב-1995, לאחר המכתבים הראשונים.
(2) וזו עיקר, בחינת אחיזת השור בקרניו: המערער למד מפסק הבורר שהמשיבים טענו בהליך הבוררות, בניסיון לתמוך בטענותיהם כנגד אפריקה ישראל, כי אין הוא נמנה על הגורמים לנזק שנגרם להם - בעוד שבענייננו טענו כי הוא שהזיק להם. לאחר עיון בפסק הבורר, פרשנות זו נראית לי מרחיקת-לכת, אמנם היריבות המשפטית בין המערער למשיבים תופסת מקום נכבד בהליך הבוררות שקיימו עם אפריקה ישראל, אולם עיקר טענתם של המשיבים לגביה היא שיריבות זו הייתה ידועה לאפריקה ישראל במועד כריתת ההסכם ב-1995, ואף עוגנה בו באחד מסעיפיו, ולפיכך לא הייתה הצדקה לנסיגת אפריקה ישראל מן ההסכם בשלה; ועוד נטען על-ידי המשיבים בהליך הבוררות, כי תביעת המקרקעין שהוגשה על-ידי המערער לא יצרה מניעה משפטית למימוש המיזם. טענה זו עולה בקנה אחד עם טענתם בהליך הנוכחי בדבר הפרשנות הנכונה להחלטת הביטול. גם אם לא נאמר כי יש בפסק הבורר אף חיזוק מה לטענת המשיבים בעניין פגיעה במכתבי המערער, מכל מקום אין בו טענות חזיתיות סותרות של המשיבים מסוג היכול להשתיקם בהליך הנוכחי, לא כל שכן משויתרו על טענתם לנזק ממון. כך סבר ככלל השופט קמא. בסופו של יום, הובאה הבוררות כגורם משמעותי בשיקולים בעניין גובה הנזק, שנפסק על ידי בתי המשפט קמא על הצד הנמוך.
נפקות דחייתה של תביעת החברה לגבי תביעות מנהליה

מ"ג. טענה נוספת של המערער, שנטענה בעקבות גילוי הפרטים החדשים, היא כי משנדחתה תביעתה של החברה, לאחר הויתור על הטענה לנזק ממון, היה על בית המשפט קמא לדחות גם את תביעתם של המשיבים 3 ו-4. בהחלטת בית המשפט קמא בעניין האחריות נקבע, כי המכתבים המשמיצים את החברה בהתנהגות מטעה וחסרת תום-לב, מקנים זכות תביעה אישית גם למנהלי החברה, תוך מעין-היקש מדוקטרינות של הטלת חבות אישית והרמת מסך ההתאגדות במקרים של ביצוע עוולות על ידי תאגיד. מכך ביקש המערער ללמוד שזכות התביעה האישית למשיבים 3 ו-4 נגזרה מזכות התביעה של החברה, ומשנדחתה האחרונה, יש לדחות גם את תביעת המשיבים. בנוסף לכך, קובל המערער נגד ההחלטה קמא בעניין האחריות המתייחסת לטענתו בערבוביה לבעלי מניות החברה ולמנהליה. לדידו של המערער, המשיבים 3 ו-4 הם בעלי מניותיה של החברה, כפי שנקבע בהחלטה בעניין האחריות, ולפיכך אין לומר שקמה להם זכות אישית בגין פרסום לשון רע על פעולות החברה, ואף אם היו מנהלים, גם אז אין לראות בהם כבעלי זכות אישית בשל פגיעה בחברה.
מ"ד. (1) פרסום הנוגע לתאגיד יכול, באופן עקרוני, לפגוע גם בשמם הטוב של נושאי משרה באותו תאגיד. זיקה זו אינה קבועה ואינה מתקיימת בכל מקרה, והדבר תלוי בעיקר בתוכן הפרסום המשמיץ, בפעולות ובתכונות שיוחסו לתאגיד, כמו גם בזהות בעלי האינטרסים שנפגעו ובאופי תפקידם בתאגיד. ייתכנו פרסומים שעל אף היותם משמיצים, אינם מקימים עילת תביעה לתאגיד עצמו, בוודאי כאשר תביעת התאגיד לפיצוי אינה מבוססת על קיומו של נזק ממון (וראו י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, מהד' שנייה מעודכנת ומתוקנת, ג' טדסקי עורך (ירושלים, תשל"ז) 371-369; שנהר, 161-160).
(2) עם זאת, חרף הזיקה בין הפגיעה בשם הטוב של התאגיד לפגיעה בשם הטוב של נושאי המשרה בו, אין השניים מחייבים זה את זה. באופן דומה, אין דחיית הראשונה מחייבת את שלילת האחרונה. "פרסום העוסק בתאגיד עשוי לכלול, במפורש או במשתמע, גם לשון הרע על ממלאי תפקידים באותו תאגיד. פרסום שכזה יקנה לממלאי התפקידים עילת תביעה בשמם הם, בין אם הפרסום מקנה לתאגיד עילת תביעה ובין אם לאו" (הדגשה הוספה - א"ר) (שנהר, 127; וראו גם: David Price Defamation - Law, Procedure and Practice (London, 2001) 32-3). דומה, כי ככל שהזיהוי בין נושא המשרה לתאגיד חזק יותר, כך סבירה יותר הפגיעה בשמו הטוב של הראשון במקרה של הוצאת לשון הרע על האחרון. בהקשר אחר נאמרו דברים היפים גם לעניין זה:

"ההשלכות לגבי שמו הטוב של התובע מהצהרה הנוגעת לעסקו או לעסוקו ברורה כמעט תמיד כשמדובר באדם פרטי, וגם כאשר מדובר בהשמצות כנגד עסק קטן, כי אז עדיין קיים זהוי של העסק עם בעליו, או עם האנשים הפועלים בו. הקשר הזה פחות ברור כשמדובר בתאגידים גדולים" (פ' פרידמן, "שקר מפגיע ולשון הרע - אפשרות התביעה במסגרת הגדרת סעיף 1(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965" הפרקליט לו (תשמ"ה) 77, 78, וראו גם האסמכתאות דשם).
מ"ה. בנדון דידן, איננו צריכים למעשה להידרש לשאלות מעניינות אלה, כמו גם לשאלות הנוספות שהועלו על ידי המערער באשר ליחס בין נושאי תפקידים בתאגיד לבין בעלי מניותיו בכל הקשור להקמת זכות תביעה אישית. המכתבים ששלח המערער לגורמים שלישיים, ובפרט המכתב מיום 11.4.1994 והמכתב מיום 9.9.1994, איזכרו מפורשות את המשיבים 4-2 בשמותיהם, וייחסו להם עצמם, הן באופן משתמע והן במפורש, פעולות הטעייה



והתנהגות בחוסר תום לב. די בכך כדי להקים עילת תביעה אישית למשיבים בגין פגיעה בשמם הטוב, במנותק משאלת השפעתם של הפרסומים הנוגעים לחברה על שמם הטוב של המשיבים 4-2 כאנשים פרטיים. שאלה זו תמתין לשעתה.
לשון הרע - האם התקיימו יסודות העוולה?

מ"ו. לאחר שקבענו כי משלוח המכתב הנוסף ב-1997 על ידי המערער הפר את הסכם הפשרה שנחתם בין המערער למשיבים, וכי הפרה זו הולידה את ביטול ההסכם, וגררה אף את ביטול פסק-הדין שאישרוֹ; כי בהתאם לכך, קמה למשיבים עילת תביעה כנגד המערער, אשר כללה, בין היתר, את הפרסומים המשמיצים, כנטען, שהכילו המכתבים הקודמים; כי על אף ניהול הליך מקביל מצד המשיבים כנגד אפריקה ישראל - בו טענו לעיכוב המיזם בגין הפרות חוזה מצד אפריקה ישראל - אין הדבר מגיע לידי השתקת טענותיהם כנגד הפגיעה בשמם הטוב על ידי המערער; וכי ויתורם על הטענה לנזק ממוני ודחייתה של תביעת החברה אינם שוללים מן המשיבים 3 ו-4 עילת תביעה אישית - לאחר כל אלה נפנים אנו עתה לבחון את הסוגיה האחרונה, הנוגעת לעצם האינטרסים הנפגעים שבגינם הוגשה התביעה, קרי, שאלת קיומה של לשון הרע במכתבי המערער.
מ"ז. (1) ראשית יצוין כי המכתבים ששלח המערער עונים להגדרת הפרסום שבסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע . הם נשלחו בכתב ויועדו מלכתחילה לנמענים שאינם הנפגעים עצמם. דבר זה הוא בעיני בחינת פשיטא.
(2) לשאלת לשון הרע עצמה, חילק בית המשפט קמא את המכתבים לשני סוגים, הפוגעים כל אחד מהם בדרך שונה בשמם הטוב של המשיבים. הסוג הראשון הוא מכתבים אשר מייחסים למשיבים במישרין פעולות בלתי-מוסריות, כגון הטעיה והתנהגות בחוסר תום לב (למשל, המכתב מיום 11.4.94 הנזכר מעלה ומכתבים נוספים). מכתבים אלו עונים על פניהם להגדרת סעיף 1 לחוק, באשר הם עלולים להשפיל או לבזות את המשיבים בשל ההתנהגות המיוחסת להם. הסוג השני הוא מכתבים אשר מציגים את זכות המקרקעין של החברה כפגומה (כדוגמת המכתב מיום 9.9.94 הנזכר, ומכתבים נוספים). מכתבים מסוג זה עלולים באופן עקרוני לפגוע במוניטין המסחרי של החברה או האדם הטוענים לזכות קניינית בנכס, וכך לגרום לפגיעה בעסקו, אך בד בבד עלולים גם לפגוע בשם הטוב האישי: "ברור לגמרי שגם לטענה כנגד זכות הקנין של התובע עלולה להיות השלכה לגבי שמו הטוב ומידת ההערכה לה הוא זוכה בציבור, מאחר ועלול להשתמע ממנה שהתובע מבקש לעשות עיסקה בנכס שאיננו שלו, או לפחות שהוא מתהדר בנוצות לא לו" (פרידמן במאמרה הנזכר, בע' 80). בענייננו, המשיבים ויתרו כאמור על הטענה לנזק ממוני, אך עדיין נותרה הפגיעה האפשרית של המכתבים מן הסוג השני בשמם הטוב האישי של המשיבים 3 ו-4. מכל מקום, אין צורך להתעמק בכך, שכן כאמור לעיל המכתבים מן הסוג הראשון פוגעים במישרין בשמם הטוב של המשיבים 3 ו-4, בחלקם תוך איזכורם המפורש בשמם. מכתבי המערער כללו איפוא פרסום לשון הרע . כשלעצמי, חלקי עם הסבורים, כי לשון הרע ראויה לאכיפה. אוסיף כי באתוס היהודי הריהו עוון שאין לו שיעור, עד שאף נתפס ככפירה בעיקר (בבלי ערכין ט"ו, ב'; וראו בהקדמה לספר חפץ חיים לר' ישראל מאיר הכהן מראדין (המאות הי"ט-הכ'), ספר יסוד בענייני לשון הרע ורכילות).
מ"ח. (1) באמרי כי המערער כלל במכתביו לשון הרע על המשיבים איני מתעלם מן האינטרסים כבדי המשקל העומדים לצד המערער ולמול האינטרס של המשיבים 3 ו-4 בשמם הטוב, ובראשם חופש הביטוי. אינטרסים נכבדים אלה, בין היתר, עמדו ביסוד החלטת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשת המשיבים להטיל צו מניעה זמני על המערער במטרה לעצרו משיגורם של מכתבים נוספים (החלטה בהמרצות 4843/97, 4981/97 ו- 5255/97 מיום 13.1.98 (לא פורסם) השופט - כתארו אז - גינת), אשר אושרה גם בבית משפט זה בהחלטה מיום 1.4.98 (רע"א 1045/98 (לא פורסם) - הנשיא ברק). אך משנמצא, במבט לאחור, כי המערער חרג מהיקף ההגנה הרחב המוענק על יסוד חופש הביטוי, בהכתימו את המשיבים במכתביו, למצער ביחס להתנהגות המטעה וחסרת תום-הלב שייחס להם, עליו לשאת בנזק שנגרם למשיבים בגין הפגיעה בשמם הטוב; ראו גם רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה י"א.
(2) אכן, אינטרס נכבד העומד לצד המערער הוא חרות הפעולה מכוח האוטונומיה של הפרט. בסוגיה זו ניתן להקיש לענייננו מדיני התחרות ההוגנת (אף שאין מדובר בתחרות של ממש במקרה שבנדון דידן), המעוגנים במשפטנו בסעיפי חקיקה שונים, ולאחרונה אף בחוק שיוחד לנושא (חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999; ראו עוד בנושא מ' דויטש "חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 - הגינות בתחרות וסודות מסחר" הפרקליט מה (תש"ס-תשס"א) 128). על פי דיני התחרות העסקית, פלוני רשאי להתחרות באלמוני, אף שבכך הוא גורם לו נזק, ונזק זה לא יהא בר-פיצוי (Damnum Sine Injuria) כל עוד לא עמדה פעילותו של פלוני בניגוד לחוק. אולם הגנת שמו הטוב של פלוני או של עסקו עדיפה בעיני המשפט על תחרות הכרוכה בביזוי שמו (ראו נ' כהן "תחרות מסחרית וחופש עיסוק" עיוני משפט יט (תשנ"ה) 353, 357). אף בענייננו, עצם פנייתו של המערער לגורמים שלישיים וניסיונותיו להניא אותם ממימון המיזם או מהיקשרות בעסקה עם המשיבים, בין אם נובעים אלה ממניעים עסקיים, או מחובתו המקצועית כעורך הדין של שולחיו, לא יגיעו כשלעצמם בהכרח ובכל מקרה עד כדי עוולה נזיקית. אולם כריכתה של הפנייה בייחוס התנהגות מטעה וחסרת תום לב למשיבים, שלא כדין, מהוה הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע ומקנה למשיבים זכות לפיצוי.
מ"ט. (1) המערער כמעט שלא התייחס בטענותיו בהליך הערעור לעניין לשון הרע , ואף לא חזר על טענות ההגנה השונות שטען בהקשר זה בערכאה הדיונית. בכך נדמה שקיבל על עצמו את האחריות לעצם הפגיעה בשמם הטוב של המשיבים, וביכר לבסס את הערעור על הטענות האחרות למיניהן. ההתייחסות היחידה בה חלק המערער במפורש על



קביעתו של בית המשפט בעניין לשון הרע נוגעת למכתב הנוסף, אשר ביחס אליו נאמר מעלה שקשה היה לראותו כשלעצמו כפרסום לשון הרע , אילולא אזכור המכתבים הראשונים (בלשון "פניתי אליכם") שתוכנם כולל לשון הרע .
(2) אף על פי כן, אתייחס לטענה העולה מבין השורות בטיעוני המערער והנוגעת לקביעות בית המשפט קמא בדבר מהימנות המשיבים ולהשלכותיהן על המוניטין שלהם. המערער קובל על כך שבית המשפט קמא פסק פיצוים לזכותם של המשיבים 3 ו-4, למרות הביקורת שמתח על התנהלותם בערכאה הדיונית, ולמרות קביעותיו כי עדותם הייתה כרוכה באמירות סותרות ובאי-דיוקים. לדידו של המערער, התנהגותם של המשיבים עצמה במשפטם היא המוכיחה, כי אין הם נהנים ממוניטין אישיים המצדיקים מתן פיצוי במקרה של פגיעה בשמם הטוב. בטענה זו טוען המערער למעשה כי שמם הרע של המשיבים, שלטענתו הוכח במשפט, הוא כה מובהק, עד שיש בכוחו לבטל כליל את אחריותו שלו לפגיעה בשמם.
(3) טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, קיימת חזקה כי לכל אדם שם טוב, וכי פגיעה בשמו הטוב גורמת לו נזק - "טוב שם משמן טוב" (קהלת, ז', א') (ראו ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה (1) 593, 595 (השופט, כתארו אז, אולשן); ע"א 354/76, 500/77, 519/77 עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה (4) 169, 174 (השופט, כתארו אז, ברק); ראו גם שנהר, בע' 367, 375, 388-387). אף לאחר ויתור המשיבים על הטענה לנזק ממון עומדת להם חזקה זו. חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה. בעבר היתה האפשרות שבידי נתבע לסתור את חזקת השם הטוב של התובע מצומצמת ביותר, ולא התקיימה אלא בקשר לעניין הפרסום עצמו, וכן רק במקרים שבהם הוכח כי השם הרע יצא לתובע לפני הפרסום. חוק איסור לשון הרע, בסעיף 22, הרחיב אפשרות זו באופן ניכר, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת להתחשב ביסודות רבים בקבלת ראיות בדבר אופיו של הנפגע (ראו ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 209-205 (השופט, כתארו אז, ש' לוין); שנהר, 378-375). המערער הצליח אמנם לסתור חזקה זו, באמצעות הצבעה על פגמים שנתגלו במהימנות המשיבים במהלך דיוני הערכאה קמא, אולם באופן חלקי ולא מלא. על כן הפחית בית משפט קמא את סכום הפיצויים שפסק לזכות המשיבים 3 ו-4 באופן ניכר, ופסק להם פיצוי כמעט סמלי של 5,000 ש"ח, שהם אחוז אחד מהסכום שביקשו מלכתחילה. בהפחתה זו נלקחו בחשבון הן הויתור על הנזק הממוני מצד המשיבים והן התנהלותם הפגומה של המשיבים בתביעתם. הפיצויים שנפסקו למשיבים 3 ו-4 הם פיצויים כלליים, ששיעורם נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, ובית משפט שלערעור לא יתערב בפסיקתה אם אך התחשבה בגורמים הנכונים (ראו בעניין הארץ נ' מזרחי הנזכר, בע' 205). לא מצאתי לנכון כל עיקר להתערב בפסיקתו של בית המשפט המחוזי אף בעניין זה. בית המשפט ביסס את פסיקתו על כך שלמשיבים נגרם נזק "פעוט" כלשונו, וסבורני שפיצוי מופחת זה שנפסק הולם את נסיבות המקרה (ראו גם בעניין בצלאל נ' מזרחי הנזכר, בע' 209; וכן רע"א 3390/90 הוצאת מודיעין בע"מ נ' יהושע בן ציון (לא פורסם) - השופטת נתניהו).
נ. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור.

נ"א. המערער ביקש להשית על המשיבים הוצאות משפט בשל הימשכות התביעה ובשל דרך ההתנהלות של המשיבים בהליכים. התערבות ערכאת ערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים ((ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625, 636; ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין, פ"ד מז (5) 114, 131) ובנדון דידן אין מקום להתערבות. בפרט, שאחד השיקולים בפסיקת ההוצאות, היינו אופן ניהול המשפט על ידי בעלי הדין (ראו בעניין ביניש-עדיאל הנזכר), מחיל עצמו בענייננו על התנהלות שני הצדדים, כאמור בפתח הדברים. המערער ישלם שכר טרחתם של באי כוח המשיבים בערעור בסך 6,000 ₪.
המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופטת ד' ברלינר:

אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ח (17.9.07).






עא 06 / 1351 מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ [פדאור (לא פורסם) 07 (28) 463], עמוד 1-14

 


פסיקה נוספת בלשון הרע : 1000 999 998 997 996 995 994 993 992 991 990

 

עורך דין - אינדקס חוקים - לשירות עורכי דין ולשירות הציבור


חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965

חוק הגנת הפרטיות , התשמ"א-1981

חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999

חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981

חוק הערבות , התשכ"ז-1967

חוק השכירות והשאילה , התשל"א-1971

חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979

חוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-19651

חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958

חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 40), התשס"ח–2008

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

שאלות הבהרה למומחה

 

שון

עורך דין הוצאה לפועל עורך דין זכויות יוצרים עורך דין קניין רוחני עורך דין מקרקעין עורך דין נדל"ן עורכי דין הוצאה לפועל עורך דין גבייה עורך דין מיסים עורך דין מסים עורך דין דיני

 עבודה עורך דין ליטיגציה עורך דין פטנטים עורך דין סימני מסחר עורך דין מסחרי עורך דין חוזים עורך דין עתירות עורך דין מנהלי עורך דין ציבורי עו"ד עורך דין פלילי עורך דין בינלאומי עורך דין יוזמות עורך דין כלכלי עורך דין השקעות עורך דין תקשורת עורך דין בית משפט עורכי דין בתי משפט עורך דין נזיקיןעו"ד עורך דין רשלנות עורך דין תאונות דרכים עורך דין צווארן לבן עורך דין עסקאות עורך דין ארנונה עורך דין שיקים עורך דין ימאות עורך דין מושבים עורך דין חקלאות עורך דין תיירות עורך דין עובדים זרים עורך עו"עו"ד עו"ד ד דין היי טק עורכי דין אינטרנט עורך דין צווים זמניים עורכי דין צו זמני עורך דין עוולות מסחריות עורך דין לשון הרע עורך דין בג"צ עו"ד עורכי דין תכנון ובניה עורך דין הנפקות עורך דין משפחה עורכי דין גירושין עורך דין מזונות בתי משפט התנגדות חקירת יכולת איחוד תיקים עו"ד חובות גבייה גביה ערעור מחוזי ספר חוק סעיף סעיפים תקנה תקנות מדינה חבר כנסת שר ממשלה ראש שיער שרים עיתון עיתונות עיתוניםעו"ד מחר מכר עורך דין גירושין עורך דין עובדים זרים עורך דין הסכמים טפסים הוספת אתר רישום אתר עורך דין ליקויי בניה עורך דין קבלן אינדקס אתרים מחשבונים עו"ד משכנתא ביטוח לאומי תביעה בלעדיות עורך דין זכויות האדם עורך דין ביטוח

עובדות:
התובעת נקטה בהליכי תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנות מתוצרתה כאשר הנתבעים, ללא הרשאה, העתיקו והפיצו עותקים של תוכנות התובעת MS-DOS בגרסאות שונות, ו- WINDOWS בגרסאות שונות. כמו כן התובעת טענה כי הנתבעים סיפקו לרוכשי התוכנה רשיון מזויף של התוכנות ולא צורפו דיסקטים מקוריים של התוכנות וספרות עזר מקורית של התובעת.
הנתבעים טענו כי שיווקו את התוכנות של התובעת על פי רשיון שנרכש בתמורה מלאה ממפיצים מורשים של התובעת, והכחישו כי הרשיונות היו מזויפים. לחלופין טענו הנתבעים כי הרשיונות נחזים להיות מקוריים, בהיותם דומים לרשיונות שמפיצה התובעת, והם נקנו על ידי הנתבעים מחברת מ.צ.מ. (כ- 200 רשיונות) בתום לב, ובתנאי תקנת השוק.

בית המשפט מצא כי:
1. העדויות והראיות מעידות כי הרשיונות נרכשו על ידי הנתבעת בדרך מפוקפקת, שהיתה ברורה לכל הצדדים, וכי כל הצדדים לעיסקה היו ערים להיותם של הרשיונות פיקטיביים ובכל זאת בחרו ``לעצום עיניים``.

2. הרשיונות שנתפסו אצל הנתבעת היו מסוגים שאינם מופצים כלל על ידי התובעת והם שונים בצורתם ובתוכנם מן הרשיונות המקוריים.

3. ללא כל קשר לכך שהרשיונות מזויפים, עצם הפעולה של העתקת תוכנות התובעת בידי הנתבעת, ושיווק התוכנות המועתקות ללקוחות הנתבעת, מהווה הפרת זכות היוצרים של התובעת בתוכנות.
 
4. ``תקנת השוק`` אינה חלה על נכס המפר זכות יוצרים. לו היתה תקנת השוק חלה המשמעות כי אדם שרכש מוצרים המפרים פטנט, מדגם או זכות יוצרים, יוכל להמשיך ולהפיצם לאחרים, מכח ``תקנת השוק``. אך זה בפירוש אינו מצב דברים מבחינה משפטית.

5. אדם שרכש מוצר המפר זכות יוצרים, איננו יכול להמשיך ולהחזיק בו מכח ``תקנת השוק``, כיוון שבעל זכות היוצרים רשאי ליטול ממנו את הנכס המפר, אשר נחשב על פי הדין כרכושו של בעל זכות היוצרים
.
בית-המשפט העליון פסק -א. (1) בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות, אין שותף רשאי לדרוש חלוקת נכס אחד בלבד, אלא הוא רשאי לדרוש לפרק את השותפות ולקבל חלקו ביתרת הרכוש ארי תשלום חובות השותפות.(2) אין לחלק נכס אחד מתוך מכלול השותפות.(3) בחשבון הרכוש המשותף של בני-זוג, יובאו גם חובות כלליים ולאו דוקא הקשורים לנכס מסויים.(4) במקרה של שותפות כללית בנכסים אין לדרוש מאת אחד מבני-הזוג יותר מאשר להוכיח כי הוא חייב כספים ומהו סכום החוב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב.ב. (1) כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת חזקה בדבר אחריות משותפת לחובות שנעשו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתקופת קיומה של השותפות.(2) כשנוצר קרע בין בני-הזוג, וכתוצאה מזה חדל להתקיים המצב של שיתוף והחזקה על רכוש משותף נסתרת, משתנה המצב גם לגבי החובות הנעשים מאז ואילך על-ידי כל אחד מבני-הזוג

 

הפוך לעמוד הבית

הוסף למועדפים

אינדקס טפסים ופסקי דין

פנייה במייל

מעורבות חברתית

שכר טירחה מינימלי

                              

גיורא מאור עפולה אלכס כהן תל אביב איתן עורכי דין תאונות דרכים פיצוי נזיקין נזקי גוף פיצויים

עורך דין הוצאה לפועל עורך דין זכויות יוצרים עורך דין קניין רוחני עורך דין מקרקעין עורך דין נדל"ן עורכי דין הוצאה לפועל עורך דין גבייה עורך דין מיסים עורך דין מסים עורך דין דיני

כמות מבקרים באתר :

Hit Counter

kurislaw עורך דין

עורך דין זכויות יוצרים עורך דין הוצאה לפועל עורך דין עורך דין לוחמני

 

ין ביעורך דין מיסים עורך דין זכויות יוצרים עורכי דין גבייה עורכי דין הוצאה לפועל עורכי דין מזונות עורכי דין תאונות דרכים עורכי דין משרד עריכת די

דף הבית| קישורים | קריירה| מפת האתר
עורכי דין נוספים | English | עורכי הדין | צור קשר
קישורים שימושיים-    | ChefMoz | MusicMoz  | Open-Site |  אינדקס חוקים
Copyright © 2004 NOAM KURIS Law Offices and Mediation. All rights reserved.