מאמרי משפט

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פ"ח 1158/05) מיום 12.6.2008 ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 20.11.2008.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

1.       כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס בת משפחה לפי סעיפים 351(א) ו-354(א)(1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון לאינוס בת משפחה, לפי סעיף 351(א) בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות של סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של מעשה סדום בבן משפחה, לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 347(א)(1) ו-347(ב) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין ועבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין. 

2.       לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערער ביצע שורה של עבירות מין בשתיים מבנותיו הקטינות. בין היתר נטען, כי בשני מועדים שונים בעל המערער את בתו הקטינה (להלן: המתלוננת ה.מ.) בניגוד לרצונה ועל אף התנגדותה. לאחר מכן, איים המערער על בתו כי אם תספר אודות מעשיו הוא יכה אותה. עוד נטען, כי בשני מקרים אחרים ניסה המערער לבעול בת נוספת (להלן: המתלוננת א.מ.) בניגוד לרצונה, משלא עלה הדבר בידו במקרה אחד, ביצע בה המערער מעשה סדום, ובמקרה נוסף אונן בנוכחותה. כמו כן נטען, כי המערער ביקש מ-א.מ. לעסות את רגלו ואז ביצע בה מעשה מגונה. עוד נטען, כי לאחר ששוחרר המערער לחלופת מעצר בבית אחותו שבירושלים, הוא הפר את תנאי השחרור בכך שיצא את תחומי ירושלים, לן בתל אביב ונפגש עם נשותיו וילדיו המתגוררים בסביבתה. כמו כן, במהלך שהותו בבית הכלא, הוא יצר קשר פעמים רבות עם ה.מ. הטיח בה שהיא שקרנית, אמר לה שלא תלך להעיד במשפטו וביקש ממנה ש"תוציא אותו מהתיק".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.       ביום 12.6.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש), בה זוכה המערער מביצוע עבירה של מעשה מגונה, והורשע ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין עמד בית המשפט על האווירה והרקע המשפחתי בהם גדלו המתלוננות, נסיבות של מצוקה כלכלית, מחסור, נחשלות, חוסר יציבות והזנחה אשר לוותה באלימות קשה, בין היתר מצד המערער. חשיפת מעשי המערער התרחשה כאשר נודע למתלוננת ה.מ. כי הוא גירש את אחיה מהבית; בעקבות ידיעה זו היא הגיעה לביתה של אחת מגרושותיו של המערער, וסיפרה לה כי הוא שוכב עמה, ביום זה סיפרה המתלוננת את הדברים אף לקרוב משפחה נוסף בשם סמי, מה שהוביל לחשיפת הדברים בפני גורמים טיפוליים שונים ובסוף להגשת תלונה במשטרה. בית המשפט דחה את גרסת המערער, וקבע כי עדותן של המתלוננות מהימנה בעיניו. בית המשפט ציין כי למרות גילן הקרוב של המתלוננות, לא היה בניהן קשר הדוק, ולפיכך יש לראות בעדויותיהן הנפרדות כתומכות זו בגרסת זו וכמוסיפות מימד למהימנותן.

לעניין מהימנותה של המתלוננת ה.מ. קבע בית המשפט כי הוא מצא את עדותה כנה ומהימנה. שכן, היא מפורטת, עקבית, ומעידה על המצוקה בה היתה שרויה בעת התרחשות המעשים. בית המשפט אף ציין, כי מעטות הפעמים בהם היא כינתה בעדותה את המערער בשם אבא, וזאת בשל התכחשותה אליו בעקבות פגיעותיו בה. באשר לסוגיית ההסכמה קבע בית המשפט, כי היא הביעה התנגדות מפורשת בזמן ביצוע המעשים. מכל מקום, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שמדובר במתלוננת שפחדה מהמערער, וחיה בצילה של אלימות קשה שננקטה מצדו כלפיה .

חיזוק לגרסת המתלוננת ה.מ. מצא בית המשפט במצבה הנפשי הקשה כפי שהוא עלה מעדויותיהם של גורמים טיפוליים שונים איתם היא באה במגע לאורך השנים, אשר תארו אותה כבעלת התנהגויות האופייניות לקורבנות עבירות מין, אשר נצפו עוד בטרם נחשפו המעשים. בין יתר תוארה המתלוננת כבעלת מצבי רוח משתנים, בעיות קשב וריכוז, בעיות אכילה, דיכאון, בעיות שינה וחלומות בלהות, תופעות של ניתוק ודיסוציאציה, פגיעה בגוף וחשיבה אובדנית. כן עמד בית המשפט על כך, שמהעדויות הללו אף ניתן ללמוד על מצבה הנפשי הקשה בו היא היתה נתונה בעקבות חשיפתם של מעשי המערער בה.

באשר לקשיים שעלו מעדותה של המתלוננת ה.מ. קבע בית המשפט, כי את חלקם יש לייחס לדלותה וקשיי התבטאותה. בנוגע לקשיים אשר אופיינו באי דיוק בפרטים, תאריכים וסדר כרונולוגי, קבע בית המשפט כי נראה שהללו נבעו מכך שהיא היתה מבולבלת, נסערת, כעוסה ונבוכה, ובשל כך שהפרטים הטראומטיים התבלבלו בראשה, בין היתר בשל מעבר הדירות התכוף. מכל מקום בית המשפט קבע, כי חוסר דיוקים אלו אינם יורדים לשורש אמינותה של עדותה, ואין בהם כדי לפגוע בכנותה. בית המשפט אף ציין, כי לא היא זו שיזמה את הגשת התלונה, והיא אף העידה כנגד המערער כאשר הופעלו כנגדה לחץ ואיומים (שאף חלקם מומשו), לבל תפלילו.

באשר למתלוננת א.מ. עמד בית המשפט על כך, שחקירתה הנגדית הופסקה באמצע, פעם אחת לבקשת בא כוחו של המערער, בפעם השניה היא בוטלה בשל תקלה טכנית, ובפעם השלישית הודיעה המתלוננת לאחר חקירה נגדית ארוכה כי היא לא עומדת בכך יותר, והיא לא תופיע פעם נוספת בבית המשפט לצורך השלמתה, ואכן היא סירבה להופיע פעם נוספת בבית המשפט לצורך השלמת החקירה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קטיעת החקירה הנגדית לא פגעה בהגנתו של המערער ובזכותו להתגונן, זאת נוכח אורכה של החקירה שהתקיימה בפועל, אשר בא כוחו לא השכיל להשתמש בה כראוי. על אף הקטיעה בחקירה כאמור, קבע בית המשפט כי הוא מוצא את עדותה של המתלוננת א.מ. מהימנה ועולה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה, וכי המערער לא הצליח לסתור אותה, הן בנוגע לאישום בניסיון לאנוס, והן בנוגע לאישום בביצוע מעשה סדום. כמו כן, מצא בית המשפט חיזוקים לעדותה בעדויותיהם של הגורמים הטיפוליים שליוו ופגשו אותה לאחר חשיפת הפרשה, כאשר היא שבה וחזרה בפניהם על גרסתה בדבר מעשי המערער בה.

          עם זאת, קבע בית המשפט כי לא הוכח כי המערער ביצע במתלוננת א.מ. מעשה מגונה, בשעה שהוא ביקש ממנה שתעסה את רגלו. נקבע כי לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת בפלילים כי המעשה נעשה במודע או במתכוון.

          כמו כן, בהסתמך על הודאתו של המערער כמו גם על עדויותיהם של המתלוננת ועדים נוספים, הרשיע אותו בית המשפט בעבירה של הפרת הוראה חוקית, בכך שהפר את תנאי חלופת המעצר בה היה נתון.

4.       ביום 20.11.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עשרים שנות מאסר בניכוי תקופות המעצר השונות, ופיצוי של 10,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. בשלב גזירת הדין הונחו בפני בית המשפט חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות אודות המערער, בה נבחנו בין היתר גורמי הסיכון השונים ומאפייניהם הספציפיים אצל המערער, ונקבע כי דרגת המסוכנות המינית הנשקפת ממנו הינה בינונית עד גבוהה. לבקשת המתלוננת א.מ. לא הוגש תסקיר נפגעת בעניינה, בשל רצונה להתנתק מן הדברים ולא לשוב ולהיזכר במעשים אותם ביצע בה המערער. בעניינה של המתלוננת ה.מ. הוגש תסקיר נפגעת, ממנו שבה ועולה תמונה קשה המציגה את עומק הפגיעה והצלקות אותן היא נושאת, תחושות של פחד, איום ובדידות לצד קושי גדול בשיקום. במסגרת גזר הדין אף עמד בית המשפט על חומרתם הרבה של המעשים, על פגיעתם הקשה בקורבנות, כמו גם על עברו הפלילי של המערער ובייחוד בעבירות של אלימות כנגד בת זוג.

5.       על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המערער. ביום 14.4.2010 התקיים דיון בערעור. בהחלטה שניתנה ביום 6.7.2010 נדרש בית המשפט למשמעות הנגזרת מאי השלמת חקירתה הנגדית של המתלוננת א.מ.. במסגרת ההחלטה עמדנו על סגנון החקירה הבעייתי והפוגעני בו נקט בא כוח המערער, אשר בעטיו נקלעה המתלוננת א.מ. למצוקה, עזבה את דוכן העדים, וסירבה לשוב אליו פעם נוספת לצורך השלמת חקירתה. לפיכך נקבע כי:

"אפשר שניתן היה להגיע למסקנה שדין טענת המערער בעניין חקירתה הנגדית של א.מ. להידחות. זאת, משום שבדרך כלל אין לקבל טענה של פגם בהליך בשל אי השלמתה של חקירה נגדית, בנסיבות בהן האחריות לאי השלמת החקירה, או אי ביצועה כלל, רובצת על הצד המעוניין (פרשת יעקובוביץ, שם; וכן השוו, ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ' חברת חזקיהו, פ"ד מד(1) 686, 694-691 (1990)). אף על פי כן, אנו סבורים שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, מפאת חשיבות עדותה של א.מ., העובדה שהחקירה הנגדית נקטעה לאחר שנשאלו שאלות מעטות בנוגע למעשים עצמם (ובפרט לגבי ניסיון האינוס) ובהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המערער והעונש שנגזר עליו, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייעשה ניסיון להשלים את חקירתה הנגדית של א.מ. (בפסקה 7 לדברי חברי השופט גרוניס).

           על כן הוחלט, כאמור, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת חקירתה הנגדית של א.מ. עוד נקבע בהחלטה זו האופן בו תנוהל החקירה והיקפה, לצד סנקציות אפשריות אשר יוטלו על בא כוח המערער במידה וזה יחרוג מן האמור.

6.        בהמשך לאמור, ביום 21.9.2010 התנהל דיון בבית המשפט המחוזי לצורך השלמת חקירתה הנגדית של המתלוננת א.מ.; עוד באותו היום ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי על אף טענת המערער כי ישנן סתירות בין עדות המתלוננת בחקירה הנגדית לבין עדויותיה השונות, הרי שיש לבחון את העדות בכללותה ואין בהשלמת החקירה הנגדית כדי לשנות את גרסת המתלוננת, אשר היוותה תשתית להרשעת המערער, ואף אם מתגלעות סתירות כלשהן, הרי שאינן מהותיות ואין בכוחן להביא לפגימתה של העדות. כך נאמר לעניין זה: "כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם לא הצליח לסתור את עדותה של העדה, והקביעות שנקבעו בהכרעת הדין לא השתנו גם לאחר השלמת העדות". לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא אינו מוצא מקום לשנות את המסקנות אליהן הגיע בהכרעת דינו, והוא הותירה על כנה.

           מכאן הערעור שבפנינו. 

טענות הצדדים

7.       במסגרת הודעת הערעור שהוגשה ביום 1.10.2009 והשלמת עיקרי הטיעון שהוגשו ביום 1.12.2010 טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משהעדיף את גרסת המתלוננות על פני גרסתו. לשיטתו, עדותן אינה אמינה, שקרית, רווית סתירות, לקונית, ונעדרת רצף כרונולוגי באופן המשמיט את הבסיס תחת הרשעתו. לטענתו, המניע להגשת התלונה נגדו על ידי המתלוננות הינו האיבה אותה רחשו לו בנותיו בשל דרך חינוכו הנוקשה, השמרנית ואף האלימה כלפיהן. חיזוק לכך מוצא המערער אף באופן בו נחשפו לכאורה מעשיו. באשר למתלוננת א.מ. טוען המערער כי היה לה מניע נוסף, והוא נקמה בו על כך שהוא סיפר לחבריו, כי אינה בתולה עוד.

          באשר לעדותה של המתלוננת ה.מ. טוען המערער כי הגם שהיא דלת פרטים הרי שהיא רצופה סתירות. לעניין זה, טוען המערער, כי בעדותה במשטרה היא טענה כי הוא ביצע בה שני מעשי אונס ואילו בעדותה הראשית בפני בית המשפט היא אומרת כי מעשי האונס חזרו על עצמם הרבה פעמים, ובחקירתה הנגדית היא אומרת שאירעו 4-3 מקרים. כן טוען המערער, כי סתירה נוספת ניתן למצוא בגרסתה בנוגע לפרק הזמן שבין שני מקרי האונס המתוארים בכתב האישום. כאשר בהודעתה במשטרה היא מסרה, שמדובר בפרק זמן של שנה, ואילו בפני בית המשפט היא אמרה כי מדובר בשבוע-שבוע וחצי. סתירות נוספות מוצא המערער בעדותה של המתלוננת בשאלה האם המערער הגיע לפורקן מיני במעשי האונס, ובשאלה האם ירד לה דם כתוצאה מחדירתו; באופן השונה שהציגה את המעשים לראשונה בפני ש', לעומת זה שהוצג בפני המשטרה מאוחר יותר; וכן במועד בו סיפרה לאמה לכאורה על מעשי האונס. עוד טוען המערער, כי ניתן ללמוד על הבעייתיות באמינותה של המתלוננת אף מסירובה להתעמת מולו כמו גם מעדותה הבלתי עקבית בשאלה האם ש' אמרה לה למסור במשטרה בשמו כי אחיה הגדול הוא זה ששכב עמה.

          כמו כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי משמצא נימוק לחללים השונים בעדותה של המתלוננת ה.מ., במצבה הנפשי, ובמצב ה"פוסט טראומטי" בו היתה שרויה לכאורה, על אף שלא הוגשה לו חוות דעת מקצועית בעניין זה. המערער בטיעוניו אף מטיל ספק באמינותה של העובדת הסוציאלית חמדה שמואלי, אשר לוותה את המתלוננת בתקופה בה נחשפה הפרשה.

          בנוגע לאישום המייחס לו הדחה בחקירה, טוען המערער, כי בית המשפט המחוזי קבע את אשמתו בהסתמך על עדותה של המתלוננת ה.מ., על אף המחדל החקירתי החמור בכך שלא נגבתה כל הודעה מאותו אדם לגביו נטען, כי הוא נשלח על ידו, לאיים עליה, להכותה ולהפחידה על מנת שזו לא תמסור את עדותה.

          באשר לגרסתה של המתלוננת א.מ. טוען המערער כי היא רצופה בסתירות בין היתר בשאלת מספר המקרים בהם הוא ביצע בה עבירות מין, כמו גם סתירות באופן השתלשלות המעשים וסדר התרחשותם. סתירות נוספות להן טוען המערער הינן בשאלות האם קדם לביצוע מעשה סדום, עיסוי גב, האם בעקבות מעשים אלו ירד לה דם, וכן האם בשעת ביצוע מעשה הסדום הופשלו ממנה מכנסיה, והאם בעקבות המעשים הגיע המערער לפורקן מיני.

8.       לחלופין, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו בצורה חריגה, וזאת מבלי שנתן משקל ראוי לנסיבות לקולה שהובאו בעניינו. לעניין זה מפנה המערער לתפקיד בו הוא הועסק על ידי המדינה, אשר בעטיו פקדו אותו אירועים קשים שונים. כן טוען המערער,  כי בשעה שגזר בית המשפט את דינו הוא הסתמך על עונשים שניתנו במקרים חמורים בהרבה משלו, ולפיכך יש מקום להתערב ולהפחית בעונש שהוטל עליו.

9.       מנגד, טוענת המשיבה בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמה ביום 11.4.2010 ובהשלמת עיקרי הטיעון שהוגשו ביום 11.1.2011, כי עיקר טענותיו של המערער מופנות כנגד ממצאי מהימנות, אשר פורטו ונומקו בהכרעת הדין, ואין כל הצדקה להתערב בהם. בנוגע לטענת המערער בדבר המניע העומד בבסיס הגשת התלונה, טוענת המשיבה כי דווקא האופן בו נחשפה הפרשה, יש בו כדי לשלול את טענת ההפללה. שכן, הדברים נחשפו באופן ספונטני ובלתי מתוכנן ומתואם, בעקבות התרחשותם של אירועים חיצוניים.

כמו כן המשיבה בטיעוניה, אינה מתכחשת לקיומם של אי דיוקים בעדויות המתלוננות. אך לשיטתה, יש לבוחנם ולהבינם על רקע אישיותן ויכולותיהן של המתלוננות, נסיבותיהן האישיות והמשפחתיות, כמו גם אופי העבירות הנידונות. מכל מקום טוענת המשיבה, כי אין  בסתירות אלו כדי לפגוע במהימנותן ולהטיל ספק בגרסתן. לעניין זה טוענת המשיבה, כי כל אחת מן המתלוננות חזרה ותיארה אירועים קונקרטיים בהם ביצע בהן המערער עבירות מין שונות, כאשר תיאורים אלו כללו פרטים שונים, עליהן הן שבו וחזרו בהודעותיהן ובעדותן. בנוגע לסתירות להן טוען המערער בעקבות השלמת חקירתה הנגדית של המתלוננת א.מ. טוענת המשיבה, כי דווקא האופן בו היא תיארה את התרחשות הדברים, יש בו כדי לחזק את הרושם באמינותה, והוא תואם את עיקרי הדברים אותם מסרה בפעמים הקודמות. באשר לטענת המערער כי יש בגרסאותיה הסותרות של א.מ. בעניין החדירה (במקרה בו יוחס לו ניסיון אינוס) כדי לפגוע במהימנותה, טוענת המשיבה שלא מדובר בסתירות היורדות לשורשו של עניין, שכן אך טבעי מצב דברים בו המתלוננת תתקשה תחילה לחשוף ולספר פרט מביך זה, ורק מאוחר יותר היא אזרה אומץ וסיפרה זאת. כן טוענת המשיבה כי  יתכן שסתירה זו נבעה מבלבול בין אירועים שונים, אשר יתכן ולא את כולם היא חשפה בעדויותיה.

          לעניין חומרת העונש טוענת המשיבה, כי העונש הינו ראוי והולם ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. שכן מדובר באבי המתלוננות, אשר תקף אותן מינית  בשנות ילדותן מספר פעמים. נוסף על כך, הוא איים על ה.מ. לבל תספר אודות מעשיו, ואף איים עליה באלימות בשעה שהיה נתון במעצר מאחורי סורג ובריח. המשיבה אף מצביעה על שיקולים נוספים לחומרה – חוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המערער, תסקיר קורבן העבירה הקשה אודות המתלוננת וכן עברו הפלילי של המערער בכלל, ובעבירות אלימות בפרט.

דיון

ערעור על הכרעת הדין

ממצאי עובדה, מהימנות ועדות של קורבן עבירת מין

10.     עיקר טענותיו של המערער מכוונות כנגד ממצאי המהימנות אותם קבע בית המשפט המחוזי בנוגע לעדויותיהן של המתלוננות, והקביעות העובדתיות שהסיק מהן. כידוע, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעת הממצאים העובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נמצא כי המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו: ע"פ 6020/07 גואטה נ' מדינת ישראל, פס' 25 לפסק דינה של השופטת ארבל (טרם פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד)).

11.     הרציונאל העומד בבסיס צמצום התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, הוא עדיפותה הברורה של הערכאה הדיונית, ככזו המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, שפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר אותות אמת בעדותם  (ראו: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.11.2009)), וכך נאמר בעניין זה בע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק הדין (טרם פורסם, 16.1.2006):

"הלכה זו מקורה אינו פרוצדוראלי או טכני גרידא. זהו מנגנון שנועד לסייע לבית-המשפט לרדת אל חקר האמת, ובבסיסו מונחת התפישה כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם .... כמובן, אין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אולם היא תעשה זאת רק בנסיבות יוצאות-דופן, בהן נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים".

12.     הלכה זו, הקובעת את גדרי ההתערבות, מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בעדויותיהן של קורבנות עבירות מין. שכן, לאופי העבירה תתכן השפעה על אופן מתן העדות. זאת מאחר שהעדות עוסקת "בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 22.1.2004)). כמו כן, תינתן משנה חשיבות להתרשמותה של הערכאה הדיונית בקביעת המהימנות כאשר מדובר בעבירות מין. שכן, במקרים רבים מעשים אלו מבוצעים הרחק מעיני כל, כאשר אין בנמצא ראיות חיצוניות או עדויות נוספות מלבד עדויותיהם של מבצע העבירה הנטענת, ושל קורבנותיו, ועל כן נדרש בית המשפט להכריע בין שתי גרסאות סותרות (ראו: ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 33 לפסק הדין (טרם פורסם, 18.11.2009)).

13.     בענייננו, טוען המערער כי יש להתערב בקביעות המהימנות והמסקנות אותן קבע בית המשפט המחוזי, בשל הסתירות הרבות הקיימות בעדויותיהן של המתלוננות אשר יש בהן להעיד כי גרסתן אינה אמת. סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי  "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לעניין זה ההלכה המקובלת כי אין בכל סתירה שהיא להביא לפסילתה של העדות, אלא במקום בו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין, אשר לא ניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת. ככל שמדובר בקורבנות עבירות מין קבעה ההלכה הפסוקה מבחן גמיש במיוחד (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות (לא פורסם, 17.3.2008)) המביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות הכרוכות במתן עדותם. לעניין זה נאמר בע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (לא פורסם, 8.1.2007) כי:

"בתי משפט על כל ערכאותיהם הכירו זה מכבר בכך שלא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו. עדויות של מתלוננות בעבירות מין מתאפיינות בכך שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך".

על מאפיין נוסף, אשר בכוחו להשפיע על עדותם של קורבנות עבירות מין עמדה השופטת ארבל בע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 (לא פורסם, 3.7.2007):

"נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט. המלומדת גו'דית הרמן מצביעה בספרה "טראומה והחלמה" על "העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם" (עמ' 13 (1994)). כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר".

14.     לפיכך, בשעה שניגשים אנו לבחון את עדויותיהן של המתלוננות שבפנינו, השאלה היא אינה האם ישנם אי דיוקים ואי התאמות בין הפרטים השונים, אלא האם "המקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק" (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002))". בענייננו, אני סבור כי על אף הסתירות הקיימות בעדויותיהן של המתלוננות, הרי שבחינת מכלול העדויות מעלה כי סתירות אלו אינן יורדות לשורש העניין, וניתן לזהות באופן ברור את גרעין האמת, עליו שבו וחזרו המתלוננות בעדויותיהן. המתלוננות מתארות מספר אירועים קונקרטיים, אומנם לא בהכרח בצורה סדורה, אך תיאורים אלו מעוגנים במקום, מלווים בפרטים שונים, ותחושות גופניות עליהן הן שבות וחוזרות. כך המתלוננת ה.מ. מתארת מקרה אחד שארע בשעות הבוקר, בשעה שישנה במיטתה, בהודעתה במשטרה מיום 18.9.2005 (נ/1):

"הייתי ישנה במיטה שלי בחדר ואבא שלי נכנס לחדר שלי, הוא אמר לי קומי רגע ואחר כך הוא הוריד לי את הבגדים בכוח ואני ניסתי להתנגד, הייתי בועטת בו, התחלתי לבכות וכל הגוף שלי היה רועד, לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, ואז הוא שכב איתי בכוח במיטה שלי" (עמוד 1, בשורות 10-8).

על דבר מחלתה שבה וחזרה ה.מ. גם בהודעתה במשטרה מיום 25.9.2005 (נ/2):
"היה לי כאבים והייתי רועדת והפנים שלי היו אדומות, באותו יום הייתי חולה, היה לי כאב בטן אח"כ שאמרתי לו שלא רוצה לעשות הוא עשה את זה בכוח הוא סיים הלך לשירותים ואני התקלחתי..." (עמוד 1, בשורות 15-14).

         בעדותה בבית המשפט אמרה ה.מ.:

ת:    הייתי ישנה והרגשתי שמישהו נוגע בי. אז קמתי, ראיתי שזה הוא, אמרתי לו מה אתה עושה? אז הוא ענה לי כלום. ואחר כך הוא הוריד לי את הבגדים והוא שכב איתי. מה שאמרתי שהוא הכניס לי את איבר המין שלו לאיבר המין שלי, וזהו, וכזה בכיתי. והייתי אדומה ורועדת... ואני נכנסתי התקלחתי...." (עמ' 35 לפרוטוקול).

מקרה נוסף אותו תיארה ה.מ., בו המערער ביקש ממנה להגיש לו כוס מים ואז השכיבה בכוח ואנס אותה. בהודעתה במשטרה (נ/1) תיארה זו כך:

"היה עוד מקרה... אחרי שנה הייתי בת 14 ועוד פעם הוא שכב איתי עשה אותו דבר. במקרה הזה חזרתי מבית הספר ו[המערער] אמר לי בואי תביאי לי כוס מים, זה היה בסלון, הוא שתה והלך לחדר ואמר לי בואי רגע, הוא השכיב אותי בכוח על המיטה של אח שלי יוסף, הוא הוריד לי בכוח את המכנס והתחתון, אמרתי לו מה אתה רוצה ממני והוא אמר לי אני לא רוצה כלום, אני רוצה לשכב איתך, הוא שכב איתי בכוח, התחלתי לבכות...".

בעדותה בבית המשפט, כך מתארת ה.מ. את המקרה:

"ת:            בפעם השניה הוא ביקש ממני להביא לו כוס מים,
כ.ה. ברוש: איפה הוא היה?
העדה:        בחדר של אח שלי
...
ת:             הוא ביקש ממני להביא לו כוס מים והבאתי לו, ואחר כך הוא אמר ש, הוא שתה וזה אז הוא אמר לי, בואי והוא השכיב אותי על המיטה בכוח. והוא הוריד לי את הבגדים בכוח ועוד הפעם שכב איתי. הכניס את איבר המין שלו לאיבר המין שלי" (עמ' 36 לפרוטוקול).

הנה כי כן, ניתן לראות כי המתלוננת ה.מ. מתארת אירועים ספציפיים, חוזרת על אותם פרטים, הקשרים ותחושות בעדויותיה השונות. אוסיף, כי בצדק בחן בית המשפט את עדותה על רקע מאפייניה הקוגניטיביים, האישיותיים, הנפשיים והרגשיים. שכן, אף אם מדובר במתלוננת ששפתה דלה ויכולותיה נמוכות אשר יתכן והן מקשות על מתן העדות ואיכותה, הרי שעל בית המשפט לעשות מאמץ, שאלו לא ימנעו את בירור שאלת אשמו של נאשם.

15.     א.מ. בהודעותיה במשטרה תיארה בין היתר שני אירועים. אחד, אשר התרחש במקלחת, לאחר שהמערער קרא לה בכדי שתעסה את גבו, ואז ביצע בה בכוח מעשה סדום, וזה חדל ממעשיו רק כאשר אמה דפקה על הדלת (נ/8, מיום 25.9.2005). על תיאור זה שבה המתלוננת אף בעדותה בבית המשפט:

"...הייתי לבד בבית, אני והוא, אז הוא עשה עצמו מתקלח, נכנס למקלחת עשה את עצמו מתקלח, אז אמר לי בואי תעסי לי את הגב,
....
אז אמרתי לו שאני לא רוצה להיכנס לעשות, אין לי כוח, ואני אחר כך אני אמרתי לו אני יעשה לך ואחר כך אני אצא, אז עשיתי לו וזה, אז תפס, רציתי לצאת תפס לי את היד, הוא הוריד לי את המכנסיים ואת הזה, את התחתונים, הוא רצה לעשות את זה מקדימה... הוא עשה את זה מאחורה... כמעט הכניס לי את זה, וכאב לי וצעקתי, ואחר כך שמעתי דפיקה בדלת, וזאת אמא שלי היתה..." (עמ' 154 לפרוטוקול). 

אירוע נוסף אותו תיארה א.מ., בהודעתה במשטרה, אשר החל כאשר המערער ביקש ממנה שתביא לו מאפרה וקפה, אז הוא תפש אותה, השכיבה, הפשיטה בפלג גופה התחתון וניסה לאנוס אותה, וחדל מכך רק כששמע מישהו ער בבית. על תיאור זה, שבה א.מ. אף בעדותה בבית המשפט:

"כן, הייתי ערה, רואה טלוויזיה, כל האחים שלי ישנו ואמא שלי, אז אבא שלי בא היה בחדר של אח שלי, ביקש ממני מאפרה וקפה... אז תפש את היד שלי הושיב אותי על, השכיב אותי על המיטה, אז הוא שה, הוא,  הוריד לי את המכנסיים ואת התחתונים, הוא רצה שנעשה את זה מקדימה...אז אני אומרת לו מה אתה עושה עכשיו, הוא אומר לי כלום, מה זה כלום, הוא אומר לי תשכחי מזה. אז מתי ששמעתי יש מישהו שנכנסה לשירותים...". (עמ' 159 לפרוטוקול).

בחינת עדויותיה השונות של א.מ. מעלה, כי הגם שניתן למצוא בהן סתירות ביחס לאופן התרחשותם המדויק של חלק מהאירועים, הרי שמתקבלת תמונה ברורה על אופן התרחשותם של הדברים, עליה היא שבה וחזרה. כל זאת, כאשר התיאור לווה בפרטים רבים ושונים על האופן בו קרו הדברים, הנסיבות השונות שקדמו להם ותחושותיה בעת התרחשותם.

16.     נוסף על כך, בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו נדרש בהרחבה לעדויותיהן השונות של גורמי הטיפול והרווחה שבאו במגע לאורך השנים עם המתלוננות, אשר העידו על מצבן הנפשי הקשה בו הן היו שרויות כמו גם על התנהגויות שונות שנצפו בעיקר אצל ה.מ., אשר הינן אופייניות לקורבנות עבירות מין. כמו כן תואר מצבה הנפשי הקשה אליו היא נקלעה בעקבות הגשת התלונה במשטרה. כידוע, מצבו הנפשי של קורבן עבירת מין, מהווה ראיה עצמאית, אשר בכוחו להוות חיזוק לגרסתו (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 234 (2002)). כמו כן, אני סבור כי ניתן למצוא חיזוק לעדותן אף במצבן הנפשי הקשה בו הן היו שרויות בעת מתן עדותן. שכן, עיון בפרוטוקולי הדיון השונים מלמד כי לא אחת הן נקלעו למצב נפשי קשה, של בכי ומצוקה ואף נאלצו להפסיק את עדותן ולצאת מן האולם.

17.     לטענת המערער, המניע בבסיס הגשת התלונה הינו שנאה ונקם של המתלוננות בו. אולם, המערער לא הצליח להציג כל ביסוס הנתמך בחומר הראיות לטענה זו. יתרה מכך, נסיבות הגשת התלונה, והאופן בו נחשפה הפרשה כלל אינם עולים בקנה אחד עם טענתו זו, אלא אף יש בהם כדי להפריכה.

לסיכום האמור לעיל, איני סבור כי יש בסתירות ואי הדיוקים השונים עליהם עמד המערער בהרחבה, כדי לפגום במהימנותן של המתלוננות ולשנות מן המסקנה אותה קבע בית המשפט המחוזי, כי הן העידו על אשר ארע להן.

מחדלי חקירה

18.     לטענת המערער יש לזקוף לחובת המשיבה את מחדלה, שלא הביאה לחקירה את העד הנוגע לאישום הרביעי בדבר הדחתו בעדות ביחס לה.מ.. אומנם, מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)). עם זאת, עובדת קיומם של מחדלי חקירה אין בה, כשלעצמה, להביא לזיכויו של נאשם. אלא, בית המשפט ייתן דעתו לשאלה האם חרף קיומם של מחדלי החקירה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו (ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (23.6.2010); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009)). בענייננו, מצא בית המשפט תמיכה לעדותה של ה.מ. לעניין זה בעדויותיהם של גורמים טיפוליים להם היא סיפרה אודות איומיו. יתרה מכך, לו ביקש המערער להביא את עדותו של אותו עד, הוא יכול היה לעשות כן. לפיכך איני מוצא כי בכוחו של המחדל לו טוען המערער, להביא לזיכויו מאישום זה.

ערעור על גזר הדין

19.     כאמור, המערער מבקש, לחלופין, כי נתערב ונקל בעונש אותו קצב לו בית המשפט המחוזי, שכן לטענתו לא ניתן המשקל הראוי לנסיבות לקולה בעניינו. אין בידי לקבל טענה זו.

כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). לא שוכנעתי כי מקרה זה הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב, מאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים ומביא בחשבון את כל אותם השיקולים לקולה להם טוען המערער.

מעבר לנדרש אוסיף כי העונש שהוטל על המערער הינו עונש ראוי אשר תואם את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע אשר לגביהן כבר נפסק כי הן מהעבירות החמורות בחוק העונשין (ראו למשל ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009). יפים לעניין זה דברים שאמרתי בע"פ 677/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.10.2009):

"חומרתן היתרה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים בתוך המשפחה, הודגשה שוב ושוב בפסיקתו של בית משפט זה, כמו גם חובתו של בית המשפט להשיב על עבירות אלו בענישה משמעותית, כגמול על מעשיו של העבריין וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו (ראו למשל, ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2006); ע"פ 10632/06 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.5.2007).

אדגיש, כי המערער הורשע בביצוע עבירות מין בשתי בנותיו וזאת מספר פעמים ובמשך תקופה ארוכה ובכך פגע פגיעה קשה וחמורה בנפשן ובגופן. הוא לא שעה לכאבן, סבלן וזעקתן, וכל אלו לא מנעו ממנו להשתמש בגופן על מנת לספק את יצריו הנתעבים. עוד יש לציין, כי בהערכת המסוכנות העדכנית שנערכה ביחס למערער נכתב כי רמת המסוכנות המינית שלו גבוהה ואף גבוהה מאד כלפי בנות משפחתו, וזאת בין היתר, לאור עברו הפלילי ולאור העובדה שאינו לוקח אחריות על מעשיו, אינו מביע חרטה ואינו מראה מוטיבציה לעבור תהליך שיקומי. לאור האמור לעיל, כאמור, איני מוצא כל סטייה לחומרה המצדיקה את התערבותנו בגזר הדין.

סוף דבר

20.     מן הטעמים שבוארו לעיל הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

השופט א' גרוניס:
אני מסכים.

השופט נ' הנדל:
אני מסכים.

           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

           ניתן היום, ג' בניסן התשע"א (7.4.2011).

מאמרים נוספים בדיני אינטרנט:

תמצית פסק הדין ברשות ערעור פלילי 

משלוח דואר זבל והטרדה באמצעות המייל

חוק התקשורת לטובת הציבור

הפייסבוק כפלטפורמה להפצת ספאם

דיני אינטרנט

חוק הספאם

תקנון אתרי האינטרנט בישראל

אחריות אתר אינטרנט לפגיעה בפרטיות גולשים

גולש אנונימי יקר ראה הוזהרת!

לא על החופש לבדו

חוק הספאם חוק דואר זבל