הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

אין עוולה עצמאית של מצג שווא רשלני, אלא זו עילת תביעה לפי עוולת הרשלנות. לכאורה היו צריכים לחול הדינים הרגילים שחלים בעוולת הרשלנות, ובכל זאת הפסיקה פיתחה מערכת כללים מיוחדת בנושא של מצג שווא רשלני. בתי המשפט בבריטניה לא נטו לאפשר תביעה בגין מצג שווא רשלני, בשל כמה סיבות: הסיבה הראשונה היא שהנזק בגין מצג שווא רשלני עלול להתפשט למספר ניזוקים רב. סיבה שנייה היא שמבחינת היקף הנזק, לא בהכרח מי שהציג מצג שווא רשלני יכול לצפות את היקף הנזק שנגרם בשל מצג השווא. סיבה שלישית היא שהנזק הנגרם הוא בדרך כלל נזק כלכלי. ברור שסיבות אלה אינן תמיד נכונות, למשל בחוות דעת שגויה שנותן רופא לחולה. בפס"ד משנת 1951 – CANDLER V. CHRISMAS נדונה תביעה של משקיעים שהשקיעו כספים לאור חוות דעת של רואה חשבון של החברה שפשטה את הרגל ופורקה. דעת הרוב קבעה כי אין להכיר בחובת זהירות בשל הנימוקים שפורטו לעיל. הלורד דנינג סבר, בדעת מיעוט, כי גישה כזו אינה מתאימה לתנאי הכלכלה המודרנית, דעתו של הלורד הפכה לדעת הרוב רק בשנת 1963 בפס"ד HEDLEY BYRNE V. HELLER.

המשפט הישראלי הקדים לפיכך את המשפט האנגלי בהתפתחותו, שכן כבר בשנת 1954 הכיר בית המשפט העליון בחובת זהירות בגין מצב שווא רשלני. בפס"ד ויינשטיין נ' קדימה פנה וינשטיין הקבלן לבית המשפט, משום שלא שולם לו שכרו על בניית מיכל מים. מיכל המים שבנה, בהתאם לתוכניתו של המהנדס (המשיב 3) נמסר למשיבה ללא פגם, אך מאוחר יותר נתגלתה דליפה בדפנות המכל, בשל שימוש לא נכון על ידי המשיבה או בשל תכנון לקוי של המהנדס. השאלה שנתעוררה בפסק הדין הוא, האם המהנדס חב חובת זהירות כלפי הקבלן. השופט אגרנט קבע כי קיימת חובת זהירות, והמהנדס צריך לפצות את הקבלן.

אגרנט דחה את הטענה, כי בשל הנזק הכלכלי אין להכיר בחובת הזהירות: "אוכל להבין, כי באי אילו מקרים של הפסד כספי, לא יהיו בנמצא יחסי קירה מספיקים, שיהיה בהם כדי ליצור חובת זהירות, אולם אם אך קמה החובה, לא אוכל להעלות על דעתי כי החיוב תלוי בטיב הנזק", כדברי השופט דנינג בפס"ד CANDLER. ואכן, המלה "נזק" שבפקודת הנזיקין היא רחבה דיה כדי לכלול גם הפסד כספי מהסוג הנדון.

השופט אגרנט קבע מספר סייגים, שבהתקיימם לא יכיר בית המשפט באחריות בגין מצג שווא רשלני:

1. לא יתכן שכל מי שיבטא דעה, יישא באחריות להסתמכות של אחרים על דעה זאת. לכן, אין להטיל אחריות בגין נזק כספי שנגרם בשל הודעה רשלנית בשיחה שבדרך אגב, שלא במהלך הרגיל של העסקים.

2. חוות דעת שניתנת לצד השני, כאשר נותן חוות הדעת אינו יודע כי הצד השני מתכוון לפעול על פיה. לא תשמש עילה לתביעה נזיקית. כלומר, הודעה רשלנית לא תגרור אחריות, כאשר לא ניתנה למטרת עסקה מסוימת.

3. חובת הזהירות קמה רק כלפי אותם אנשים שצריך לצפות שיפעלו לפי חוות הדעת. כלומר, אין לחייב בפיצויים בשל מצג שווא רשלני שהוצג לסוג בלתי מסוים של אנשים. חוות הדעת צריכה להינתן לאדם שצריך לצפות מראש שיסמוך עליה. אין הכוונה שזהותו של האדם המסתמך תהיה ידועה מראש, ודי בכך שזהותו עלולה להתברר. למשל: החברה מבקשת מרו"ח אישור על הדו"חות הכספיים. אין זה משנה שרוה"ח אינו יודע אם האישור נועד לבנק מסוים, לחברת אשראי או לחברה אחרת. די בכך שידע, כי האישור נועד לצורך עסקת אשראי, שהחברה מבקשת לבצע עם גורם אחר. לעומת זאת, בפס"ד CAPARO נדונה תביעה כנגד רו"ח של חברה שהגיש דו"חות שגויים. בית המשפט קבע, כי בעלי המניות של החברה שקנו עוד מניות על סמך חוות הדעת – אלה רשאים לתבוע בגין מצג שווא רשלני. לעומת זאת, בעלי מניות חדשים, שקנו את מניותיהם על סמך הדו"ח שניתן – אלה לא יכולים לתבוע. אמנם רואה החשבון יכול לצפות, כי גם אנשים אלה יכולים להסתמך על הדו"ח שהגיש, אך השאלה הנשאלת היא האם הוא גם צריך לצפות זאת.

4. כאשר ערך החבות הכספית הוא עצום, ולא ניתן לצפייה מראש, אי להכיר בחובת זהירות. זהו שיקול של מדיניות משפטית, שלא יחששו אנשים לתת חוות דעת, כאשר הנזק הצפוי הוא רב.

5. בעל המקצוע לא יהיה אחראי, אם יש לו יסוד הגיוני להניח, כי חוות הדעת שלו תיבדק בדיקה נוספת בלתי תלויה בטרם יפעל מבקש חוות הדעת. זהו למעשה התנאי של בדיקת ביניים.

התנאי האחרון של בדיקת הביניים הוא בעייתי. השופט שמגר בפס"ד קפלן נ' נובוגרוצקי מתייחס לסוגיה זאת ולהתפתחות בפסיקה לאחר פס"ד ויינשטיין, הכוונה היא לפס"ד אלקטרה נ' מרכז החמצן, שניתן 16 לאחר פס"ד ויינשטיין. בפס"ד מרכז החמצן נפסק, כי צפייה של בדיקת ביניים איננה שוללת בהכרח את האחריות. שמגר אינו שולל את הסייג החמישי, אך מסרב להחילו במקרה שלפניו, בשל העובדה שלא ניתן היה לצפות בדיקת ביניים במקרה של פסק הדין. ניתן לסכם ולהגיד, כי כאשר צפויה בדיקת ביניים, ייתכן ונותן חוות הדעת יכול לצפות כי לא תהיה הסתמכות על דבריו, ולכן חל סייג החמישי. כאשר לא צפויה בדיקת ביניים, ניתן לצפות להסתמכות – כפי שהיה המקרה בפס"ד קפלן נ' נובוגרוצקי ונותן חוות הדעת יהיה חייב. כך קבע גם השופט אור בפס"ד MICROSYSTEMS נ' אלביט: "אם יכול היה המציג להניח, שהאחר יבדוק את מצגו קודם שיסתמך עליו, ורק לאחר בדיקתו ולאורה יפעל, אין לומר, שיכול או שצריך היה לצפות, כי האחר יסתמך על מצגו ויפעל על פיו". בפס"ד עיריית קרית אתא נ' אילנקו קבע השופט שמגר, כי קיימת אחריות כאשר לא ניתן היה לצפות לבדיקת ביניים, אולם אם בדיקת ביניים בכל זאת בוצעה, הרי ייתכן שבכך נשלל הקשר הסיבתי בין התרשלותו של המציג לבין הנזק שנגרם.

הפסיקה בארץ הקדימה את הפסיקה האנגלית בעניין הכרה בחובת זהירות של אדם המציג מצג שווא רשלני. גם לאחר שהפסיקה האנגלית הכירה בכך, נותרה ההלכה האנגלית מצומצמת ביותר. באנגליה, למשל, הוגבלה האחריות רק לבעלי מקצוע הנותנים מצג שווא רשלני. בישראל נפסק בפס"ד עמידר נ' אהרון כי הנזק העלול להיגרם ממצג שווא שנותן אדם שאינו בעל מקצוע עלול להיות לעתים גדול עוד יותר מהנזק הנגרם על ידי מצג שווא שנותן בעל מקצוע. לכן, הוכרה בישראל גם אחריות של אדם רגיל שנותן מצג שווא רשלני.

שאלה נוספת שהועלתה בפסיקה הייתה לגבי מצג שווא רשלני בנוגע לחוק, דהיינו שאדם פועל בניגוד לחוק על סמך מצג שווא רשלני. הנתבע במקרה זה יכול לטעון, כי קיימת חזקת ידיעת החוק. חזקת ידיעת החוק יכולה להיות טענה של התביעה במשפט פלילי, במשפט האזרחי, החוקים הם לעתים מסובכים מאוד, ולא ניתן לדרוש מכל אדם לדעת אותם, בפס"ד עיריית בני ברק נ' רוטבלט קבע השופט בן יאיר, כי לא ניתן לצפות מחברה או ממנהליה להכיר את כל ההוראות שבחוקי התכנון והבנייה, ועל כן הפיקציה של ידיעת הדין אינה חוסמת את דרכו של מי שנפגע לתבוע בגין מצג שווא רשלני. ואכן, בסעיף 14 (ד) לחוק החוזים, נקבע כי "טעות" בדיני חוזים משמעה גם טעות בעובדה וגם טעות שבדין. כלומר, המשפט האזרחי אינו מבחין בין שני סוגי הטעויות.

לסיכום חשוב להדגיש שלושה נקודות:

1. בפס"ד פנידר נ' קסטרו מביע השופט ברק את דעתו, כי אי גילוי של עובדות יכולות להיחשב כמצג שווא רשלני. השופט כהן, לעומת זאת, העלה ספק אם ניתן לראות בשתיקה משום מצג שווא רשלני.

2. על אף שבשעת משא ומתן, הצדדים לחוזה הם יריבים, ועל כן אין בהכרח צורך לצפות שהצד האחר יסתמך על דברים שנאמרים על ידי הצד השני, הרי שבית המשפט בפס"ד פנידר נ' קסטרו, קבע כי ניתן להכיר בחבות בגין מצג שווא רשלני במהלך משא ומתן. למעשה, בשל סעיף 12 לחוק החוזים השימוש בעוולת הרשלנות במקרה כזה היא נדירה ביותר.

3. מצג שווא רשלני הוא חלק מעוולת הרשלנות. ולכן גם במקרה זה יש לבדוק את קיום חובת הזהירות המושגית, קיום חובת הזהירות הקונקרטית והקשר סיבתי. ההבדל הוא שלעניין מצג שווא רשלני נקבעו סייגים מסוימים, בהם לא תקום חובת זהירות קונקרטית.

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62