משרד
עורכי הדין נועם קוריס ושות' הנו משרד עורכי דין מהמובילים בישראל בתחום המסחרי
והאזרחי.
לקוחותינו מקבלים תמיד תמונה כנה על מצבם המשפטי, על הסיכויים והסיכונים העומדים
בפניהם וכן תוך התייחסותנו המפורשת לכדאיות הכלכלית שבכל אפשרות העומדת בפניהם.
לאחר
ניתוח יסודי ומעמיק של כל מצב ומצב ובהתבסס על ידע משפטי נרחב וניסיון רב, מקבלים
לקוחותינו שירותים משפטיים המותאמים בהבנה לצורכיהם הייחודים והניתנים במקצועיות,
ביצירתיות ובמקוריות.
מאז
פירוק פירמת עורכי הדין קוריס בר ושות', בשנת 2004, הורחבה עוד פעילותנו עד שהמשרד
התקבל כחבר מן המניין בקבוצת המשרדים המובילים בישראל.
משרד נועם קוריס ושות' מעניק
ללקוחותיו פתרונות משפטיים למכלול צרכים וייעוץ משפטי במגוון נושאים ופועל בשיתוף
פעולה מלא עם משרדי עורכי דין נוספים על מנת לספק ללקוחותיו רשת פתרונות מושלמת בכל
תחומי המשפט.
המשרד
מעניק שירותים משפטיים בכל רחבי הארץ.
תחומי העיסוק של המשרד
המשרד עוסק בעיקר במתן שירות על בסיס קבוע
אך גם במתן פתרונות נקודתיים, השירותים המשפטיים ניתנים על ידינו בעיקר בנושאים:
עסקים
תעשיה ומסחר , חקלאות, תקשורת, תיירות, ליווי
פרוייקטים וליווי והקמת חברות, יוזמות
IT,
היי-טק, טכנולוגיה, מכרזים, חוות דעת משפטיות, סחר בינלאומי.
חוזים
חוזים
עסקיים, חוזים מסחריים, חוזי עבודה, הסכמי מייסדים, תקנונים, זכיינות, בלעדיות,
זכויות.
הוצאה לפועל
חובות, גבייה, כינוסי נכסים,
פירוקים, עיקולים, התנגדויות, איחודי תיקים, עיכובי הליכים, הפטרי חובות.
ייצוג בבתי המשפט
בג"צים, עתירות, צווים וצווים
זמניים, תביעות כספיות
ומסחריות, עוולות מסחריות, זכויות יוצרים, דיני נזיקין (תאונות דרכים, רכוש ולשון הרע), דיני עבודה,
תביעות ייצוגיות.
ייצוג
משפטי ניתן ללקוחותינו בכל בתי המשפט ובתי הדין.ין
נדל"ן
יוזמות נדל"ן, חוזי נדל"ן (קניה ומכר
של דירות ונכסים), תכנון ובניה.
לשון הרע הידועה גם כהוצאת דיבה
היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם או תאגיד בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז
או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם
במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; לבזות אדם
בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. פרסום לשון הרע יכול
להיעשות בעל פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. עם
התפתחות הטכנולוגיה, המחשב, האינטרנט והתקשורת האלחוטית, הוצאת דיבה יכולה
להופיע גם בצורה אלקטרונית וממוחשבת. אם בעבר מפרסמי לשון הרע היו בעיקר באמצעות
אמצעי התקשורת המקובלים – רדיו, טלוויזיה ועיתונות, הרי שעם התפתחות הטכנולוגיה
בכלל והאינטרנט בפרט, כל ביטוי על שלל צורותיו, חשוף לתביעה מצד גורם שקרא ונפגע
ת.א. 001476/96 (מחוזי ת``א)
מיקרוסופט נ` אפלקר שיווק מחשבים (1987) בע``מ
בפני כב` השופט ד``ר עמירם בנימיני
עובדות:
התובעת נקטה בהליכי תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנות מתוצרתה כאשר הנתבעים,
ללא הרשאה, העתיקו והפיצו עותקים של תוכנות התובעת MS-DOS בגרסאות שונות, ו-
WINDOWS בגרסאות שונות. כמו כן התובעת טענה כי הנתבעים סיפקו לרוכשי התוכנה רשיון
מזויף של התוכנות ולא צורפו דיסקטים מקוריים של התוכנות וספרות עזר מקורית של
התובעת.
הנתבעים טענו כי שיווקו את התוכנות של התובעת על פי רשיון שנרכש בתמורה מלאה
ממפיצים מורשים של התובעת, והכחישו כי הרשיונות היו מזויפים. לחלופין טענו הנתבעים
כי הרשיונות נחזים להיות מקוריים, בהיותם דומים לרשיונות שמפיצה התובעת, והם נקנו
על ידי הנתבעים מחברת מ.צ.מ. (כ- 200 רשיונות) בתום לב, ובתנאי תקנת השוק.
בית המשפט מצא כי:
1. העדויות והראיות מעידות כי הרשיונות נרכשו על ידי הנתבעת בדרך מפוקפקת, שהיתה
ברורה לכל הצדדים, וכי כל הצדדים לעיסקה היו ערים להיותם של הרשיונות פיקטיביים
ובכל זאת בחרו ``לעצום עיניים``.
2. הרשיונות שנתפסו אצל הנתבעת היו מסוגים שאינם מופצים כלל על ידי התובעת והם
שונים בצורתם ובתוכנם מן הרשיונות המקוריים.
3. ללא כל קשר לכך שהרשיונות מזויפים, עצם הפעולה של העתקת תוכנות התובעת בידי
הנתבעת, ושיווק התוכנות המועתקות ללקוחות הנתבעת, מהווה הפרת זכות היוצרים של
התובעת בתוכנות.
4. ``תקנת השוק`` אינה חלה על נכס המפר זכות יוצרים. לו היתה תקנת השוק חלה המשמעות
כי אדם שרכש מוצרים המפרים פטנט, מדגם או זכות יוצרים, יוכל להמשיך ולהפיצם לאחרים,
מכח ``תקנת השוק``. אך זה בפירוש אינו מצב דברים מבחינה משפטית.
5. אדם שרכש מוצר המפר זכות יוצרים, איננו יכול להמשיך ולהחזיק בו מכח ``תקנת השוק``,
כיוון שבעל זכות היוצרים רשאי ליטול ממנו את הנכס המפר, אשר נחשב על פי הדין כרכושו
של בעל זכות היוצרים.בית-המשפט
העליון פסק -א. (1) בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות, אין שותף רשאי
לדרוש חלוקת נכס אחד בלבד, אלא הוא רשאי לדרוש לפרק את השותפות ולקבל חלקו ביתרת
הרכוש ארי תשלום חובות השותפות.(2) אין לחלק נכס אחד מתוך מכלול השותפות.(3) בחשבון
הרכוש המשותף של בני-זוג, יובאו גם חובות כלליים ולאו דוקא הקשורים לנכס מסויים.(4)
במקרה של שותפות כללית בנכסים אין לדרוש מאת אחד מבני-הזוג יותר מאשר להוכיח כי הוא
חייב כספים ומהו סכום החוב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב.ב. (1) כפועל יוצא
מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת חזקה בדבר אחריות משותפת לחובות שנעשו בדרך
הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתקופת קיומה של השותפות.(2) כשנוצר קרע בין בני-הזוג,
וכתוצאה מזה חדל להתקיים המצב של שיתוף והחזקה על רכוש משותף נסתרת, משתנה המצב גם
לגבי החובות הנעשים מאז ואילך על-ידי כל אחד מבני-הזוג.פסקי-דין
ישראליים שאוזכרו:נ]
ע"א 446/69
- יובל לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נגד שושנה גולדברג;
פד"י, כרך כד (1)ע' 813, 820.[2]
ע"א 135/68
- טובה בראלי, ואח' נגד מנהל מס עזבון, ירושלים; פד"י,
כרך כג (1), ע' 393, 396.ע"א
253/65
- זהבה
בריקר
נגד ישראל בריקר וערעור שכנגד; פד"י,
כרך כ (1), ע' 589, 597, 599
פסק דין
השופט קיסטר:ו
ערעור זה מופנה כלפי החלטתו של בית-המשפט המחוזי אשר הורה לחלק את הסך של 110,000
ל"י שנקבעו כפיצויים עבור הפקעת חלקה 488 בגוש 6212 שווה בשווה בין בני-הזוג. ודחה
את בקשתו של המערער לנכות מסכום זה, לפני החלוקה, את הסך של 70,000 ל"י שהוא לפי
טענתו של המערער סכום חובותיו.המדובר הוא בבעל ואשה שהם המערער והמשיבה
שלפנינו. אשר זה 8 שנים אין השלום שורה ביניהם אך חיים הם תחת קורת גג אחת. השניים
הם בעלי נכסים שחלק מהם רשומים על שם הבעל וחלקם רשומים על שם האשה.המגרש האמור
רשום על שמו של הבעל והופקע על-ידי העיריה. אשר מוכנה לשלם למערער פיצויים בהתאם
לסעיף 9 לפקודת
הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור),
1943, בסך של 110,000 ל"י. אשתו של המערער - המשיבה - תבעה את מחצית סכום הפיצויים
שישתלמו מהפקעת הנכס האמור. וזאת מכוח הסכם מכללא הכרוך בנישואין והמחייב שיתוף
הנכסים שבין בני-הזוג.הבעל, שתחילה הכחיש הסכם לשיתוף נכסים, טען בתצהירו ב-המ'
5095/71
שאם אמנם הרכוש משותף, יש לחייב את האשה להשתתף גם במחצית סך החובות אשר הוא שקע
בהם והמגיעים לסך של 70,000 ל"י. יצויין, שבערעור לפנינו זנח הבעל לגמרי את הטענה
שאין כלל שיתוף נכסים. השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי קיים שיתוף
נכסים בין בני-הזוג ועל-כן הנכס האמור הינו נכס משותף אשר לאשה זכות למחציתו,
ובעקבות זאת זכאית היא למחצית סך הפיצויים המגיע למערער עבור הפקעת הנכס.טענת הבעל
שיש לנכות מחצית סכום החובות. העולים לסך 70,000 ל"י, מחלקה של האשה בסכום הפיצויים
נדחתה על-ידי השופט המלומד וכאמור כנגד דחייתה של טענה זו מכוון הערעור.הבעיות
שהתעוררו כאן נעוצות בנסיון של אחד מבני-הזוג לא לחכות לחלוקת הרכוש המשותף באופן
כולל, אלא להוציא נכס מסיים מכלל הנכסים ולחלקו מבלי להתחשב בחשבונות אחרים. אולם
לפי דעתי לא זו הדרך.קיים הבדל גדול בין שיתוף בנכס מסוים הרשום על שם השותפים שם
רשאי כל שותף להעביר את חלקו באותו נכס בלי הסכמת שותפו, לבין שותפות בעסק או
במכלול ענינים ונכסים. במקרה האחרון שותף אחד אינו יכול להעביר לזולתו נכס פלוני
מנכסי השותפות אלא לכל היותר חלקו בשותפות כולה, היינו במכלול הרכוש המורכב מזכויות
וחובות. על-כן שונות דרכי הפירוק של שותפות לפי מהותה.אם מדובר בשותפות בעסק או
במכלול נכסים. החלוקה היא בדרך פירוק השותפות כולה כשהצעד הראשון הוא תשלום חובות
השותפות; אחרי עריכת החשבונות מחלקים היתרה בעין או על-ידי איזון חשבונות בין
השותפים.בחוקי הארץ מצינו דוגמה לכך בשותפות לפי
פקודת השותפויות
(בסעיפים 46-47) ובחוק
הירושה,
תשכ"ה-1965 (סעיפים 1 ו-107); כן הוצע גם כהצעת חוק יחסי ממון בין בני-זוג,
תשכ"ט-1969 (הצעות חוק, 319, ע' 333 ואילך), כאשר ההסדר בין בני-הזוג הוא בדרך של
"איזון משאבים".לפי טענת המשיבה, כפי שנתקבלה על-ידי בית-המשפט, השותפות היא כללית
בכל הנכסים וככל הענינים, שותפות כזאת נקראת כמשפט הרומי SOCIETAS
OMNIUM BONORUM
ולפי טענותיה אין
חשיבות על שם מי נרשם נכס כלשהו; שותפות כללית כזאת היא יותר רחבה מאשר שותפות
מסחרית או עזבון שלו יורשים רבים. בשותפות כזאת בין בני-הזוג ישנה לבני-הזוג קופה
משותפת וכל הכספים מוצאים על-ידי שני בני-הזוג, והנכסים, אפילו נרשמו על שם אחד
מבני-הזוג, הם נכסים משותפים ונובע מכך שגם החובות, אפילו אחד מהם בלבד התחייב, הם
חובות משותפים. במקרים שנכס פלוני רשום על שם אחד מבני-הזוג מתעוררת בדרך כלל השאלה
כלפי חוץ במכירת נכס על-ידי בן-הזוג שעליו רשום הנכס ללא הסכמתו של בן-הזוג האחר;
ולגבי החובות עלולה להתעורר שאלה אם לנושה זכות תביעה ישירה כלפי בן-הזוג אשר לא
התחייב. במקרה שלנו אין בעיה של זכויות וחובות של בני-הזוג כלפי צד שלישי או של צד
שלישי כלפי בני-הזוג אלא בינם לבין עצמם. הבעיה היא, אם רשאי בן-זוג לבקש לחלק מחיר
של אחד מנכסי השותפות ולדחות מעצמו את הדרישה לתשלום חובות למועד יותר מאוחר. מן
האמור נובע כי בשותפות המתייחסת למכלול נכסים, זכויות וחובות אין שותף רשאי לדרוש
חלוקת נכס אחד בלבד, אלא רשאי לדרוש לפרק את השותפות ולקבל חלקו ביתרת הרכוש אחרי
תשלום חובות השותפות; ועל-כל-פנים. כאשר מבקש להוציא נכס אחד מכלל השיתוף, אינו
יכול לעשות זאת לפני שישולמו כל חובות השותפות, שזהו הצעד הראשון שכל שותף רשאי
לעמוד עליו. רק באין חובות לשותפות ואין התחשבנות בין שותפים ניתן לחלק נכס נכס.
המערער לא התנגד לחלוקת מחיר המגרש האמור אלא ביקש שכבר בשלב זה ינוכו החובות מן
הפדיון של הנכס, והצדק אתו. מעשה של חלוקת נכס אחד מתוך מכלול השותפות לא זו בלבד
שמביך וגורם לריבוי הליכים משפטיים בין השותפים, אלא דרך כזו גם אינה צודקת; אם
נרשה זאת, עלול להיווצר מצב שותף אחד יטול רק את האקטיב והשני יישאר עם הפסיב,
ויתר-על-כן, הנושים יכולים להישאר ללא כיסוי. במקרה דנא מומש נכס במחיר של110,000
ל"י. אם חובות השותפות הם בסך 70,000 ל"י כפי שטוען המערער, היה יוצא, שהמשיבה תקבל
55,000 ל"י במלואם במזומנים והם יהיו רכושה הפרטי הנפרד ואילו המערער אמנם יקבל גם
הוא אותו סכום אבל ממנו עליו לשלם החובות העולים על אותו סכום, כך שיישאר ללא
פרוטה.גם הנושים שהיו להם סיכויים להיפרע מן הנכס הרשום על שם המערער יישארו בחלקם
ללא פרעון. אין זה מן הצדק ואף מנוגד לעקרון השוויון בין השותפים ששותף אחד יישאר
ללא פרוטה ועם חובות לנושי השותפות והשותף השני ישלשל לכיסו 55,000 ל"י כרכוש נפרד
שלו. ברם, בקביעה זו שיש לשלם תחילה חובות השותפות לא יצאנו ידי חובתנו, כי עלינו
לעמוד גם על השאלה מה הם החובות שיש לראותם כחובות משותפים של בני-הזוג.החובות
העשויים להיות מובאים בחשבון יכולים להשתרע על כל תחום שהוא.כפי
אומר השופט ברנזון בפסק-דין לוי נגד גולדברג:נ
ע"א 446/69,
[1] (בע' 820):
"..... הצדק דורש
והדעה נותנת שבן-זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן-הזוג
השני בנכסי המשפחה. בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או
בהוצאות השוטפות של המשפחה."והוא
ממשיך וכולל בחובות אלו ".....
נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק
צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני-הזוג בלבד....."
מכאן, שהכלל הוא כי
בחשבון הרכוש המשותף יובאו גם חובות כלליים ולאו דוקא הקשורים לנכס מסויים. טעמם של
הדברים מובן. לא הרי שותפות בנכס מסויים כהרי שיתוף כללי בנכסים.בשיתוף בנכס מסויים
החשבונות והחובות מוגבלים לאותו נכס; בשיתוף כללי בין בני-הזוג. כאשר כל הכנסות
בני-הזוג מכל סוג נכנסות לקופה משותפת, וכל רכישת נכסים היא משותפת. ואף כל העסקים
מתנהלים על חשבון משותף של שני בני-הזוג, וכן הוצאות המשפחה משתלמות מאותה קופה
משותפת, הרי בדרך כלל כל החובות הם חובות משותפים - לפחות ביחסים בין בני-הזוג -
והם מוטלים עליהם בחלקים שווים.ברם, ייתכנו חריגים. דוגמה להוצאות כאלו הן הוצאות
שהוצאו בהפרת נאמנות כגון הוצאות הבעל להחזקת פלגש. דוגמה אחרת, יכול להיות שלאחד
מבני-הזוג או לשניהם גם רכוש שהוא רכוש פרטי נפרד ואז ההוצאות על אותו נכס חלות רק
על בן-זוג בעל הנכס, ואינן הוצאות השותפותש ולפי שיטת משפט מסויימת מה שאחד השותפים
הרוויח ממעשה עבירה לא נכנס לרכוש השותפות וגם הוצאות בקשר לאותו מעשה (קנסות וכו')
אינן חובות השותפות.כאן לא טענה המשיבה כי למערער איזה נכס שלפי ההסכם ביניהם הוא
נפרד ושהכנסות ממנו הן שלו בלבד, וכן לא טענה שום טענה מפורשת שהמערער הוציא הוצאות
מסוג כזה שאין להוציאן באופן סביר מקופת בני-הזוג.נראה לי שבמקרה כגון דנא, כאשר
השותפות היא כללית לגבי כל הנכסים, אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח
כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מה מקור החוב; כשם
שאין לדרוש הוכחה לגבי נכס כלשהו הרשום על שם בן-הזוג שהוא נרכש מקופה משותפת אלא
הראיה היא על הצד הטוען שלפי טעם מיוחד הרכוש הוא משלו בלבד, כך חזקה על החובות שהם
חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן-הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה
שאין לראותם כחובות משותפים.יצויין כי במקרה כגון דנא אין זה מעשי או צודק לדרוש
להוכיח בדיוק מהו מקור כל חוב וחוב. הצדדים נישאו בזמן שרכושם פעוט, במשך זמן
הנישואין גדל רכושם עד כי מחיר אחד הנכסים בלבד שהושג בהפקעה הוא 110,000 ל"י. הדעת
נותנת כי אנשים העושים עסקים ורוכשים נכסים נכנסים לחובות, ומגלגלים חובות שכמעט
אי-אפשר לעמוד על השתלשלותם. כאן השיתוף משתרע על תקופה העולה על עשרים שנה וכיצד
ניתן לעקוב אחרי כל חובותיו ואיך התגלגלו הדברים עד שהגיע לחוב כזה.אפילו היו עסקים
שנגמרו בהפסד, אין בן-זוג אחד יכול לדרוש כי הוא יהיה שותף רק בעסקים שבסופם הכניסו
ריווח ובן-הזוג השני אחראי לבדו בעסקים שהיה הפסד בהם, אלא-אם-כן הוסכם כך מראש או
שהשיתוף היה בתנאי כזה שהשיתוף אינו כללי וכי לא יחול על עסקים ונכסים מסויימים או
מסוג מסויים; אך כאן אין טענה כזאת.לשופט
המלומד היתה גישה אחרת ואלה דבריו בפסק-דינו:
"לא נראה לא שהוצאות
אלה הן הוצאות על נכסים וגם נרמז לפני בחקירה הנגדית בצורה חזקה שהבעל עמד אולי
בהוצאות אישיות בלתי- רגילות."דברים
אלה אינם מספיקים כדי להצביע על מסקנה שאין על האשה להשתתף בחובות אלו.ראשית,
כאמור, גם אם מטרת החובות לא היתה הוצאות על נכס פלוני, אין בכך כדי לפטור את האשה,
שהרי כפי שצויין, החובות יכולים להתפשט בין אם הרוויח בין אם הפסיד בעסקים המנוהלים
על-ידי המערערשנית,
התרשמותו של השופט מן העובדה שנרמז לפניו על-ידי בא-כוח האשה בחקירה הנגדית היא
יותר מדי קלושה ומעורפלת כדי שתהווה בסיס למסקנתו, ועל- כל-פנים אין היא יכולה לבוא
במקום ראיה. עיינתי בפרוטוקול של החקירה הנגדית ולא מצאתי אף רמז לכך שכאילו נטען
שהיו לבעל הוצאות אישיות בלתי-רגילות, או הוצאות אחרות שלפי ההסכם או לפי הדין אין
לראותם כחובות בני-הזוג.
|