פסקי דין

חיים ארלקי נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים ר' יפה כץ, ו' מרוז וא' ואגו) אשר הרשיע את המערער פה אחד בעבירה של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וברוב דעות בעבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(4) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ושל ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(4), 345(א)(1) ו-25 לחוק העונשין.

הרקע העובדתי

1.        המערער היה בעליו של בית הספר לנהיגה "צח בנגב" בנתיבות ובנוסף שימש מורה לנהיגה בבית הספר. בגדר כך, לימד המערער נהיגה את נ.ט. (להלן: המתלוננת), ילידת דצמבר 1986, בחודשים יוני-יולי 2004. על-פי עובדות האישום הראשון בכתב האישום שעל בסיסו הורשע המערער, לאחר סיום אחד משיעורי הנהיגה שקיימה המתלוננת, ביקש ממנה המערער כי תצטרף אליו לשיעור נהיגה במשאית עם תלמיד אחר, ואמר כי יסיעה לביתה. כאשר הגיעו השלושה לפארק "נועם" שבעיר, הורה המערער לתלמיד לבצע סיבובים במשאית בפארק, וירד מהמשאית בצוותא עם המתלוננת. כאשר התרחק התלמיד עם המשאית, הצמיד המערער את גופו לגופה של המתלוננת בכוח, חיבק אותה וניסה לנשקה בפיה, אך היא דחפה אותו וביקשה כי יפסיק, והוא חדל ממעשיו.

2.        האישום השני, נסב על התרחשויות במהלך שיעור נהיגה שהתקיים בחודש יוני 2004 (המועד האמור התברר במהלך המשפט. בכתב האישום נרשם כי האירוע התרחש בסוף חודש יולי או בתחילת חודש אוגוסט 2004). במועד זה, נהגה המתלוננת בחזרה מבאר-שבע לנתיבות, והמערער לצדה. המערער הורה למתלוננת לנהוג בדרך עפר סמוך למושב פעמי תש"ז, בטענה כי הוא ממהר לשיעור עם תלמיד אחר, וכי הדבר יקצר את משך הנסיעה. מקץ נסיעה של שתי דקות בדרך העפר, הורה המערער למתלוננת לעצור בצד הדרך ויצא מן הרכב בטענה שעליו להטיל את מימיו. כאשר חזר לרכב, התיישב המערער לצד המתלוננת כשמכנסיו ותחתוניו מופשלים ואיבר מינו חשוף. המתלוננת ניסתה לשלב להילוך ראשון על מנת לנסוע מן המקום, אך המערער העביר את ידית ההילוכים למצב ניטראלי, תפס בידו השמאלית בראשה של המתלוננת, והוריד את הראש בכוח לעבר איבר מינו. המתלוננת התנגדה וניסתה להרים את ראשה, אך המערער המשיך במעשיו, עד שהצליח להחדיר את איבר מינו בין שפתיה. עם זאת, המתלוננת חשקה את שיניה, והמערער לא הצליח להחדיר את איבר מינו אל תוך פיה. המערער פנה למתלוננת בדברים ואמר לה: "תמצצי לי נו מה אכפת לך", אך היא עמדה בסירובה, והוא נטל את ידה הימנית, הניחה על איבר מינו, ועל אף שהיא משכה את ידה ונצמדה לדלת הרכב, נצמד המערער אליה, והחל לנשקה בכוח, שלא בהסכמתה. המתלוננת סובבה את ראשה, דחפה את המערער מעליה, והתחננה בבכי שיחדל, אך הוא החדיר את ידו מתחת לחולצתה וחזייתה ואחז את שדה. המתלוננת הרחיקה בכוח את ידי המערער מגופה, צעקה שיפסיק והדפה אותו לאחור, אך הוא פתח את כפתור מכנסיה ואת הרוכסן, החדיר את ידו מתחת למכנסיים ונגע באיבר מינה מעל התחתונים. המתלוננת, בתגובה, משכה את ידי המערער אל מחוץ למכנסיים, אך הוא הניח את ידו שוב ושוב על איבה מינה והוסיף ונגע בחזה. בשלב זה, על מנת לחמוק ממגעו, אמרה המתלוננת למערער "טוב בסדר", וכשזה הרפה ממנה, ניצלה המתלוננת את ההזדמנות כדי להרחיקו מעליה ולסגור את רוכסן וכפתור מכנסיה. בתגובה לכך, פרץ המערער בצחוק, ושב למשש את חזה של המתלוננת מתחת לחולצה, תוך שהוא נצמד אליה, מנשק אותה בצווארה ובשפתיה, ומחדיר את לשונו לפיה. בהמשך, החדיר המערער את ידו בין רגליה של המתלוננת בכוח, ובידו השנייה תפס את ידה הימנית, הניחה על איבר מינו ושפשף אותו באמצעות ידה, אך המתלוננת הצליחה להשתחרר מאחיזתו. 

           בשלב זה, אמר המערער למתלוננת שאינו יכול ללכת כך למשרד – הוא יצא מן הרכב ניגש אל המתלוננת, תפס את ידה ואמר לה שהוא צריך לגעת בה, אך היא משכה את ידו. אז, אחז המערער בידו את איבר מינו, שהיה זקור, שפשף אותו וביקש מהמתלוננת שתסתכל. הוא עשה כן עד אשר בא על סיפוקו, שאז נכנס לרכב והתיישב לצדה של המתלוננת, הניח את ידו על שפתיה, מרח עליהן את הזרע שהיה עליה ואמר: "תראי איזה טעם של זין". המתלוננת ניגבה את פיה וירקה, ואילו המערער ניסה לנשקה פעם נוספת, אך היא הדפה אותו מעליה. אז אמר המערער למתלוננת: "אני לא יעשה משהו שאת לא רוצה". הוא לבש את מכנסיו, יצא אל מחוץ לרכב ורכס אותם, חזר אל הרכב והורה למתלוננת להמשיך בנסיעה. המתלוננת עשתה כן, ונהגה ברכב עד שהגיעו השניים בחזרה לבית הספר לנהיגה. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי סקר את הראיות שהובאו בפניו, ובראשן את עדות המתלוננת. בית המשפט מצא כי עדות זו אמינה, ומשקפת את אשר חוותה המתלוננת לאשורו. לפי קביעתו, דבריה של המתלוננת היו קוהרנטיים, והם שמרו על עקביות לכל אורך הדרך, החל מן הרגע שבו סיפרה על הדברים לחברתה, דרך הבאתם באוזני אמה, המשך בחקירתה המשטרתית וכלה בעדותה וחקירתה הנגדית בבית המשפט. עוד קבע בית המשפט כי הסברה של המתלוננת להשהיית התלונה ולכבישתה במשך כשלושה חודשים הינו מתקבל על הדעת, על רקע העובדה שהיא חשפה את סיפורה בסמוך להתרחשותו בפני חברתה, ובהמשך באוזני אמה, ונוכח הסברה כי לא רצתה להרוס את חייו של המערער, שהינו נשוי ואב לילדים. בית המשפט אף עמד על הסברה של המתלוננת כי פנתה לעיתון מקומי לשם פרסום הפרשה בחלוף שלושה חודשים ממועד האירוע, בשל כך שהמערער החל להפיץ עליה שמועות וטען כי היא רקחה עלילה נגדו כדי להימנע מתשלום עבור שיעורי הנהיגה. כן ציין בית המשפט כי בחירתה של המתלוננת למסור פרטים שהעלאתם לא תרמו לגרסתה או שהיו מינוריים, מוסיפה לדבריה מימד של אמינות, וכמוה מצבה הנפשי לאחר האירוע.

4.        מנגד, סבר בית המשפט כי גרסתו של המערער איננה הגיונית ואינה מתיישבת עם יתר הראיות, וכי התנהגותו בפרשה אינה משקפת התנהגות של אדם חף מפשע. לפי קביעת בית המשפט, לא הובהר מדוע תבקש המתלוננת להעליל על המערער ומדוע תרצה להתחמק מתשלום עבור השיעורים שלמדה אצלו, ובד בבד תשלם עבור השיעורים שלמדה אצל המורה שהחליפו (להלן: סבג) כסדרם. בית המשפט זקף לחובת המערער גם את התנצלותו בפני אביה ואמה של המתלוננת, שאינה מתיישבת עם טענתו כי דברי התלוננת הינם בגדר עלילה; את גרסאותיו הסותרות בשאלה האם התנצל בפני האב; ואת אי ניסיונו לברר במה מאשימה אותו האם, קודם שהזדרז להתנצל בפניה.

5.        על יסוד התשתית הראייתית שהוצגה, הרשיע בית המשפט את המערער פה אחד בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון שבכתב האישום.

6.        אשר לאישום השני, נחלקו השופטים. כב' השופט א' ואגו, סבר (בדעת מיעוט) כי קיים ספק ממשי בהיתכנות ביצוע העבירה נושא אישום זה במועד שבו נקבה המתלוננת. להשקפתו, המערער ביסס "מעין טענת "אליבי", שכן, הגם שלא הראה באיזה מקום היה באותה עת, עלה בידיו להראות כי לא היה במקום שטענה לו המתלוננת בזמן הרלוונטי. לעומת זאת, סברו שני השופטים האחרים, כב' השופטת ר' יפה-כץ וכב' השופטת ו' מרוז, כי ספק מעין זה אינו בנמצא.

           דעת המיעוט נסמכה על מרכיבים נסיבתיים שונים, שבבואם יחד היה בהם – לדעת השופט ואגו – כדי להטיל ספק בהרשעה. כך, עמד האחרון על העובדה שעל-פי רישומי בית הספר לנהיגה שנערכו על-ידי הפקידה עדנה עיראקי (להלן: גב' עיראקי), ביום חמישי 10.6.04, הוא היום שבו נטען כי התרחש האירוע נושא האישום השני, קיבלה המתלוננת שיעור נהיגה רגיל ולא כפול, ומשכך – מן הנמנע כי שיעור זה כלל נסיעה לבאר-שבע ובחזרה. עוד עמד הוא על כך שלפי רישומי בית הספר לנהיגה, השיעור נערך בשעה 18:30, בעוד המתלוננת דבקה בגרסתה כי סמוך לשעה 18:00 היא כבר שבה לביתה. השופט ואגו היפנה למסמכים ועדויות אנשי חברת המפעיל הסלולרי, שלפיהם ההיתכנות להימצאות המערער באזור באר-שבע בשעות שקדמו לשעה 18:00 הינה אפסית. שופט המיעוט אף אימץ את טענת המערער וגב' עיראקי, וכן את זו של העד המומחה ראובן ברמן (להלן: ברמן) כי שינוי רטרואקטיבי ובכוונת מכוון של נתוני מחשב בית הספר לנהיגה באופן שיעוות את מועד השיעור של 10.6.04 ויוסיף שיעור פיקטיבי למחרת בבוקר, אינו סביר, וקבע כי אין זה הגיוני שכבר ביום 13.6.04 דאג המערער להזין נתונים כוזבים ובדויים למחשב המשרד כדי לבסס אליבי. לפיכך, הסיק כי בניגוד לטענת המתלוננת, קיימת מסכת ראייתית המצביעה על כך שהיא קיבלה שיעור נהיגה ביום שישי 11.6.04, שעות ספורות לאחר האירוע נושא תלונתה.

           את החלטתו לזכות את המערער מן העבירות נושא האישום השני, ביסס השופט ואגו גם על דבריה של רות ביטון (להלן: גב' ביטון), אשר העידה כי קיימה שיעור לפני המתלוננת ביום שישי 11.6.04, ועל דבריו של אבי טמסקין (להלן: טמסקין), אשר טען כי שוחח עם המתלוננת בתום השיעור שקיבלה ביום 10.6.04, שאל אותה על אודות המערער, וקיבל ממנה חוות דעת חיובית. על יסוד כל אלה, מצא שופט המיעוט כי על אף שאין לקבוע שהמתלוננת העלילה עליו עלילת כזב, הצליח המערער בהגנתו להטיל ספק ממשי בהיתכנות ביצוע המעשה על-ידו במועד שננקב על ידי המתלוננת. לפיכך ראה לזכותו מאישום זה, מחמת הספק.

7.        כאמור, עמדת השופטים בדעת הרוב היתה שונה. השופטת ו' מרוז שהתרשמה כי עדות המתלוננת היא עדות אמת, סברה כי היה מקום להרשיע את המערער גם בעבירות נושא האישום השני, תוך התייחסות באופן פרטני לתהיות שהעלה השופט ואגו, שהביאוהו לזיכוי המערער מחמת הספק. ראשית, סברה השופטת מרוז כי מועד ביצוע העבירה לא שימש נושא "מרכזי וקריטי" במהלך המשפט, אשר כל ספק שמתעורר לגביו צריך שיביא לזיכוי המערער. לפי קביעתה, בתחילת הדיון היו הצדדים תמימי דעים כי ביום ה', 10.6.04, התקיים שיעור הנהיגה האחרון של המתלוננת, שבמהלכו התרחש האירוע הנטען, הגם שבהמשך הדברים העלתה הסנגוריה את הטענה כי נערך למתלוננת שיעור נוסף ביום למחרת. אשר לשעת השיעור, פסקה השופטת מרוז כי הפער בין שעת השיעור שציינה המתלוננת, לבין זו שצוינה על-ידי המערער, אינו מהותי, ואין הוא שולל את האפשרות שהמתלוננת שגתה. לפי קביעתה, אין לשלול את גרסת המערער, כי השיעור התקיים בשעה 18:30, ובמועד זה נסעו המערער והמתלוננת לבאר-שבע. בהתייחס למועד זה, לא הובאה כל התייחסות מטעם המפעיל הסלולרי באשר למקום הימצאו של המערער לאחר השעה 18:00.

8.        אשר לקביעה בדעת המיעוט כי אין זה סביר שהמערער הוסיף לרישומי בית הספר לנהיגה שיעור פיקטיבי ביום ראשון 13.6.04, מצאה השופטת מרוז כי נוכח הגעתה של אם המתלוננת לבית הספר בבוקר יום ראשון, והטחת ההאשמות על-ידה במערער, ידע זה האחרון כבר במועד זה על ההאשמות המיוחסות לו, והיה סיפק בידיו להיערך ולבצע את רישום השיעור הנוסף מבלי שהדבר יעורר חשד בלב איש. בהתייחס לעדותה של גב' ביטון, סברה שופטת הרוב כי אין לייחס לה משקל רב, נוכח פרק זמן הממושך ממועד האירוע ועד לעדות; העובדה שהיא הודרכה בעדותה על-ידי המערער; העובדה שהיא אספה את המתלוננת מביתה מספר פעמים, ואפשר "שבלבלה" בין מועדי האיסוף השונים; והעובדה שעל אף ביטחונה בנוגע לעדות נושא הערעור, לא עמד לה זיכרונה לגבי פרטים אחרים שהתרחשו באותם מועדים. בנוגע לעדותו של טמסקין, קבעה השופטת מרוז כי גרסתו מעוררת תמיהות בשאלת מועד היכרותו את המתלוננת ובשאלת המועד שבו, על-פי גרסתו, היה עד להגעתה של אם המתלוננת למשרד על מנת להתעמת עם המערער. לפי קביעתה, אפשר שפגישתו של טמסקין עם המתלוננת אירעה עובר לאירוע נושא האישום השני, ומכאן שאין להתפלא שהמתלוננת בחרה להחמיא למערער במועד זה. עוד ציינה השופטת מרוז כי הואיל וטמסקין אינו מתמצא במועדים ואינו בקיא בפרטים, אין בעדותו כדי לשפוך אור על מועד האירוע, השנוי במחלוקת.

9.        כאמור, השופטת יפה-כץ הצטרפה לעמדת השופטת מרוז וראתה להרשיע את המערער גם בעבירות נושא האישום השני. לשיטתה, המתלוננת לא קיבלה את השיעור שנועד לה ליום שישי שלאחר האירוע, וחרף כך סימן המערער ברישומיו כי השיעור התקיים, נוכח כעסו על אי הגעתה של המתלוננת לשיעור ועל כך שיום קודם לכן לא נענתה לחיזוריו. לדברי השופטת יפה-כץ, דבר קיומו של השיעור הוקלד למחשב על-ידי מזכירת בית הספר, גב' עיראקי, ביום א', כחלק משגרת עבודתה (שכן לא עבדה בימי ו'), והעדות שהובאה על-ידי מומחה המחשבים, כי לא ניתן להוסיף למערכת בדיעבד שיעור שלא התקיים – אין בה כל רלוונטיות. השופטת יפה-כץ הצטרפה אף לקביעתה של השופטת מרוז כי אין ליתן משקל לעדויותיהם של ביטון וטמסקין, וכי גם עדותם של עדים נוספים שהובאו על-ידי ההגנה, שביקשו להראות שרישומי המערער הינם אמינים – אין בהם כדי ללמד מאומה. השופטת יפה-כץ מצאה חיזוק גם בהתנצלותו של המערער בפני אבי המתלוננת ואמה, שאותה ראתה כראשית הודיה מטעמו.

10.      בעקבות ההרשעה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 4.5 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מאסרו; מאסר על תנאי למשך 18 חודשים ולתקופה של 3 שנים מיום שחרורו; וכן פיצוי למתלוננת בסכום של 50,000 ₪. בית המשפט השית עונש זה לאחר שנתן דעתו, מן הצד האחד, לחומרת העבירה, לעובדה שמעשי המערער לא נעשו באופן חד פעמי וכן לתסקיר הקורבן שנערך למתלוננת, שממנו עלה כי היא נפגעה בנפשה מן המעשים שבוצעו בה בכל תחום משמעותי בחייה; ומן הצד השני, לגילו של המערער, לעברו הנקי, לאופיו החיובי, כעולה מעדויות האופי וכן למצבו הבריאותי.

           על פסק דין זה הגיש המערער את הערעור המונח לפנינו.

טענות המערער

11.      המערער פותח ערעורו בהצביעו על כך שההבדל בין עמדות השופטים בנוגע לאישום השני לא נבע ממחלוקת בשאלה שבמהימנות, כי אם בשאלת המשמעות שיש לייחס לראיות שהוצגו על-ידי ההגנה, ומשכך, אין מניעה כי ערכאת הערעור תבחן את חומר הראיות ותתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין, טוען המערער כי לא היתה מחלוקת בין השופטים כי עדות המתלוננת, שלפיה שיעור הנהיגה נושא האישום השני התקיים ביום 10.6.04 בין השעות 18:00-17:00, אינה יכולה לעמוד, והפלוגתא ביניהם התמקדה בשאלת התוצאה הנגזרת מכך. לטענתו, טעה בית המשפט קמא בקובעו כי תאריך האירוע לא היה נושא מרכזי במשפט. עוד טוען המערער כי בית משפט קמא שגה גם בקובעו כי המתלוננת טעתה בטענתה כי חזרה לביתה בשעה 18:00, בציינו כי קביעה זו אינה נסמכת על כל תשתית ראייתית, ולא ניתנה לצדדים אפשרות להתייחס אליה. לדבריו, נוכח עדותה של המתלוננת, הוא לא ראה לבקש תעודות עובד ציבור הנוגעות לאיכון הטלפון הסלולארי שברשותו, מעבר לשעות שצוינו בעדות. בהתייחס לעדותו של טמסקין, שטען, כאמור, כי המתלוננת שיבחה את המערער בפניו בתום השיעור שבו – לפי הנטען – תקף אותה, טוען המערער כי הגם שההגנה נמנעה מלעמת את המתלוננת עם עדות זו, דבר לא מנע מן התביעה להחזיר את המתלוננת להעיד בנושא זה, כפי שעשתה בנושא אחר, ומשנמנעה מלעשות כן, יש להסיק כי אין מחלוקת בשאלת קיומו של מפגש זה ומועדו. לטענת המערער, שגה בית המשפט בקובעו כי לא ניתן להסתמך על עדות זו מאחר שניתנה פרק זמן ממושך לאחר האירוע. לדבריו, הרישומים בכרטיס התלמיד של טמסקין, שנערכו על-ידי גב' עיראקי, כפי שאישרו טמסקין ועיראקי כאחד, מצביעים על כך שהמועד היחיד שבו הוא יכול היה לפגוש את המתלוננת היה ביום 10.6.04. לא זיכרונו של טמסקין משמש, אפוא, המקור לגרסתו כי אם נתונים אובייקטיביים.

12.      טענתו הבאה של המערער נסבה על האפשרות שהמתלוננת קיימה שיעור נהיגה נוסף ביום שישי 11.6.10, למחרת השיעור שבו – על פי הנטען – ביצע בה את המעשים נושא האישום השני. לטענת המערער, התביעה נמנעה מלחקרו באשר לאפשרות שהעלה בית המשפט, כי הוא הזין את השיעור של יום 11.6.10, הגם שזה לא התקיים, נוכח חששותיו מהעתיד לבוא. בנוסף – ולגופו של עניין – טוען המערער כי ביום שבו הוזן השיעור לא היה בידיו לדעת כי המתלוננת תגיש נגדו תלונה, וכי זו תוגש רק בחלוף שלושה חודשים. בצד זה, מזכיר המערער כי טענתו כי המתלוננת למדה שיעור נוסף ביום 11.6.10 נתמכה גם בעדותה של גב' ביטון, שנעדרת כל אינטרס לבדות את הדברים מלבה, ולא הודרכה בעדותה. לדברי המערער, היה מקום ליתן לעדות זו משקל חרף חלוף הזמן, שכן אך סביר הוא כי גב' ביטון תזכור מועד זה, שחל יומיים לפני מבחן הרישוי (ה"טסט") השני שלה, גם לאחר זמן. לטענתו, אין גם לתמוה על כך שגב' ביטון זכרה רק את המתלוננת, נוכח האירועים הקשורים בה, ששמועות על אודותיהם החלו לצוץ שבוע מאוחר יותר.

13.      המערער מוסיף ומפנה לחלקים בעדות המתלוננת, המצביעים – לדידו – על כך שלא ניתן ליתן אמון בעדותה. כך, מציין הוא כי המתלוננת התקשתה לנקוב במועד התרחשות האירוע, וגרסה שהוא התרחש במועד כלשהו במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2004, דבר שעמד בסתירה לחומר הראיות. רק בבית המשפט, ציינה המתלוננת לראשונה כי הותקפה ביום 10.6.04. עוד טוען המערער כי תלונת המתלוננת, שהוגשה בחלוף שלושה חודשים מן האירוע המתואר באישום השני, הינה בגדר עדות כבושה. לדבריו, טענת המתלוננת כי השתהתה בפנייה למשטרה על מנת שלא להרוס את משפחתו, אינה מתיישבת עם דבריה כי סיפרה על אודות האירוע לאנשים רבים, ועם עדותו של אביה, שטען כי ההחלטה להגיש תלונה היתה שלו. עוד טוען המערער כי דברי המתלוננת כי הנסיעה לבאר-שבע במהלך שיעור הנהיגה נעשתה לשם ביקור במשרד הרישוי אינם מתיישבים עם חומר הראיות ועם ההיגיון, ויש לאמץ את גרסתו כי השיעור כלל נסיעה לכיוון אחד בלבד, מבאר-שבע לנתיבות, וזאת לאחר שהמתלוננת הודיעה לו כי היא נמצאת בבאר-שבע והוא שהה בעיר באותה שעה ממילא.

14.      לדברי המערער, גם תיאור האירוע עצמו על-ידי המתלוננת אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון וכולל פרטים סתומים. ראשית, טענתה כי הוא הסתובב עוד קודם לכניסתו לרכב כשמכנסיו מופשלים אינה מתיישבת עם התנהגותו של אדם שאינו רוצה להיתפס או להיחשף לעיני אחרים. שנית, טענתה זו מעלה גם תמיהה באשר ליכולת התקיימותם של הדברים באופן פיסי, שהרי כניסה לרכב ג'יפ גבוה הדורש טיפוס על מדרגות הינה משימה קשה בעבור אדם שמכנסיו מופשלים. קושי פיסי מתעורר גם בנוגע לטענתה כי המערער משך את ראשה לאיבר מינו, שאינה מתיישבת עם היותו של הג'יפ כלי רכב רחב מימדים, כך שנדרש מאמץ כדי להגיע מן המושב שליד הנהג למושב הנהג, בפרט נוכח גרסת המתלוננת כי המערער ישב כשתחתוניו מופשלים ואיבר מינו זקור. טענתה של המתלוננת בהקשר זה, כי היא לא היתה חגורה בחגורת בטיחות שכן "אינה אוהבת חגורות בטיחות ובכל הזדמנות מורידה אותן" הינה – לשיטת המערער – בעייתית ואינה נתמכת בחומר הראיות. שלישית, מצביע המערער על הסתירה בעדות המתלוננת, שטענה תחילה כי איבר מינו לא היה זקור, ובהמשך שינתה את גרסתה.

15.      המערער מוסיף וטוען כי למתלוננת היה מניע להפלילו, הוא חוב כספי בסך 2,000 ₪ שהיא נמנעה מלסלק. קושי נוסף בעדות המתלוננת נוגע לשאלה אם שקלה לבטל את התלונה נגדו. המתלוננת הכחישה אפשרות מעין זו, בעוד סבג וכן אביה אישרו כי היא העלתה אותה באוזניהם. קשיים נוספים שעליהם מצביע המערער נוגעים לטענת המתלוננת כי היא לא יצאה מן הבית לאחר האירוע, שנסתרה בעדויות טמסקין וסבג; להחלטתה להוסיף ללמוד אצל המערער לאחר האירוע נושא האישום הראשון ולהחלטה להמשיך וללמוד בבית הספר לנהיגה שבו מלמד המערער לאחר האירוע נושא האישום השני; לשאלה מי יזם את הפגישה עם העיתונאי, שבעקבותיה פורסם הסיפור בתקשורת; לשאלה האם המערער התנצל בפני אביה בנוכחות המורה לנהיגה יואל פסטרנק (להלן: פסטרנק), שהוכחשה על-ידי זה האחרון; ולחוסר יכולתה של המתלוננת להצביע על המקום שבו הותקפה על-ידי המערער. על יסוד טעמים אלה מבקש המערער לזכותו מכל אשמה.

16.      לחילופין, משיג המערער על חומרת העונש שהושת עליו. לדבריו, העונש חריג בחומרתו והוא לא נותן משקל לנזקים שנגרמו לו עקב האירוע, ובכלל זה התמוטטות עסקו ופירוק משפחתו. עוד הוא טוען כי היה מקום ליתן משקל להיותו אדם נורמטיבי שזוהי לו מעידה ראשונה, למצב בריאותו, לגילו ולעדויות האופי שנשמעו לטובתו.

טענות המשיבה

17.      המדינה מצידה מציינת כי עיקר טענות המערער מופנות לממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, ובאלה אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור. לגופו של עניין, טוענת המדינה כי המתלוננת נמנעה מלהתייחס לאירוע נושא האישום הראשון בחקירתה המשטרתית ואף הוסיפה ללמוד אצל המערער לאחריו, שכן ייחסה לו חשיבות מצומצמת והיתה מוכנה להבליג עליו. עוד גורסת המדינה בהקשר זה כי גרסתה של המתלוננת בנוגע לאירוע זה היתה עקבית, ובכך שלא זכרה – בחלוף הזמן – פרטים מסוימים שהתרחשו בו, אין כדי לכרסם בה. לטענתה, אין לייחס משקל לכך שהמערער לא נחקר בגין אישום זה תחת אזהרה, שכן הגנתו לא נפגעה, ובפועל ניתנה לו אפשרות להתגונן מפניו במהלך הדיון. המערער אף לא העלה טענה בהקשר זה בפתיחת המשפט, ועשה זאת לראשונה בשלב הערעור.

18.      אשר לאישום השני, טוענת המדינה כי אין בתהיות בנוגע לגרסת המתלוננת, שעליהן הצביע שופט המיעוט, כדי לכרסם בה, זאת נוכח האמון הרב שרחשו לה חברי ההרכב כולם. לגישת המדינה, המחלוקת בין הצדדים אינה מתמקדת בשעת השיעור נושא האישום השני, אלא בשאלה האם האירוע המתואר אכן התרחש, ומשלא עלה בידי המערער לעורר ספק בשאלה זו, יש לדחות את טענת המעין "אליבי" שהעלה. לגישתה, בדין נקבע בדעת הרוב כי שאלה זו לא היתה מרכזית במחלוקת שבין הצדדים; המתלוננת עצמה לא ידעה לנקוב בשעת השיעור המדויקת; ואת ההבדל שבכל זאת קיים בין גרסת המתלוננת לזו של המערער בסוגיה ניתן לייחס לטעות שנפלה בדבריה. בהתייחס לעדותו של טמסקין, טוענת המדינה כי בניגוד לדברי המערער, היתה לבא-כוחו הזדמנות לחקור את המתלוננת בנוגע לעדות זו, וממילא נקבע בדעת הרוב כי טמסקין אינו מתמצא במועדים, אינו זוכר פרטים ואין ליתן משקל לדבריו. בנוגע לאפשרות קיומו של שיעור נוסף ביום שישי 11.6.04, טוענת המדינה כי לא די ברישום השיעור במחשבו של המערער כדי להעיד על התקיימותו בפועל, ואפשר שלאחר שנודע לו על דבר ההאשמות נגדו ביום א' בבוקר, הוסיף המערער את השיעור לרישומיו. לגבי עדותה של גב' ביטון, טוענת המדינה כי אין לייחס לה משקל ניכר בשל פרק הזמן שחלף בין התרחשות האירועים לבין העדות, ו"הצטמצמות" זיכרונה רק לשיעור שהתקיים ביום 11.6.04, לעומת אי זכירת שיעורים נוספים שהתקיימו לפני המבחנים המעשיים שעברה. אשר לעדויותיהם של מי שביקשו להראות כי רישומי המערער לגבי השיעורים שקיימו עימו היו נכונים, טוענת המדינה כי אין באלה כדי ללמד דבר בנוגע לרישומי המערער בנוגע לשיעוריה של המתלוננת. המדינה גורסת, לבסוף, כי הטענה שהמתלוננת העלילה על המערער כדי לחמוק מתשלום של 2000 ₪ אינה הגיונית, ולא זכתה לאמונו של בית המשפט. להשקפת המדינה, ההרשעה מבוססת, אפוא, כדבעי וגם העונש שנגזר על המערער אינו חורג לחומרה מהמידה הראויה.

דיון והכרעה

19.      כבר בפתח הדברים ייאמר, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, פסק דינה של הערכאה הדיונית – על דעת הרוב והמיעוט שבו – וחומר הראיות שהיה מונח לפניה, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות. הקשיים שעליהם עמדה דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, שאליהם הפנה המערער את הזרקור במסגרת הליך זה, אינם פוגמים, לטעמי, ב"גרעין האמת" שעובר כחוט שני בעדות המתלוננת, ובתיאור העקבי והאמין שהציגה, ואינם מקימים ספק סביר בנוגע לאשמתו של המערער במעשים שבהם הורשע.

(א) התערבות בממצאי עובדה

20.      ביסודו של ערעור זה עומדות קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אישר נתן אמון בגרסת המתלוננת בנוגע למעשים שביצע בה המערער, וראה לאמצה לכל אורכה.

          הלכה היא כי ערכאת הערעור תמשוך ידה בדרך כלל מהתערבות בממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט שלדיון (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 14-13 (2004); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל, סעיף 10 (לא פורסם, 22.2.07)). מקורה של הלכה זו ביתרון שממנו נהנית הערכאה הדיונית, שביכולתה להתרשם מקרוב ובאופן בלתי אמצעי מהתנהגות העדים בעת מתן העדות, ובכלל זה מתגובותיהם לשאלות שנשאלו, משפת גופם, מהבעת פניהם ומאופן מסירת העדות, ולקבוע על בסיסם של אלה ממצאי מהימנות (ראו סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ו-1971; ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 6 (לא פורסם, 3.7.07); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643 (2000)). אמנם, גם בפני בית המשפט שלערעור פתוחה הדרך לעיין בפרוטוקול הדיון וללמוד מתוכו על מהלך ההתרחשויות בעת הבירור העובדתי, ואולם, סימני האמת שעליהם משתית בית המשפט את קביעותיו העובדתיות, אינם תמיד באים לידי ביטוי מלא בכתובים, ולהתבוננות בעד המשיב על השאלות קיים פעמים רבות ערך מוסף, שאינו בר תחליף (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)). הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בממצאי מהימנות הנוגעים לעדויות על אודות עבירות מין. סוג זה של עבירות מתרחש בחלק הארי של המקרים כשמבצע העבירה וקורבנו שוהים לבדם, ללא עדים נוספים, ועל בית המשפט לפסוק למי מן העדים הוא רוחש אמון כשלפניו שתי גרסאות עובדתיות סותרות (ראו ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיף 6; ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 634-632 (2004); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 220 (2002) (להלן: עניין נור)).

21.     במהלך השנים, נקבעו לכלל "אי ההתערבות" חריגים. רובם של אלה נקבע בשל אי התקיימותו בעניינם של הרציונאל העומד ביסודו של הכלל. כך, נקבע כי המגבלות המוטלות על ערכאת הערעור מצטמצמות כאשר ממצאי העובדה של הערכאה הראשונה נסמכים על שיקולים שבהיגיון או על סבירותה של העדות ביחס למכלול הראיות, ולא על ממצאים שמקורם בהתרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים (ע"פ 2977/06 הנ"ל, סעיף 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995). ראו גם, בהקשר האזרחי, ע"א 9622/07 הולין נ' קופ"ח כללית, סעיף 19 (לא פורסם, 30.5.10)). חריג נוסף שהוזכר עניינו בממצאים שנקבעו בדרך של הסקת מסקנות מן העובדות שהוכחו, זאת בשונה מקביעת העובדות עצמן (ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיף 7; ע"פ 2977/06 הנ"ל סעיף 4 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). חריג שלישי נוגע לקביעות עובדתיות המתבססות על ראיות שבכתב או על תמונות דוממות או נעות שלגביהן אין מחלוקת, להבדיל מראיות המבוססות על דברים שאמרו עדים בעל-פה (ראו ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש, סעיף 15 (לא פורסם, 9.6.10); ע"פ 1625/94 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 152, 156 (1994)). לבסוף, עשויה ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות אם נתגלו בהן סתירות היורדות לשורשו של עניין, שהערכאה הדיונית לא נתנה עליהן את הדעת, או כשמתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (ע"פ 5202/06 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 12 לפסק דינו של השופט א' א' לוי; ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, סעיף 21 (לא פורסם, 25.10.06)).

מן הכלל אל הפרט

22.      במקרה שלפנינו, היו שופטי הערכאה הראשונה תמימי דעים כי עדותה של המתלוננת הינה עדות אמת וכי גרסתה משקפת את שאירע. בד בבד, לא נתנו השופטים אמון בדבריו של המערער, וסברו כי התנהלותו אינה הולמת התנהגות של אדם חף מפשע המואשם על לא עוול בכפו. ממצאים אלה שזכו לחיזוקים ראייתיים שונים ממקורות נוספים, הובילו את השופטים להרשעת המערער פה אחד בעבירה נושא האישום הראשון. ואולם, שופט המיעוט ראה לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו באישום השני, לנוכח משקלן המצטבר של השאלות והתמיהות שהעלתה – לפי קביעתו – עדות המתלוננת, בעיקר בכל הנוגע למועדי שיעורי הנהיגה שקיבלה. משכך, סבר השופט כי, למצער, קיים ספק סביר בנוגע לנכונות גרסתה. שופט המיעוט הדגיש – עם זאת – כי דחיית גרסתה של המתלוננת אינה מצביעה בהכרח על כך שהיא אינה דוברת אמת. המערער הטיל יהבו, במידה רבה, על חוות דעת זו, והשתית עליה כמה מטענותיו בערעור.

23.      הנה כי כן, הרשעתו של המערער באישום הראשון נסמכה על מסכת עובדתית שנקבעה על יסוד האמון שרחש בית המשפט למתלוננת ולגרסתה. לא מצאתי יסוד המצדיק התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בהקשר זה. ואולם, פני הדברים שונים ככל שהדברים אמורים בנוגע לאישום השני. השוני בהכרעת שופטי הרוב לעומת שופט המיעוט באישום זה אינו נעוץ בשאלות שבמתן אמון אלא במסקנות הנובעות מנתונים עובדתיים, ומהערכתם על יסוד שיקולי היגיון וסבירות. לא ניתן גם להתעלם מעצם קיומה של דעת המיעוט בנוגע לאישום זה, שנכתבה על-ידי שופט הנהנה מאותם יתרונות שמהם נהנים שופטי הרוב בבית המשפט שלדיון (ראו ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה, סעיף 29 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (לא פורסם, 24.3.10)). לפיכך, לא קיימת מניעה עקרונית לכך שערכאת הערעור תעמיד לבחינתה את ממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט שלדיון בהתייחס לאישום זה.

           נבחן עתה, אפוא, את הטענות שהועלו בנוגע להרשעת המערער באישום השני.

(ב)  מועד התרחשותו של האירוע

24.      המערער הפנה בדבריו למספר קשיים שהתגלו בעדות המתלוננת, המקימים, לטענתו, ספק סביר בנוגע לאשמתו. טענתו הראשונה מתייחסת לדבריה של המתלוננת בעת חקירתה במשטרה שנערכה ביום 12.9.04, שבה ציינה כי האירוע נושא האישום השני התרחש "לפני בערך חודשיים – חודש ומשהו" (ת/1 עמ' 1, שורה 15), משמע בחלקו השני של חודש יולי. דברים דומים אמרה המתלוננת בבית המשפט, שם ציינה כי איננה זוכרת במדויק מתי הגישה את תלונתה, ולשאלת הסנגור – טענה כי תלונתה הוגשה "אולי חודש ומשהו" אחרי המקרה (פרוטוקול הדיון מיום 13.2.05, עמ' 26, שורה 4). בהמשך חקירתה, הוסיפה המתלוננת כי היא איננה זוכרת את התאריך המדויק שבו התרחש האירוע, וכי היא יכולה לבדוק זאת (עמ' 33, שורה 19). יוזכר, כי בסופו של יום לא היתה מחלוקת כי שיעור הנהיגה שבו – על-פי הנטען – התרחש האירוע נושא האישום השני, התקיים ביום 10.6.04, כשלושה חודשים לפני הגשת התלונה. המערער סבור כי העובדה שהמתלוננת לא ידעה למסור תאריך מדויק של האירוע במשטרה, ושהעריכה הערכת חסר ניכרת את פרק הזמן שחלף מאז התרחשותו ועד להגשת התלונה, וכן העובדה שרק בבית המשפט ניאותה לפתע לבדוק את מועד התרחשות האירוע, מטילים צד כבד על אמינות גרסתה.

25.      אינני סבור כי גרסת המתלוננת מוליכה למסקנה שאותה מבקש המערער ללמוד. בכל המובאות שהזכיר המערער, אמרה המתלוננת כי היא אינה זוכרת את תאריך התרחשות האירוע במדויק. גם כשציינה את פרק הזמן שחלף מאז האירוע ועד להגשת התלונה, ציינה המתלוננת אך אומדן והערכה. לאחר ששבה ונשאלה על אודות העניין פעם נוספת, ביקשה המתלוננת לקיים בדיקה, ובסופו של יום, נקבה במועד מדויק, הוא יום 10.6.04 (עמ' 38, שורה 3-1). דברים אלה, לא רק שאינם פוגמים במהימנותה של המתלוננת,  אלא לטעמי, יש בהם כדי לחזקה. ודוק: דווקא הימנעותה של המתלוננת מלנקוב במועד מדויק שאותו לא זכרה, ונכונותה להתאמץ ולבדוק על מנת להביא בפני בית המשפט תאריך מדויק, מעניק תוקף ואמינות לדבריה (ראו ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיף 8). זאת ועוד. אי זכירת המועד המדויק של האירוע על-ידי המתלוננת ונקיבה בתאריך שאינו נכון, אינם צריכים לעורר תמיהה, ואין בהם כשלעצמם כדי לפגום בתוקף עדותה. כפי שצוין לא פעם, עדותה של נפגעת עבירת מין אינה ככל העדויות. הטראומה שהיתה מנת חלקה עלולה לתת את אותותיה, להשכיח פרטים מסוימים מלבה ולהשליך על אופן מסירת העדות ועל תוכנה. נתון זה צריך להילקח בחשבון בעת הערכת עדות, ויש לנקוט זהירות בטרם ייזקף לחובת נפגעת עבירות המין ובטרם ייקבע כי הוא עולה כדי כרסום בנכונות דבריה. יפים לעניין זה דברים שאמר בית משפט זה בעניין נור:

"הליך שחזור האירועים האלימים על ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה (...) אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, במיוחד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך, השאלה איננה אם קיימים אי דיוקים ואי התאמות בפרטים, אלא אם המִקשה כולה היא אמינה ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרת מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק (...) ככל שנותרו תמיהות וסתירות בעדות המתלוננת, ייבחנו הן גם לאור החיזוקים שמצא בית משפט קמא לעדותה" (עמ' 233).

26.      בית משפט המחוזי קבע – ובדין קבע כן – כי עדותה של המתלוננת היתה עקבית וקוהרנטית לכל אורך הדרך, וכי היא זכתה לחיזוקים ממקורות שונים. הנתון שלגביו לא דייקה לא עמד בלב השתלשלות העניינים שמסרה או במוקד המחלוקת בין הצדדים. ממילא, נמנעה המתלוננת ממסירת תאריך מדויק ותחת זאת ביכרה לציין את אומדן פרק הזמן שחלף בין האירוע לבין הגשת התלונה, ואף אז הוסיפה כי איננה בטוחה כי זה אמנם היה תאריך האירוע וכי עליה לבדוק זאת. גם פער הזמנים בין מועד האירוע לבין הערכתה אותו אינו כה גדול, והתמצה לכל היותר בחודש ומחצה. כשבסופו של יום נקבה המתלוננת במועד מדויק לאחר שבדקה זאת, היה זה תאריך שקיימת הסכמה בין הצדדים כי היא קיימה בו שיעור נהיגה אצל המערער. בשקלול כל אלה, מסקנתי היא כי בדין קבע בית המשפט קמא כי אין בחוסר הדיוק שנתגלה בדברי המתלוננת בהקשר זה כדי להשליך על מהימנות עדותה.

27.      קושי נוסף שעליו הצביע המערער שעניינו מועד ביצוע העבירות, נוגע לשעה המדויקת שבה הן בוצעו. בדבריה, עמדה המתלוננת על כך שביום האירוע, סמוך לשעה 18:00, כבר היתה בביתה לאחר שיעור הנהיגה שבמהלכו ביצע בה המערער את המעשים הנטענים (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.05). המערער לעומתה, טען כי שיעור הנהיגה של המתלוננת ביום 10.6.04 החל בשעה 18:30. לביסוס טענתו, הפנה המערער לרישומי בית הספר לנהיגה, שבהם נקובה השעה 18:30 כשעת השיעור של המתלוננת. עוד הוא הפנה למסמכים ועדויות אנשי חברת המפעיל הסלולרי, המלמדים כי האפשרות שהמערער שהה בבאר-שבע או בדרך לבאר-שבע ביום האירוע בשעות שקדמו לשעה 18:00 הינה אפסית. בית המשפט בדעת הרוב סבר לנוכח האמור, כי אפשר שהמתלוננת שגתה בשעת השיעור שמסרה, וקבע כי כפי שטען המערער, השיעור התקיים לאחר השעה 18:30. המדינה מבקשת כי תאומץ קביעה זו של בית המשפט קמא. המערער סבור כי בית המשפט שגה בקובעו כי המתלוננת טעתה בשעת בשיעור שנקבה. לדידו, המתלוננת הביעה בדבריה ביטחון בנוגע לכך שבשעה 18:00 כבר היתה בחזרה בביתה וציינה כי הביטה בשעון עם שובה לביתה. לפיכך, מבקש המערער ללמוד מן השעה שמסרה על חוסר אמינותה של הגרסה שמסרה בכללותה. בצד האמור, טוען המערער כי בית המשפט קבע את הממצא העובדתי שלפיו המתלוננת טעתה בנוגע לשעת השיעור ללא שהאפשרות שהעלה נטענה על-ידי המתלוננת או על-ידי המדינה בשום שלב, וללא שהיתה לו הזדמנות להפריך אפשרות זו. 

28.      בחקירתה בבית המשפט נשאלה המתלוננת על אודות שעת השיעור שבו התקיימו האירועים נושא האישום השני:

"ש: באיזו שעה זה קרה?

ת: אני לא יודעת, השעה זה היה בסביבות הערב, עדיין היה אור.

ש: בערך, אם את זוכרת.

ת: לפני 6,5.

ש: את יכולה לדייק קצת יותר אם את יכולה?

ת: בין 5 ל- 6 אני לא יודעת בדיוק באיזה שעה.

ש: מתי הגעת הביתה?

ת: אני לא יודעת.

ש: במשטרה אמרת שעה מדויקת.

ת: אמרתי שעה מדויקת?

ש: כן במשטרה אמרת שעה מדויקת, מתי הגעת הביתה. כי הסתכלת על השעון גם.

ת: אני יודעת שזה היה בסביבות 6, לא יותר.

(...)

ש: אמרת שאת לא זוכרת. בגלל זה אני שואל אותך. מה שכתוב פה זה נכון מה שאמרת במשטרה והסתכלת על השעון כשהגעת הביתה השעה היתה 6 נכון?

ת. כן." (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 13.2.05, עמ' 27-26).

           מהאמור מצטיירת תמונה של חוסר החלטיות וחוסר בהירות בגרסת המתלוננת בדבר שעת השיעור. אמנם, בסופו של יום נקבה המתלוננת בחקירתה במשטרה כמו גם בדיון בבית משפט, בשעה לא נכונה, ואולם, תשובה זו ניתנה על-ידה תוך היסוס והתלבטות, ותוך אמירה מפורשת כי אין היא יודעת את שעת השיעור לאשורה. כך או אחרת, כפי שנאמר לא אחת, כשמדובר בעדות המתייחסת לאירוע טראומתי, עלול מושג הזמן להשתבש, ובחלוף חודשים ממועד  האירוע, אפשר שיתעורר קושי בעמידה על לוחות הזמנים המדויקים. בכך לבד, אין בהכרח כדי לפגום בתוקף העדות:

"עקביותה ומהימנותה של עדות אינה נמדדת בפרטי הפרטים היומיומיים שבהתנהלות העד, אלא אם הייתה להם חשיבות בזמן אמת שבעטיה יש לצפות כי יפנימם ויזכרם. למתלוננת לא הייתה סיבה לתת את הדעת, בזמן אמת, קודם למעשי האונס, לשעות המדויקות של כל התרחשות והתרחשות, מה עוד שלהתרחשויות האמורות לא הייתה חשיבות באותה עת, המצדיקה זכירתם והפנמתם של הזמנים המדויקים בהם התרחשו. זאת ועוד, ההבדלים בזמנים אינם משמעותיים. סתירות מן הסוג להן טוען המערער בהקשר ללוח הזמנים שפירטה המתלוננת, אינן מצביעות על היותה בלתי מהימנה, אלא מעידות על חולשה אנושית נפוצה וסבירה לחלוטין (...) (עניין נור, עמ' 225-224; ראו גם ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיף 19).

29.      כאמור, המתלוננת נמנעה מלנקוב במועדים מדויקים בבית המשפט, ותחת זאת הצביעה על טווח זמן בן כשעה, שגם לגביו הביעה היסוס וספקנות. המתלוננת טענה אמנם כי הביטה בשעון עם שובה הביתה, ואולם, יש לזכור כי היא עשתה כן, לפי טענתה, בסמוך לאחר המעשים שבוצעו בה, כשהאירוע הטראומתי שחוותה עודנו מרחף בחלל האוויר. לפי עדות המתלוננת, בעקבות האירוע היא פרצה בבכי. במצב הנפשי שבו היא היתה שרויה באותה עת, אין תימה, איפוא, כי נפלו בדברי המתלוננת אי דיוקים בהערכת הזמן, כך בפרט כשהפערים שבהם מדובר אינם משמעותיים. זאת ועוד. המתלוננת פתחה תשובתה לשאלת מועד האירועים במילים: "אני לא יודעת, השעה זה היה בסביבות הערב, עדיין היה אור". הבסיס להערכת הזמן על-ידי המתלוננת מצוי, אפוא, במידה רבה, בזיכרונה כי היה אור בשמיים. משהאירועים בוצעו בתקופת תחולתו של שעון קיץ, נכונה עובדת קיומו של אור גם לשעה שבה התקיים השיעור לפי גרסת המערער. לעומת זאת, המתלוננת נחקרה על אודות העניין בתקופת תוקפו של שעון החורף, שבו, כידוע, מחשיך מוקדם יותר. גם בכך יש כדי לתמוך באפשרות שהערכת הזמן של המתלוננת בבית המשפט, היתה הערכה בדיעבד, שהיתה שגויה. לכך יש להוסיף, כי משמבקשת עתה המדינה כי נאמץ את קביעותיו של בית המשפט בנוגע לשעת השיעור שבה נקב המערער, הרי שממילא אין עוד מחלוקת עובדתית בנוגע לשעת השיעור, וחוסר ההסכמה מתמקד אך בשאלת האירועים שהתרחשו במהלכו.

30.     כפי שכבר הוזכר, לצד טענתו לגופו של עניין, מעלה המערער בהקשר זה גם טענה בעלת אופי דיוני. לטענתו, קביעתו העובדתית של בית המשפט כי המתלוננת שגתה בדבריה הועלתה על-ידי בית המשפט בלא שנטענה על-ידי מי מן הצדדים ובלא שניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניה. אינני סבור כי יש באמור כדי לפגום בהכרעה. בית המשפט שלדיון נדרש לקבוע ממצאים עובדתיים על סמך חומר הראיות שהונח בפניו. בין היתר, נדרש בית המשפט להכריע בין גרסת המתלוננת לבין גרסת המערער. בית המשפט נתן אמון בגרסת המתלוננת, ואולם שומה היה עליו לתת דעתו לקשיים שנפלו בה. בעשותו כן, לא העלה בית המשפט תרחיש עובדתי היפותטי חדש. האמירה כי המתלוננת שגתה בדבריה אין היא שונה מהקביעה כי בדבריה התגלו אי דיוקים אך אין באלה כדי לפגום באמינותה. אמירה כזו אינה מבקשת לקבוע ממצא עובדתי, והיא אינה סוטה מזירת המחלוקת ששורטטה בגרסאות הצדדים. המערער התייחס לקושי זה בגרסת המתלוננת בניסיונו להוכיח כי יש בכך כדי להשליך על אמינותה. בית המשפט, שלא התעלם מהקושי הכרוך בגרסת המתלוננת, קיבל את גרסת המערער באשר לשעת השיעור. בכך, לא חרג, כאמור, מגדריה של הפלוגתא בין הצדדים.

נוכח האמור, מסקנתי היא כי בדין קבע בית המשפט קמא כי שיעור הנהיגה נושא הערעור התקיים בשעה 18:30, כפי שטען המערער; כי אין באיכון הטלפון הסלולרי המצביע על כך שהמערער לא שהה באזור באר-שבע לפני 18:00 כדי להשליך על המחלוקת העובדתית שלפנינו; וכי אין בטענתה המהוססת של המתלוננת כי בסביבות 18:00 כבר היתה בביתה אחרי השיעור, כדי להשליך על אמינותה.

(ג) כבישת התלונה

31.      לטענת המערער, גם המתנתה של המתלוננת משך שלושה חודשים מיום האירוע נושא האישום השני ועד שהגישה תלונה במשטרה, ופרק זמן ארוך עוד יותר שחלף ממועד האירוע נושא האישום הראשון ועד למועד התלונה, מצביעה על כך שלא ניתן לתת אמון בגרסתה ומקימה ספק סביר בדבר התקיימותם של האירועים נושא האישומים.

32.      כבישת תלונה על-ידי קורבן לעבירת מין איננה עניין חריג. בית המשפט עמד פעמים רבות על הקושי שעימו מתמודד קורבן עבירת מין, הנדרש לפתוח את סגור ליבו ולספר על שאירע לו, ועל התהליך האיטי וההדרגתי שהוא עובר פעמים רבות, עד שהוא מרגיש עצמו בשל להיחשף ולהגיש תלונה (ראו למשל ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 22 (לא פורסם, 5.3.09); ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391 (2005)). בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 361 (1993) נאמר כי:

"בימינו השכלנו ללמוד כי רק חלק מקורבנות האינוס נוטות להתלונן בכלל וכי אצל אחרות חולף לעיתים זמן של היסוס, התלבטות או צורך בהתייעצות (...) עד שמספרים למקורבים את אשר ארע או עד שמגישים תלונה למשטרה".

           ההתייחסות לכבישת תלונה על-ידי קורבן עבירות מין נעשית, אפוא, בשים לב ל"מסע" שעל קורבן העבירה לעבור מרגע הגשת התלונה ועד לסיומו של התהליך בפסק דין, המלווה בחשיפה ולעיתים גם בתחושות בושה ועלבון (ראו ע"פ 2977/06 הנ"ל, סעיף 2 לפסק דינה של השופטת א' חיות; ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיף 34; ע"פ 1258/03 הנ"ל, בעמ' 638; ע"פ 2485/00 הנ"ל, עמ' 926-925; ע"פ 1673/00 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.00)). על רקע זה, אין לומר כי בכבישת תלונה במצבים כגון אלה יש כשלעצמה כדי לפגום באמינות גרסתו של הקורבן, ויש לבחון את ההסבר שניתן לה, ולהעניק לגרסה משקל ראייתי כמתחייב מן הנסיבות. 

33.      במקרה דנן, חלפו שלושה חודשים מאז בוצעו במתלוננת המעשים הנטענים באישום השני (וזמן לא רב נוסף מאז בוצעו בה המעשים הנטענים באישום הראשון). הגם שאין לומר כי מדובר בפרק זמן מבוטל, על רקע הנסיבות עליהן עמד בית משפט קמא, אין מדובר בפרק זמן חריג שיש בו כדי לפגוע באמינות הגרסה. למען השלמת התמונה והבחינה ההשוואתית נזכיר כי גם במקרים שבהם דובר בכבישת עדות שהיתה ארוכה מזו שבענייננו, כל מקרה ונסיבותיו, ראה בית המשפט פעמים רבות לקבוע כי אין בכבישת התלונה כדי לפגום בתוקפה ובמהימנותה (ראו למשל ע"פ 6643/05 הנ"ל, שבו הורשע המשיב בביצוע העבירה חרף כבישת תלונה בת כשנה מצד המתלוננת; ע"פ 2013/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.99), שם לא מצא בית המשפט פגם בהרשעה על אף כבישת התלונה במשך כחמש שנים, משניתן לכך הסבר סביר; ע"פ 2805/90 אוליאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.1.91), שם כבשה המתלוננת את תלונתה אחרי שנאנסה בפעם הראשונה, וראתה לפנות למשטרה ולהתלונן רק לאחר שנאנסה בשנית; ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769 (2000) שם הורשע המערער הגם שהמתלוננת כבשה את תלונתה במשך למעלה משנה). נזכיר כי במקרה שלפנינו, סיפרה חברתה של המתלוננת כי המתלוננת אמרה לה שהתביישה לספר לה על אודות האירועים. בלשונה:

"ש. זו הפעם הראשונה שהיא סיפרה לך על כל ההתרחשויות?

ת. נכון. שאלתי אותה למה היא לא סיפרה לפני והיא ענתה שהיא חשבה שזה יהיה חד פעמי והיא התביישה ואחרי שקרה מה שקרה היא היתה צריכה לספר (פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 30.6.05, עמ' 172, שורות 20-18)".

           דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח עדות אבי המתלוננת שסיפר כי לאחר האירוע בתו "היתה לגמרי אחרת" (עמ' 184, שורה 8), וכי התעורר קושי בהעלאת הנושא על רקע היות המשפחה דתית (עמ' 184, שורות 13-12); נוכח עדות אם המתלוננת כי בתה חששה מתגובת אביה לאירועים וכי פרצה בבכי בעת שסיפרה לה על אודותיהם (עמ' 189, שורות 7-1); נוכח עדות השוטר אלדד לוי, שסיפר כי בעת העימות בין המערער למתלוננת במשטרה "המתלוננת הפנתה רוב הזמן את מבטה לצד השני כדי לא לראות את החשוד, היתה מתוחה ובכתה ברוב העימות" (עמ' 151, שורות 11-10); ועל רקע דברי המתלוננת המופיעים במזכר מיום 9.9.04 כי היא מתקשה לדבר על דברים אינטימיים (עמ' 91, שורות 9-8) וכי היא מפחדת מן המערער ולא רוצה לעמוד מולו או להיתקל בו בעיר (ת/4; וכן עמ' 21, שורות 17-7).

34.      זאת ועוד. לצד קושי אובייקטיבי זה בהגשת תלונה על עבירת מין, שבא לידי ביטוי גם במקרה שלפנינו, סיפקה המתלוננת הסבר נוסף, סביר ומשכנע, בנוגע לטעמים שהביאו לעיכוב מה בהגשת התלונה. לדברי המתלוננת, היא לא רצתה להרוס את חיי המערער ומשפחתו, ועל-כן שקלה שלא להגיש את התלונה כלל. לטענתה, רק כאשר החל המערער מפיץ שמועות כי היא מעלילה עליו כדי לחמוק מתשלום, היא ראתה לפנות למשטרה ולהתלונן (עמ' 22, שורות 10-8, 15-14; עמ' 23 שורות 4-2). הסבר זה נתמך, בין היתר, גם בעדותה של אם המתלוננת (עמ' 189, שורות 31-29) ובדברי האב כי התעקשות המערער לגבות את החוב מהמשפחה הינה משום "הכנסת אצבע לעין", וכי היה בה כדי להחיש את הגשת התלונה. המערער ביקש להזים הסבר זה, תוך שהוא מפנה לדברי האב שמהם עולה כי היוזמה להגשת התלונה במשטרה היתה שלו (עמ' 186, שורות 9-7). ואולם דברים אלה – אין בהם כדי לשנות את התמונה. צעדה הראשון של המתלוננת עת שינתה את דעתה ולא ראתה עוד להימנע מחשיפת הפרשה ברבים, היה פרסום הסיפור בעיתון  (עמ' 96, שורות 19-12; עמ' 97).  מעשה זה עשתה המתלוננת, לדבריה, בשל הטענות שהפיץ נגדה המערער (עמ' 98, שורות 3-1). מכאן, הדרך להגשת תלונה במשטרה היתה קצרה, ופעולותיו של האב בעניין זה, לא סימנו את נקודת המפנה בפרשה, אלא החלטתה של המתלוננת לפרסמה ברבים, שהתקבלה על-ידה, לפי שיקול דעתה העצמאי.

           הסברה של המתלוננת לכבישת התלונה, לא זו בלבד שלא הוזם על-ידי המערער, אלא שיש בו כדי להסביר מדוע נמנעה – בשלב הראשון – מלספר את הדבר לאביה, שכן חששה כי זה האחרון לא יותיר את הפרשה בין כותלי הבית (עמ' 22, שורות 8-7); מדוע במשך החודשים עד להגשת התלונה סיפרה על אודות האירוע למספר בני משפחה וחברים קרובים, אך לא הוציאה אותו "החוצה" (עמ' 98, שורות 3-1); ומדוע בסופו של יום, לאחר שלטענתה יצא המערער נגדה בהאשמות, בחרה לפרסם את הסיפור בעיתון המקומי (עמ' 23, שורות 4-2; עמ' 97, שורות 8-3). יש לדחות, אפוא, את טענת המערער כי בית המשפט שגה כשלא מצא כי כבישת התלונה על-ידי המתלוננת פוגמת במהימנות דבריה, ויש לזקוף אותה לחובתה.

(ד) האם קיימה המתלוננת שיעור נהיגה נוסף ביום שישי, 11.6.04?

35.        הספק שהציג שופט המיעוט והביאוהו בסופו של יום לזיכויו של המערער מן האישום השני, נבע, במידה רבה, מן המחלוקת סביב השאלה האם נטלה המתלוננת שיעור נהיגה נוסף ביום שישי, 11.6.04, יום לאחר שלדבריה בוצעו בה המעשים נושא אישום זה.

36.      בסיסה העיקרי של הטענה כי התקיים שיעור נוסף, מצוי ברישומי בית הספר לנהיגה (נ/8), שבהם מצוין כי המתלוננת קיימה שיעור נהיגה ביום 11/6/04 בשעה 12:00 בצהרים. המערער הסביר בעדותו על אופן עדכון השיעורים בכרטיס התלמיד על-ידי גב' עיראקי. מדברי המערער – כמו גם מעדויותיהם של גב' עיראקי עצמה והעד המומחה ברמן – עולה ששינוי רטרואקטיבי מכוון של נתוני המחשב, כך שיוסף שיעור ביום 11.6.04 גם אם זה לא התקיים, הינו משום עניין טכני מורכב הדורש מיומנות, ואין זה סביר כי הדבר נעשה על-ידי המערער במקרה זה. מקורו של הקושי האמור בכך שכל שיעור אשר מוזן למערכת מקבל מייד מספר סידורי. שיעור שהוזן למערכת באיחור יקבל מספר סידורי שאינו עוקב לשיעור שבוצע כרונולוגית לפניו וניתן יהיה בנקל לראות שמדובר בהזנה מאוחרת. שופט המיעוט סבר כי היות שלא ניתן להניח שהמערער היה מצויד בידע טכני שהיה מאפשר לו לשבץ את השיעור בדיעבד בלי שהדבר יהיה ניכר לעין, הרי שעל המערער היה להזין את השיעור, לכל המאוחר, ביום ראשון 13.6.04. לפי קביעתו, אין זה מתקבל על הדעת שהמערער היה פועל כך, שכן אפילו חשש שהמתלוננת תגיש נגדו תלונה, הרי שברי כי בפרק זמן כה קצר סמוך למועד השיעור הנטען, היו חוקרי המשטרה יכולים להזים את הטענה כי התקיים שיעור ולהראות היכן הוא שהה ביום ו' בצהרים והיכן שהתה המתלוננת. המערער מצדו, מוסיף וטוען כי כדי לבסס את הטענה כי הוא הוסיף את השיעור ביום ו' לרישומים באופן פיקטיבי, יש להוכיח כי:

"היה אמור המערער לצפות כי המתלוננת תגיש תלונה חודשים רבים אחרי האירוע, לא תזכור תאריך מדויק, ובכך תימנע אפשרות לבדוק את לוח הזמנים עוד במשטרה, באמצעות העדים הרבים, שניתן היה לחקור לעניין זה" (עמ' 18 להודעת הערעור).

           ואולם, כפי שעולה מדעת הרוב, לא היתה כל מניעה מסימון "וי" בסמוך לשמה של המתלוננת לאחר שלא הגיעה לשיעור ביום ו'. לפי קביעה זו, היתה למערער שהות מספקת לסמן ברישומים בעצמו כי השיעור התקיים, קודם שגב' עיראקי תזין את רשימת השיעורים במחשב ביום א' העוקב, בלא שאיש יידע על כך ובלא שיהיה לך ביטוי במספר הסידורי של השיעור.

37.      לעמדתי, אין יסוד להתערב בקביעתו של בית המשפט בדעת רוב, כי יש לדחות את הטענה כי המתלוננת קיימה שיעור נוסף ביום ו' 11.6.04.

            ראשית, סבורני כי יש לנקוט זהירות קודם שניתן משקל עצמאי לראייה שמקורה ברישומי הנאשם עצמו, והיא מובאת על-ידו. אמנם, לראיה זו עשויה להיות משמעות במימד הזמן, אם, למשל, מבקש הנאשם להראות את רמת ידיעותיו במועד מסוים, וזו משתקפת ברישומים אשר ביצע באותו מועד. ואולם, במקרים רבים אחרים לא תהיה ראיה זו אלא ביטוי לגרסתו של הנאשם שאותה מוסר הוא גם בעל-פה, ולא יהיה בה כדי להוסיף דבר לגרסה זו. טול מקרה שבו מבקש נאשם לבסס טענת אליבי על רישומים פרי עטו המציינים כי שהה במקום ובמועד הנטענים. ברי כי הנאשם יכול להתאים רישומים אלה לגרסתו, ממש כשם שיכול הוא למסור דברים בעל פה שאינם תואמים את ההתרחשויות בפועל. 

             שנית, ולענייננו אנו, אינני סבור כי האפשרות שהמערער סימן קיומו של שיעור ביום ו' גם אם זה לא התקיים, הינה מופרכת ובלתי סבירה כפי שטוען הוא, במידה שיש בה לעורר ספק באשמתו. כבר במהלך השיעור ביום ה' בערב, הביעה המתלוננת את מורת רוחה מהתנהגותו של המערער, התנגדה למעשיו, והתחננה בבכי כי יחדל. לאחר מכן, ביום שישי, נמנעה המתלוננת, כך לפי טענתה, מלהשיב למספר שיחות טלפון שהופנו אליה מבית הספר לנהיגה. במצב דברים זה, לא נדרשת יכולת מופלגת של הסקת מסקנות מצד המערער כדי להניח שהמתלוננת במוקדם או במאוחר תפנה למשטרה ותתלונן. יתרה מכך. גם אם בסמיכות מיידית לאירוע לא הבין המערער לאשורו את חומרת מצבו, ודאי הבין זאת ביום א' בבוקר, עת הגיעה אמה של המתלוננת לבית הספר לנהיגה, והטיחה בו האשמות. העובדה כי המערער הזדרז להתנצל בלא שירד לעומקן של ההאשמות שהפנתה נגדו, כך אף לפי גרסתו שלו (הגם שלשיטתו כוונה התנצלותו למעשים אחרים, קלי ערך להשקפתו), מלמדת כי דבריה של אם המתלוננת לא היו זרים לו. במצב דברים זה, היה בידי המערער לפעול ולסמן "וי" ליד השיעור הנוסף שהיה מצוין ביום שישי, בלא שהדבר יביא לשינוי במספר הסידורי ובלא שהוא נזקק לערב בעניין את המזכירה גב' עיראקי, שלא היתה מודעת לכך שהשיעור המתוכנן, שעליו דיווח המערער, לא התקיים בפועל. כאמור, המערער טוען כי אין זה סביר שהיה מוסיף שיעור פיקטיבי ביום שישי, שכן אם סבר שהמתלוננת תגיש נגדו תלונה תוך פרק זמן קצר, היה בודאי מניח שיעלה בידי המשטרה להפריך את קיומו של השיעור שהתקיים אך פרק זמן קצר קודם לכן. על כך ייאמר כי אף אם הניח המערער כי המתלוננת תתלונן נגדו תוך פרק זמן קצר, אין מתבקשת מכך המסקנה כי הטענה בדבר קיומו של שיעור נוסף היתה מופרכת בקלות בחקירה. עוד יוסף כי כפי שנקבע כבר בפסיקתנו, אל לו לבית המשפט להניח הנחות בדבר הלך מחשבתו של נאשם המבקש להסתיר את התנהגותו האסורה:

"מקרים רבים אחרים מוכיחים כי גם מעשים תמוהים, אפשריים הם, ויש לבחון את הטענה שנעשו על-פי חומר הראיות ולא על פי הנחות בדבר מידת התחכום או התכנון במעשיהם של נאשמים (...) עקביותה ומהימנותה של העדות אינן יכולות להיגזר מחוסר יכולתה [של המתלוננת] לספק במרחק הזמן הסברים לסיטואציה בה בחר הנאשם תוך הפעלת שיקול דעת או, ייתכן, בלהט יצריו" (ע"פ 6643/05 הנ"ל, סעיפים 19, 21).

             שלישית, כפי שציינה השופטת ר' יפה כץ בפסק דינה, אין לשלול את האפשרות כי סימון ה"וי" בצמוד לשמה של המתלוננת לגבי השיעור של יום ו' נעשה בשל כך שהיא לא הגיעה לשיעור בלא הודעה מוקדמת, ובשל כעסו על ביטול זמנו ועל אי היענותה לחיזוריו, שבהם לא ראה פסול. עוד יצוין כי מעיון בדף שעל גביו סימן המערער ידנית את ה"וי" ליד שמה של המתלוננת, עולה כי לא ניתן לשלול את האפשרות שמקורו של הסימון בבלבול או בטעות מצד המסמן. ודוק: מדובר בדף המלא לכל אורכו בשמות של תלמידים רבים שקיימו שיעור באותו יום, הכתוב בכתב יד וכולל מחיקה. במצב דברים זה, אין בעצם הסימון כדי להוביל למסקנה כי השיעור אמנם קוים.

38.      לשם חיזוק גרסתו של המערער, הובאה, כאמור לעדות גב' רות ביטון. זו האחרונה סיפרה בעדותה כי היא קיימה שיעור נהיגה לפני המתלוננת ביום שישי 11.6.04 (עמ' 240, שורות 2-1). נראה, על פני הדברים, כי מדובר בעדה שהינה חסרת פניות, ואין לה אינטרס מיוחד להגן על המערער. ואולם, כפי שמצא גם בית המשפט המחוזי בדעת הרוב, עיון בדבריה בבית המשפט מלמד כי זיכרונה לא עמד לה בנוגע לשאלות אחרות שנשאלה על אודות אירועים שהתרחשו באותה תקופה, שנתיים קודם למסירת העדות. כך, הגם שזכרה שהמתלוננת קיימה שיעור נהיגה אחריה, היא לא זכרה מי קיים את השיעור לפניה (עמ' 240, שורות 10-6). בנוסף, על אף שזכרה את שיעור הנהיגה מיום 11.6.04, לפי טענתה, על רקע העובדה שבחלוף יומיים היא קיימה את המבחן המעשי השני שלה, היא לא זכרה את מועד השיעור שקדם למבחן המעשי הראשון, ואת התלמידים שקיימו שיעור נהיגה לפני ואחרי שיעור זה (עמ' 240, שורות 24-22; עמ' 241, שורות 22-18). כמן-כן, בניגוד לדברי המערער, סברה גב' ביטון בתחילה שהיא הגיעה למשרדי בית הספר באותו יום ומשם החל שיעורה, אך בהמשך ציינה כי אפשר שהיא נאספה מביתה וכי היא אינה זוכרת את הדבר לאשורו (עמ' 241, שורות 9-1). העדה הסבירה כי השיעור מיום 11.6.04 זכור לה במיוחד בשל חרושת השמועות שנסבה על האירוע נושא האישום השני (עמ' 241, שורות 28-27). ואולם, היות שהמתלוננת סיפרה על אודות העניין לחברתה ולאמה רק בסוף אותו שבוע, ברי כי השמועות החלו מופצות רק בשלב מאוחר יותר. גב' ביטון טענה כי השמועות לא נגעו ליום ספציפי (עמ' 241, שורות 32-31). במצב דברים זה, לא ברור מדוע קיומן של שמועות, בתקופה שלאחר שיעור הנהיגה, יזכיר לביטון את דבר פגישתה עם המתלוננת במועד מסוים, שייחרט בזיכרונה ללא היסוס גם כעבור שנתיים ימים. זאת, בעיקר נוכח העובדה שהיכרותה של ביטון עם המתלוננת היתה היכרות שטחית (עמ' 243, שורות 20-18) ושפגישותיה עם תלמידים נוספים שהיכרותה עימם היתה דומה לא נחרטו בזיכרונה באותו האופן (עמ' 242, שורות 17-12). לכך יש להוסיף כי מטרת עדותה הובהרה לה על-ידי המערער  והוא זה שיזם את הפנייה אליה בעניין (עמ' 242, שורות 24-22). על רקע האמור, סבור אני כי אין יסוד להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה אין לראות בעדותה של גב' ביטון ראיה בעלת משקל התומכת בטענה כי המתלוננת קיימה שיעור נהיגה נוסף ביום 11.6.04.  

(ה) פגישתה של המתלוננת עם העד אבי טמסקין

39.      מטעם ההגנה הובא לעדות גם העד אבי טמסקין, אשר העיד כי פגש במתלוננת בתום השיעור שהתקיים ביום 10.6.04 ולשאלתו היא השיבה כי המערער הוא "מורה עשר". כפי שציין בית המשפט המחוזי, המתלוננת לא נחקרה על ידי ההגנה על אודות אירוע זה. כך או אחרת, עיון בדבריו של טמסקין המופיעים בפרוטוקול, חושף עדות מהוססת, שמשקלה מוגבל. טמסקין אמנם היה בטוח כי פגש את המתלוננת פעם אחת ויחידה ביום חמישי, והסביר כי הוא זוכר זאת על רקע העובדה ששבוע מאוחר יותר הוא הגיע שוב למשרדי בית הספר לנהיגה ושמע את הצעקות שהשמיעה אמה של המתלוננת שם (עמ' 245, שורות 2-1). דא עקא, שאם המתלוננת הגיעה לבית הספר לנהיגה ביום ראשון בבוקר, יומיים בלבד לאחר השיעור שהתקיים ביום חמישי, 10.6.04. לצד זה, סיפר טמסקין כי החל ללמוד נהיגה יומיים קודם לפגישתו של המתלוננת, קרי ביום ג' 8.6.06 (עמ' 245, שורה 32). בפועל, ידוע כי השיעור הראשון שקיבל טמסקין התקיים ביום ג' 1.6.04. טמסקין נשאל על אודות העובדה שלפי הרישומים הוא החל ללמוד כעשרה ימים קודם לכן, והשיב "זה היה מלפני שנתיים איך אני יכול לזכור (...) אולי בכרטיס היה טעות ברישום, יכול להיות שאני טעיתי בתאריך המדויק" (עמ' 246, שורות 23-19). לדבריו, הוא זוכר שהוא פגש את המתלוננת ביום חמישי היות שלדודו היתה חתונה באותו יום, הגם ש"תאריך מדויק אני לא זוכר" (עמ' 246, שורה 13). הנה כי-כן, בחלוף שנתיים מן האירוע, נשתכחו מלבו של טמסקין מרבית פרטי האירוע שהתרחש באותו יום. טמסקין אמנם עמד כל כך שפגש במתלוננת ביום חמישי בשבוע, אך לא זכר את שאר האירועים שקרו באותם ימים. בדומה לעדותה של גב' ביטון, גם בעובדה שעדותו של טמסקין נמסרה לאחר שהמערער יצר עימו קשר מיוזמתו (עמ' 245, שורות 26-22) יש כדי להפחית ממשקל העדות. לא התרשמתי גם כי בנתונים האובייקטיביים שאליהם הפנה טמסקין בדבר מועדי השיעורים שקיים, יש כדי להטות את הכף. בשקלול כל אלה, נראה כי אין יסוד להתערב בקביעת דעת הרוב של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בעדותו של טמסקין כדי לעורר ספק באשמתו של המערער.

(ו) האם למתלוננת היה מניע למסור גרסה שקרית?

40.      המערער מצביע על כך שלמתלוננת היה מניע לטפול עליו האשמות שווא, הוא רצונה לחמוק מתשלום חובותיה בגין שיעורי הנהיגה, שהאמירו עד אותה עת לכדי כ-2000 ₪. ככלל יצוין, כי אפשרות תיאורטית של מניע פוטנציאלי להפללה, אין די בה כדי לקבוע כי מניע זה אמנם יצא אל הפועל, והביא למסירת עדות שאינה נכונה. לכל היותר הוא מהווה ראייה נסיבתית המחייבת בחינה, אפשר שביתר שאת, של אמינות גרסתו של בעל המניע (לעניין נפקותו של מניע בקרב מבצע העבירה, שאף הוא אינו מהווה רכיב מרכיביה אלא אך ראיה נסיבתית לאשמתו, השוו ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 234 (1984)). כדי שניתן יהיה לעשות במניע נטען שימוש ראייתי, בין אם לצורך הרשעה, בין אם לצורך יצירת ספק בגרסה של מתלונן, יש להראות כי מדובר במניע קונקרטי, ברור ומבוסס, מקום שבו הנסיבות הרלוונטיות מלמדות על קיומו. בענייננו, לא מצאתי כי המניע המיוחס למתלוננת במקרה דנן מקיים תנאי זה. גרסתה של המתלוננת נבחנה לפני ולפנים, וכל שלושת השופטים מצאו אותה מהימנה. האפשרות שאך בעטיו של חוב כספי בהיקף לא ניכר, שלא נטען ואף לא הוכח שהמתלוננת התקשתה לשלם, היתה המתלוננת מעלילה על המערער האשמות מן הסוג שעל הפרק, לא זכתה לכל תמיכה ראיתית. יתרה מכך, נסיבות המקרה מראות כי המתלוננת שילמה לסבג, שהחליף את המערער בהעברת שיעורי נהיגה למתלוננת, את מלוא התמורה בעבור השיעורים. לכך יש להוסיף כי כפי שעולה מן העדויות, אבי המתלוננת הוא ששילם עבור שיעורי הנהיגה שקיימה בתו (עמ' 187, שורות 15-14). אם אמנם ביקשה המתלוננת שלא לשלם בגין השיעורים, לא ברור מדוע לא סיפרה המתלוננת על אודות פרטי האירועים לאביה, ומדוע המתינה פרק זמן כה רב עד שהתלוננה על מעשי המערער. בדין דחה, אפוא, בית המשפט שלדיון את טענת המערער כי המתלוננת "הפלילה" אותו בשל אי רצונה לשלם את חובה עבור השיעורים.

(ז) אי איתור המקום שבו בוצע המעשה נושא האישום השני

41.      בסיור שערכה המתלוננת עם חוקרי המשטרה היא לא ידעה להצביע על המקום  שבו ביקש ממנה המערער לסטות מן הכביש הראשי אל עבר דרך עפר, שבו בחלוף מספר דקות נוסף של נסיעה ביצע בה המערער את המעשים נושא האישום השני (ראו ת/9). לטענת המערער, חוסר יכולתה של המתלוננת להצביע על מקום האירוע מעורר תמיהה ויש בו כדי לכרסם באמינות עדותה. אינני סבור כי יש ממש בטענה. בעת קרות האירועים, טרם אחזה המתלוננת ברישיון נהיגה. משכך, גם אם נהגה עם המערער באזור שמרחקו מעיר מגוריה אינו גדול, אין להסיק מכך כי תדע בהמשך לאתר את המקום המדויק שבו סטתה מן הכביש. אין דין היכרות השטח של הנוהג בכביש כדין היכרותו של הולך רגל, שלכל היותר מגיע לאזור כנוסע, ברכב שבו נוהגים אחרים, או בגדר לימוד נהיגה תחת הנחייה של אחר. ואמנם, בעדותה ציינה המתלוננת כי ידעה לנקוב בשם הישוב הסמוך למקום הסטייה מן הכביש, פעמי תש"ז, רק מפני שהמערער ציין את שם המקום בתשובה לשאלתה בדבר מקום הימצאם (עמ' 47, שורות 20-17, עמ' 48). על רקע העובדה שהיישוב האמור מצוי, לטענת המתלוננת, במרחק של 20-15 דקות ממקום מגוריה; משהשטח שבו אירע המקרה היה שטח עפר, שאין בו סימנים מיוחדים (יוזכר לצד זה שהמתלוננת ידעה לכוון את חוקרי המשטרה למקום התרחשותם של האירועים נושא האישום הראשון, שקרו במקום מוכר וספציפי, שקל היה לה יותר למוצאו); ובנסיבות שבהן מתנהלים שיעורי נהיגה, כך שמורה הנהיגה מורה לתלמידו לאיזה כיוון לנהוג, ואיזו פנייה לבצע, והתלמיד מבצע את הוראתו בלא שיהיה מודע בהכרח למסלול הנסיעה המתוכנן, אין באי איתור המיקום המדויק של האירוע כדי לגרוע מעצמת התשתית הראייתית העומדת בבסיס ההרשעה.

(ח) התנצלותו של המערער בפני אבי המתלוננת ואמה

42.      בחקירתו במשטרה, לא הכחיש המערער כי בעת שהטיחה בו אמה של המתלוננת טענות בגין המעשים שביצע, הוא התנצל בפניה, לטענתו – בגין הנשיקות והחיבוקים שהרעיף על המתלוננת, שהיו, לדבריו, תמימים ונעשו בהסכמתה (ת/5, עמ' 2, שורות 20-18). במקביל, הודה המערער כי הוא התנצל בפני אבי המתלוננת בתגובה להאשמותיו כי "אתה מתעסק עם הבת שלי", אך גם אז היתה התנצלותו מכוונת לנגיעות ולנשיקות שהיו, לטענתו, תמימות (ת/5, עמ' 2, שורה 23). בבית המשפט, סיפר אביה של המתלוננת כי לאחר שהטיח במערער "מי אתה שתיגע בבת שלי" (עמ' 182, שורה 10) אמר המערער "במשפט אחד קרוב ל-20 פעם, "סליחה טעיתי"" (עמ' 180, שורות 21-20). אמה של המתלוננת הוסיפה כי לאחר שהאשימה את המערער כי הוא "חולה מין, סוטה ומילים לא יפות" (...) "אז הוא שאל אותי מה קרה אמרתי לו מה אתה לא מתבייש ואמרתי לו כל מה שהוא עשה לה והוא אמר כל הזמן "סליחה, סליחה, אני לא יודע מה קרה לי, אני לא יודע איך עשיתי את זה, תסלחי לי" הוא לא שאל אותי מה קרה אלא כל הזמן ביקש סליחה" (עמ' 190, שורות 17-12). המערער, לעומת זאת, שב והודה בבית המשפט כי התנצל בפני האם ("אם היא נפגעה מהנשיקה אני מצטער ומתחרט. זה נעשה בתמימות ולא חשבתי שזה אישו" – עמ' 210, שורות 10-9) אך הכחיש כי התנצל בפני האב (עמ' 210, שורות 12-9). פסטרנק, מורה לנהיגה בבית ספרו של המערער, אישר את גרסת המערער וציין כי לא שמע כל התנצלות מצדו בעת הפגישה עם האב (עמ' 262, שורות 17-15).

43.      לטעמי, בדין ראה בית המשפט המחוזי בהתנצלות המערער ראיה נוספת התומכת באשמתו. הלכה היא כי התבטאויות שיש בהן ביטוי לתחושת אשם או להכרת אשמה מצדו של נאשם מהוות ראשית הודיה, ובתור שכאלה בכוחן להצטרף לראיה בסיסית ולשמש לה "סיוע" או "דבר-מה" במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג (ראו ע"פ 7595 לעיל, עמ' 11; ע"פ 5382/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.96); ע"פ 638/97 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, 308 (1989)). בענייננו, התנצל המערער בפני אמה של המתלוננת, ללא שבירר לעומקן את פשר ההאשמות נגדה, והכל לגרסתו, תוך הנחה כי האשמותיה מכוונות למגעו ה"תמים" והמוסכם בה. גרסה זו אינה משכנעת, שכן לדברי האם, היא הטיחה במערער האשמות קשות, טענה שנתמכה, בין היתר, גם בדבריו של טמסקין, שהעיד על "הצעקות במשרד" (עמ' 245, שורות 2-1). אין זה סביר כי המערער שהעיד על עצמו כי הוא נוהג לנשק ולחבק את תלמידיו במהלך השיעורים לשם הבעת הערכה ועידוד, סבר שכל כוונתה של אם המתלוננת היתה לנשיקות ולחיבוקים תמימים אלה. אשר להתנצלותו של המערער בפני האב, מסר המערער שתי גרסאות שונות: בעוד שבחקירתו במשטרה הודה כי הביע בפני האב התנצלות, בבית המשפט טען כי שתק, איפשר לאב "להוציא קיטור" ואז הכחיש את ההאשמות. חוסר העקביות בדברי המערער בנקודה זו, מקשה על מתן אמון בגרסתו. בקשות המחילה של המערער מהורי המתלוננת, מבטאות תחושת אשמה והכרה בחומרת מעשיו. יצוין כי גם שופט המיעוט קבע כי "התנהגות זו אינה מתקבלת על הדעת ומעידה על כך שידע אל-נכון במה דברים אמורים, וההתנצלות ובקשת  הסליחה באו כדי לנסות ולהשתיק את הפרשה שהיטיב לדעת את פרטיה, אף מבלי שההורים נאלצו לפרטה בפניו ולשטוח את עובדותיה" (עמ' 357), הגם שראה להגביל נפקות דברים אלה לאישום הראשון, נוכח הספק שהעלה בהתייחס לאישום השני, כמפורט לעיל.

 (ט) לעניין האישום הראשון

44.      כאמור, על רקע השתתתם של הממצאים העובדתיים שנקבעו לגבי האישום הראשון על ממצאי מהימנות שמקורם בהתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, לא ראיתי מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה. המתלוננת חזרה בעקביות על עיקרי גרסתה בנוגע לאישום זה בכל השלבים, ואף ידעה להצביע על המקום שבו אירע. גם אם נשמטו מזיכרונה פרטים מסוימים, אין מדובר בפרטים מהותיים, ובדין קבע בית המשפט קמא כי יש לאמץ את גרסתה. עוד יוסף כי אין בכבישת תלונתה של המתלוננת במשך מספר חודשים כדי לשנות ממסקנתי זו. לעניין זה אפנה לדיון שנערך בשאלה זו לגבי האישום השני בסעיף 34-31 לעיל, בשינויים המחויבים. עוד אציין כי בהחלטתה של המתלוננת להימנע מלהגיש תלונה בטרם התרחש האירוע נושא האישום השני, בגין האישום הראשון, שמצוי במקום נמוך במדרג החומרה היחסית, יש דווקא כדי לחזק את גרסתה, וללמד כי לא ניסיון להשחיר את פני המערער הניע אותה, אלא רצון לחשוף את האמת. גם בעובדה שהמערער לא נחקר בגין אישום זה תחת אזהרה – שאין הדעת נוחה ממנה – לא מצאתי כי יש לשנות מן התוצאה האמורה, בשים לב לכך שלמערער ניתנה אפשרות להתגונן בפני הטענות שהועלו נגדו בבית המשפט, ומשהמערער נמנע מלציין במה נפגעה הגנתו עקב כך. נוכח כל זאת, מצאתי כי יש לדחות גם את הערעור בגין הרשעתו של המערער באישום הראשון.

(י) הערעור על ההרשעה – סוף דבר

45.      הניתוח הראייתי שהובא מעלה כי התמיהות והקשיים שמצא שופט המיעוט בבית המשפט קמא, והובאו על-ידי המערער לפנינו, כמו גם יתר הטענות שהועלו על-ידי המערער אשר ביקשו לכרסם בתוקפן של הראיות המובילות להרשעתו, אינם מגבשים – להשקפתי – ספק בנוגע לאשמתו. שופטי בית המשפט המחוזי נתנו פה אחד אמון בדברי המתלוננת, שלפי קביעתם היו "עקביים, קוהרנטיים, ולמעשה זהים (...) לכל אורך הדרך". דברים אלה נתמכו בראיות שונות, ובכלל זה מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת לאחר האירועים; התנצלותו של המערער בפני הוריה ועדות חברתה, אימה ואביה. בצד זה, לא נתן בית המשפט המחוזי אמון בגרסתו של המערער וקבע כי היא אינה משקפת עדות של אדם חף מפשע. לאחר שעמדתי על הקשיים שלפי הנטען, קיימים בגרסת המתלוננת, בין היתר בנוגע לשאלת מועד השיעור שבו ביצע בה המערער את המעשים הנטענים; השיהוי בהגשת התלונה; אפשרות קיומו של שיעור נוסף לאחר האירועים; אי איתור מקום ביצוע המעשים; ושאלת קיומו של מניע אצל המתלוננת להפללת המערער; מסקנתי היא כי קשיים אלה זוכים למענה כמבואר לעיל, וכי עדותה של המתלוננת הינה עדות אמת, מפורטת ושלמה, המציבה תמונה ברורה של האירועים שאירעו, כך לגבי האישום הראשון, כך גם לגבי האישום השני. דין הערעור בשאלת אחריותו של המערער, אפוא, להידחות.

הערעור על העונש

46.      כאמור, המערער מעלה לחלופין טענות המכוונות לחומרת העונש שנגזר עליו. לאחר שעיינתי בגזר הדין המנומק שהושת על המערער, כמו גם בנימוקי הערעור, מצאתי כי אין בידי להיעתר לערעור, גם בהיבט זה. בית המשפט איזן בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. על כף המאזניים האחת הוצבו חומרתם הרבה של מעשי המערער; העובדה שאין מדובר במעידה חד פעמית; העובדה שמדובר בקטינה, אשר לפי תסקיר נפגע העבירה שהוגש, האירועים הותירו עליה חותם לתקופה ארוכה, שיבשו את התנהלותה לאורך זמן, ופגעו בנפשה פגיעה של ממש; וכן שיקולים של גמול והרתעה, כך בפרט כשהסיטואציה שבה אירעו הדברים הינה שכיחה ורווחת עבור בני נוער בגילה של המתלוננת שנחשפים לשהות ביחידות עם מורה לנהיגה המבוגר מהם בשנים רבות. על כף המאזניים האחרת, הוצבו גילו המתקדם של המערער; העובדה שלאורך שניים הוא חי חיים נורמטיביים ויצרניים, היה איש משפחה ועבודה וגילה נכונות לסייע לסביבתו; העובדה שהאירועים נושא האישומים היוו חריג להתנהלותו בדרך כלל; וכן המחיר הכלכלי והמשפחתי שפקד את המערער ואת משפחתו. לא מצאתי כי בית המשפט סטה מן האיזון הראוי בין השיקולים השונים באופן המצדיק את התערבותנו. המערער ניצל את מעמדו ואת האמון שניתן בו על-ידי קטינה שהיתה נתונה למרותו המקצועית בעת קרות האירועים, כדי ליתן פורקן ליצריו. לאחר האירועים, לא נטל המערער אחריות על מעשיו, לא הביע חרטה ואף טען כי המתלוננת מעלילה עליו בשל אי רצונה לשלם. אמנם, ברי כי המערער רשאי לנהל הגנתו לפי שיקול דעתו וראות עיניו, ושדרך ניהול ההגנה לא תשמש שיקול לחומרה. עם זאת, משראה המערער לכפור באישומים שהופנו נגדו, אין הוא יכול עתה לפנות לבית המשפט בבקשה ליהנות ממידת ההקלה השמורה למי שהודה במעשיו והביע חרטה. במעשיו, הסב המערער למתלוננת נזק חמור ארוך טווח, שנתן בה את אותותיו בשנים מכוננות של צמיחה אישית וחברתית. אמנם, המערער שילם מחיר ואף מחיר כבד – אישי וכלכלי – על התנהגותו, ואולם, מחיר זה אינו מהווה תחליף לענישה ראויה המהווה גמול למעשיו ושולחת מסר לבל יילכו אחרים בדרכו.

אציע, אפוא, לחבריי, לדחות את הערעור, על כל חלקיו.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

"אחד אומר: בשנים בחדש ואחד אומר: בשלשה בחדש - עדותן קיימת, שזה יודע בעבורו של חדש וזה אינו יודע בעבורו של חדש. אחד אומר: בשלשה, ואחד אומר: בחמשה - עדותן בטלה. אחד אומר: בשתי שעות, ואחד אומר: בשלוש שעות - עדותן קיימת. אחד אומר: בשלש, ואחד אומר: בחמש - עדותן בטלה. רבי יהודה אומר: קיימת. אחד אומר: בחמש, ואחד אומר: בשבע - עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב".

 חלקה השני של המשנה עוסק בעדות על הפרשי שעות בין עדים שונים, שכן השעה שבה אירע המקרה היא אחת משבע החקירות המרכזיות בגביית עדות (משנה סנהדרין ה', א' – "באיזו שעה"); לעניין החקירות ראו גם ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד, 41. ההנחה היא כי ייתכן מרווח טעות, והמחלוקת במשנה נסבה על שאלת גודל המרווח. ראו גם בבלי סנהדרין מ"ב, א' להבחנות נוספות בשאלה שבסיפת המשנה אם היה המעשה לפני הנץ החמה או עם הנץ החמה, שכן בנוסף להפרש הזמן ישנו גם ההפרש שביו חושך או דמדומים לבין אור.

• ב.             להלכה נפסק לענייננו: " אמר עד אחד בשתי שעות ביום, והשני אומר בשלוש שעות, הרי עדותן קיימת, שדרך העם לטעות בשעה אחת. אבל אם אמר אחד בשלוש שעות, והשני אומר בחמש, עדותן בטלה. אמר עד אחד קודם הנץ החמה, ואחד אומר בהנץ החמה, עדותן בטלה אף על פי שהיא שעה אחת, שהדבר ניכר לכל, וכן אם נחלקו בשקיעתה" (רמב"ם עדות ב', ה'). כן ראו בבלי סנהדרין מ', ב' למחלוקת בין אמוראים - אביי (על דעת ר' יהודה) הסבור "אדם טועה חצי שעה", כלומר, מרווח טעות קטן, ורבא שסבר "טעו אינשי טובא" (אנשים טועים הרבה").

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל:

אני מסכים לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן ולהערותיו של השופט א' רובינשטיין.

                                                                                                ש ו פ ט

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.

           ניתן היום, ל' באב התש"ע (10.8.10).

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                                     ש ו פ ט