פסקי דין

הראל חברה לביטוח בע"מ נ. אהוד ירדני

השופט א' רובינשטיין:

א.       שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת גדות) מיום 9.7.09 בתיק 1255/02. עניינו של התיק, תביעות הדדיות בגין הפרת הסכם.

רקע

ב.       אלה העובדות כפי שנקבעו בבית המשפט קמא. במשך תשע שנים הועסק אהוד ירדני (להלן המשיב) על ידי שלוח חברה לביטוח בע"מ (להלן המערערת) בתפקידים בכירים. בעקבות שינוי ארגוני בשנת 2000 הופסקה ההעסקה, ומערכת היחסים בין הצדדים הוסדרה (ביום 7.2.00) בהסכם. לענייננו די לציין, כי ההסכם התייחס לשלושה נושאים עיקריים: (1) "הסוכנים הקיימים" - מתן שירותי פיקוח לתשעה סוכנים קיימים (עד ליום 31.12.04) תמורת עמלה, תוך קביעה "סוכנים מרשימה זו שיביעו רצונם לחזור לעבודה ישירה מול החברה - רשאים לכך בכל עת"; (2) "החממה" - הקמת "חממה" לסוכנים חדשים, תוך קביעת שיעורי העמלה ותגמולים נוספים; (3) "ניצנים" - המשך ליווי של סוכנות "ניצנים" בעמלה שנקבעה "למשך תקופה שתקבע לפי רצון הצדדים".

ג.       ביום 28.3.01 הודיעה המערערת למשיב על הפחתת העמלה בגין סוכנות "ניצנים" מ-5% לאחוז וחצי. לאחר שהמשיב התנגד, הודיעה המערערת על הפסקת ההתקשרות לגבי סוכנות "ניצנים". בהמשך, לאחר שרוב הסוכנים הקיימים ביקשו לעבוד ישירות עם המערערת, דרש המשיב מהמערערת (בהליך שיפוטי שנמחק, ושוב בחליפת מכתבים) להפסיק את ההפרות מצדה, ואת הלחץ שהיא מפעילה על הסוכנים הקיימים. המערערת דחתה את הטענות, ובעקבות זאת הודיע המשיב על ביטול ההסכם בגין הפרה יסודית. המערערת טענה, כי המשיב הוא שהפר את ההסכם כשביטל אותו ללא עילה. ומכאן, קצרה היתה הדרך לתביעות הדדיות בבית המשפט המחוזי.

פסק הדין קמא

ד.       בית המשפט קיבל את תביעת המשיב וקבע, כי המערערת הפרה את ההסכם בכל הנוגע להפעלת "הסוכנים הקיימים":

"מצאתי לקבל את גרסת התובע לפיה המניע לעזיבת העובדים היה הלחץ שהופעל על ידי הנתבעת, אשר נבע מחששה של הנתבעת כי מפקחיה יתרוקנו מסוכניהם... הנתבעת פעלה בחוסר תום לב והפרה את ההסכם בינה לבין התובע" (עמ' 11-10).

נוכח קביעה זו התייתר הדיון בטענות לגבי הפרות נוספות, ונדחתה תביעת המערערת (ביסודה עמדה הטענה, כי המשיב ביטל את ההסכם שלא כדין). בכל הנוגע לסוכנות "ניצנים" נקבע, כי ההסכם הורה שתקופת ההתקשרות תקבע "לפי רצון הצדדים", כי "הצדדים" האמורים הם המערערת והמשיב, וכי המשיב לא הוכיח שהמערערת עשתה בזכותה שימוש בחוסר תום לב.

ה.       לאחר שנקבע, כי המערערת הפרה את ההסכם, נדרש בית המשפט לקבוע את נזקי המשיב. לגבי הפסקת העבודה עם "הסוכנים הקיימים" התבסס בית המשפט על תחשיב נזק שהגיש המשיב, אשר התבסס על דו"ח של המערערת (מיום 7.2.02) - אך דחה את טענתו לגבי גידול של 5% מדי שנה. לגבי ההפסדים כתוצאה מהפסקת העבודה עם חממת הסוכנים הפנה המשיב בסיכומיו לתצהירו של סמנכ"ל המערערת (להלן וגנר), בו נאמר כי ההכנסות הצפויות היו 12,000,000 ₪. בית המשפט אימץ נתון זה, שלא נסתר בראיות, וגזר ממנו את שיעור הפיצוי בהתאם לעמלה המוסכמת - אם כי בפועל פסק למשיב סכום נמוך יותר מן הפיצוי לפי מכפלה זו, בהתאם לתחשיב הנזק שהגיש המשיב מתחילה. עוד נפסק פיצוי בגין הפסד טיסות לחו"ל; אך נדחו טענות בדבר פגיעה במוניטין ועגמת נפש. מסכום הפיצוי הופחתו הוצאות שהיו צפויות למשיב, וההכנסות שהיו לו בפועל ממקורות חלופיים. בסופו של יום הועמד הפיצוי על 1,932,617 ₪ (שישאו ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה), ועל כך הוסף שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.

עיקר טענות המערערת (ע"א 6884/09)

ו.       המערערת טוענת בעיקר כלפי הקביעה, כי היא שהפרה את ההסכם. בין היתר נטען, כי המערערת דרשה מהמשיב להעביר לה מכתבים בהם מודיעים הסוכנים על רצונם לעבוד עמו בתום לב, וכדי להיערך להעברת העמלות. נאמר, כי הטענה בדבר הפעלת לחץ על הסוכנים לא הוכחה, כי בית המשפט התייחס למכתב שכתב אחד מהסוכנים בלבד (זאב תומס) ואין בו כדי ללמד על עצמו נוכח קיומו של חומר אחר, או על הסוכנים האחרים; וכן על עדותו של סוכן נוסף (איציק קמחי) שלא נכלל בקבוצת "הסוכנים הקיימים". הוזכר, כי המשיב היה מודע לקושי בתביעתו, ובמהלך שמיעת העדויות ביקש להעיד סוכנים נוספים, אלא שבית המשפט לא נעתר לכך (ובקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה (רע"א 860/07) נדחתה). נטען, כי בית המשפט התעלם ממכתביהם של סוכנים אחרים, ושגה בקבעו כי אי העדת הסוכנים פועלת לחובת המערערת.

ז.       אשר לגובה הנזק נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט באמצו את תחשיב הנזק שערך המשיב לעניין "הסוכנים הקיימים" - שעה שבידי המשיב היו דוחות שקיבל מהמערערת ובהם נתוני אמת לגבי תפוקת הסוכנים. נטען, כי לא הוצג הסבר משכנע להתעלמות מדוחות אלה, ויש לזקוף זאת לחובת המשיב. עוד נטען, כי התחשיב סותר את עדותו של וגנר בדבר ירידה משמעותית שחלה למעשה בתפוקת הסוכנים. כן נטען בעניינם של שני סוכנים ספציפיים (עמית ואביעד). בכל הנוגע להפסדים מהפסקת פעילות "החממה" נטען, כי ההסתמכות על הנתון שהופיע בתצהירו של וגנר (12,000,000 ₪) היא טענה מאוחרת, שלא הופיעה בכתב התביעה (אשר כלל תחשיב נזק נמוך יותר); כי סכום זה התייחס לתפוקה הצפויה מההסכם כולו ולא רק מפרויקט "החממה"; וכי מדובר בנתון המתייחס לתפוקה הצפויה, בעוד שלמעשה הונחו בפני בית המשפט נתוני אמת, לפיהם התפוקה היתה קטנה בהרבה.

עיקר טענות המשיב (ע"א 7632/09)

ח.      ראשית נטען נגד הקביעה, כי המערערת הפסיקה כדין את ההסכם בעניין "ניצנים". הוזכר, כי ההפסקה באה אחרי הורדה חד צדדית אסורה של שיעור העמלה. עוד נטען, כי המונח "צדדים" בהסכם התייחס למשיב ולניצנים, כי בכל מקרה נדרשת הסכמת שני הצדדים להפסקה - וכי המערערת הפסיקה את ההתקשרות בחוסר תום לב. שנית, נטען כלפי דחיית התביעה לפיצויים בגין עגמת נפש. הוזכר, כי המערערת התנהלה בכוחניות והעלתה נגד המשיב טענות שווא במישור המקצועי. עוד נטען, כי אין תובע חייב להוכיח את גובה הנזק בראש זה של עגמת הנפש. ולבסוף, נטען כלפי גובה שכר הטרחה שנפסק (40,000 ₪) שאינו תואם לגובה הפיצוי (1,932,617 ₪), להתמשכות ההליכים (שבע שנים ומחצה) ולצורך להתגונן מפני תביעה שכנגד (בגובה 4,000,000 ₪).

ט.      בדיון בפנינו (ביום 24.6.10) הצענו לצדדים, לאחר עיוננו, כי יחזרו בהם הדדית מן הערעורים, ואולם ההצעה לא נתקבלה על דעת אחד הצדדים.

דיון והכרעה

י.       לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לשני הערעורים. שני הערעורים מכוונים נגד ממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית (לרבות כאלה המתבססים על התרשמות מעדים) - הן בשאלת ההפרה והן בשאלת גובה הנזק. בעניינים מסוג זה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). "התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל (לא פורסם) - השופטת, כתארה אז, ביניש). דומני, כי שני הערעורים דנא אינם באים בגדרים מצומצמים אלה. נוכח האמור נידרש בקיצור נמרץ לטענות הצדדים העיקריות.

האם המערערת הפרה את ההסכם

י"א.    כאמור, המערערת טוענת כי לא הוכח שהפעילה לחצים על "הסוכנים הקיימים", או כי ניסתה לסכל את ההסכם בדרך אחרת. דומני, כי אין בטיעוניה בפנינו כדי לשנות ממסקנות בית המשפט קמא, ובכל מקרה אין הם מתייחסים לתמונה כולה. כך לדוגמה, הטענה כי דרישת המכתבים היתה בתום לב לצורך היערכות אינה עולה בקנה אחד עם מועד הדרישה והמעמד בו הועלתה (ראו נספח י"ז לתצהיר המשיב) - ואפילו כך, אין לה יסוד בהסכם. אף מכתבו של הסוכן זאב תומס (מיום 16.4.01) תומך במסקנת בית המשפט קמא, וגם אם קיים מכתב נוסף (מיום 30.1.02) אין הוא מקליש את כוחו של הראשון כדי ללמד על המצב בזמן כתיבתו. ולבסוף, גם אם הסוכן איציק קמחי לא היה חלק מ"הסוכנים הקיימים", יש בתצהירו (לגבי נסיונותיו של וגנר לשכנעו להפסיק לעבוד עם המשיב, לרבות האמירה "כשסירבתי להצעתו, הגיב יוחנן באומרו כי לדעתו אני עושה טעות גדולה") כדי ללמד על גישתו הכללית של וגנר כלפי המשיב.

י"ב.    אך מעבר לכך, ראוי להדגיש מספר עניינים נוספים, אשר דומה כי לא ניתן להם ביטוי מספק בטיעוני המערערת. כך, בין היתר, העובדה שוגנר התכחש לדרישת המכתבים, ולאחר שעומת עם כתב ידו (על גבי נספח י"ז לתצהיר המשיב) טען "אין לי תשובה. אני לא יכול לזכור את כל שיחותי עם אהוד" (עמ' 78 לפרוטוקול); או טענתו של וגנר, כי הסוכנים לא היו מרוצים מהעבודה עם המשיב - טענה שמנהל המכירות הארצי (להלן לרר), הכתובת "הטבעית" לתלונות (עמ' 60 לפרוטוקול), לא היה יכול לאשרה. כן נתן בית המשפט קמא משקל לעדותו של לרר, אשר למעשה לא הכחיש את טענותיו של המשיב:

שאלה:          אולי בגלל שהפנית תשומת ליבו של יוחנן [וגנר - א"ר] ההחלטה המשותפת שלך ושל יוחנן היא לבוא לסוכנים ולומר להם או החברה או אהוד ובאופן טבעי ידעתם שהסוכנים יצטרכו להחליט בעד החברה...

תשובה:         אני לא הייתי שותף להחלטות של יוחנן לעשות דברים כאלה ואחרים. ההחלטות מהסוג שאתה מדבר עליהם זה לא היה בסמכותי.

שאלה:                   יוחנן זה היה בסמכותו.

תשובה:         יוחנן היה בסמכותו הכל" (עמ' 56 לפרוטוקול).

אשר לאי העדתם של סוכנים נוספים: אכן, המשיב הוא שביקש להעידם, ובקשתו נדחתה. ברם, לא למותר להזכיר את דברי השופט גרוניס בהחלטה הדוחה בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב: "כמובן שאיני מביע כל דעה בשאלה מהן ההשלכות, אם בכלל, של אי העדת עד מסוים או עדים מסוימים מטעם המשיבה" (ההדגשה הוספה - א"ר). בנסיבות, סבר בית המשפט כי המשיב עמד בנטל הראיה, וממילא אין למערערת שלא העידה את הסוכנים הנוספים להלין אלא על עצמה.

גובה הנזק

י"ג.    נשוב ונזכיר מושכלות ראשונים, כי "אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק" (ע"א 1164/02 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם) - השופט גרוניס). בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעות אלה, "אלא אם סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק" (ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם) - השופט דנציגר). דומני, כי גם אם ניתן היה לעשות שימוש משמעותי יותר בנתוני אמת, ולא בתחשיבים משוערים, וגם אם לא נוכל לומר בבטחה כי הסכומים שנפסקו אינם מופרזים במידה מסוימת, אין מדובר בעניין המצדיק התערבות ערעורית. בודאי כך שעה, שחלק ניכר מהאחריות מוטל לפתחה של המערערת, אשר נתוני האמת היו מצויים (גם, וחלקם רק) תחת ידה.

י"ד.    בכל הנוגע לתחשיב הנזק בעניין "הסוכנים הקיימים" נזכיר, כי זה מתבסס על נתוני המערערת לשנת 2001, כי ההסבר לכך שלא נעשה שימוש בנתונים בדוחות שהועברו התקבל על דעת בית המשפט קמא - ולבסוף, ולדידי עיקר, כי המערערת היתה יכולה לעשות שימוש בדוחות אלה כדי לסתור את תחשיבו של המשיב, או להציג תחשיב נגדי. ועוד, מדובר בסוגיה עובדתית הכוללת רכיב "אומדני" מסוים: הנחה, כי תפוקת הסוכנים, אילו המשיכו לעבוד תחת פיקוחו של המשיב, היתה זהה לתפוקה בפועל; הנחה, כי הסוכנים לא היו מבקשים להפסיק לעבוד עמו, והנחות נוספות. בנסיבות אלה פוחתת ההצדקה להתערבות ערעורית. כך גם לגבי הטענות בעניין הסוכנים אביעד ועמית (מה גם, שהקביעה לגבי הסכמת האחרון לעבוד עם המשיב מבוססת אף על עדותו של לרר, שלא תמך בגירסת וגנר).

ט"ו.    הוא הדין לגבי תחשיב הנזק בעניין "החממה". המערערת אמנם טוענת, כי הנתון 12,000,000 ₪ מתייחס לרווחים הצפויים מההסכם כולו, וכי בפועל התפוקה היתה פחותה בהרבה (אם כי דומה, שבעקבות סיכומי המשיב, אין היא עומדת בתשובתה על הטענה הראשונה). ברם, יש לזכור, כי בסופו של דבר נפסק למשיב פיצוי העולה בקנה אחד עם תחשיב הנזק שהוא הגיש מתחילה (אף אם בית המשפט הגיע אליו בדרך אחרת), וכי המערערת לא הגישה תחשיב נגדי - דבר שהיה ניתן לצפות שתעשה, נוכח העובדה שהנתונים בדבר תוצאות האמת של המיזם היו תחת ידה. על כל פנים, גם עניין זה אינו מצדיק התערבות ערעורית.

ערעור המשיב - סוכנות ניצנים

ט"ז.    לאחר התלבטות מסוימת סבורני, כי גם לטענה בדבר הפסקת ההתקשרות בעניין "ניצנים" אין בידי להיעתר. אכן, דומה כי יש רגליים לטענה שמדובר בהפסקה בחוסר תום לב - וקשה לנתק בינה לבין העובדה, שהמערערת הודיעה חד צדדית על הפחתת העמלה מבלי שהצביעה על מקור הסמכות לצעד זה. אף אם נקבל את ההנחה, כי למערערת היתה זכות לבטל את ההתקשרות, זכות זו כפופה לחובה לפעול בתום לב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ' בית הדין הארצי, פ"ד לה(1) 828; ע"א 1368/02 צמנטכל ב. קוטיק בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 516; ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את (לא פורסם)). מסיבה זו, קשה להלום את טענת המערערת בסיכומיה "משמשך תקופת מתן שירותי הפיקוח היה תלוי ברצון הצדדים, הרי שהפעלת זכותה [של המערערת - א"ר] לא יכלה להיות שלא בתום לב" (סעיף 8.3 לסיכומים בתיק 7632/09). אף דברי בית המשפט קמא:

"גם אם המניעים הנטענים ע"י הנתבעת להפסקת עבודת התובע לא היו נכונים, לא היה בכך כדי לבטל את זכותה של הנתבעת להפסקת ההסכם" (עמ' 13)

עשויים לתמוך דווקא בגירסת המשיב. לפי "רצון הצדדים" אמנם אין משמעו, כי בהיעדר הסכמה לא ניתן להפסיק את מתן שירותי הפיקוח בהחלטה של אחד מן הצדדים, ואולם הניסוח מצביע גם על צורך בהודעה מסודרת מבעוד מועד, לשם הידברות מתאימה. בנידון דידן חתם בית המשפט את דיונו בקביעה: "לאור האמור לעיל ובנסיבות העניין, לא הוכיח התובע כי הפסקת עבודתו עם סוכנות ניצנים היתה שרירותית ופסולה" (ההדגשה הוספה - א"ר). חרף סימני השאלה הנזכרים, דומה שאין מקום להתערב בקביעה זו, הן נוכח העיקרון בדבר היקף ההתערבות בממצאי עובדה מובהקים, עיקרון שהנחה אותנו בסוגיות הקודמות; והן נוכח העובדה, שלשון החוזה ותכליתו העניקו לצדדים שיקול דעת רחב לגבי הפסקתו, ובמצב זה נדרשות ראיות משמעותיות יותר כדי לבסס את הטענה שהפסקת ההתקשרות היתה שלא כדין, בודאי כך בשלב הערעור.

יתר טענות המשיב

י"ז.     בכל הנוגע לפיצוי בגין עגמת נפש קבע בית המשפט קמא, "לא הוכח כי לתובע נגרם נזק בגין עגמת נפש המזכה אותו בפיצוי". המשיב טוען, כי נוכח הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 די היה בהוכחת קיומה של "עגמת נפש", שכן "עגמת נפש" כשלעצמה היא נזק המזכה בפיצוי "בשיעור שייראה... בנסיבות העניין" (לשון סעיף 13 הנזכר). סבורני, כי אף אם התנהלות המערערת גרמה למשיב עגמת נפש במידה זו או אחרת, הוא לא הוכיח שמדובר בפגיעה המצדיקה פיצוי. למעשה התשתית העובדתית לטענת המשיב נוסחה בפסקה קצרה בסוף תצהירו:

"התנהגותה הכוחנית של הנתבעת הסבה לי עגמת נפש רבה. אני, שבעברי כיהנתי כמנהל מחוז של הנתבעת, מצאתי עצמי נזרק מהנתבעת, ללא כל הצדקה, ותוך רמיסה מכוונת של כבודי" (סעיף 23.1).

דומני, כי נוכח טענה תמציתית זו אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא. לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת חוזה גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נדרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו לדוגמה ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים - התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) 307-303), אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (לא פורסם)); ובסופו של דבר, מסור הנושא לשיקול דעת, כפי שיפורט להלן.

י"ח.    דומני, כי בבוא בית המשפט קמא להפעיל את שיקול דעתו לפי סעיף 13 לחוק התרופות ("גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק...") היה עליו להתחשב גם בשיעור הפיצוי שנפסק בגין נזק ממוני, ביחס בין ראשי הפיצוי השונים, ובעובדה, כי במהות מדובר בהתקשרות עסקית בין שני צדדים מקצועיים. לא זו בלבד שהמשיב לא נדרש לשיקולים אלה, דומה כי אינם פועלים לטובתו בהקשר דנא. בכל מקרה, "בהיות שיעור הפיצוי הלא ממוני נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית, ממילא בית-משפט של ערעור ייטה שלא להתערב בכך אלא במקרים חריגים" (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 792 - השופטת פרוקצ'יה). הוא הדין לגבי ההתערבות בשכר הטרחה שנפסק. אכן, בנסיבות הסכום הפסוק אינו גבוה, אך לא במידה המחייבת התערבות ערעורית; "הלכה פסוקה היא כי לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתו של בית המשפט הראשון בפסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד... ולא מצאתי בענייננו מקום לחרוג מהלכה זו" (ע"א 6094/03 זאב שמעון בע"מ נ' בוקריץ (לא פורסם) פסקה 21 - השופטת ארבל).

סוף דבר

י"ט.    סוף דבר אציע לחברי שלא להיעתר לשני הערעורים. בכל הנוגע לשאלת האחריות וההפרה, סבורני כי העובדה שהמערערת הפרה את ההסכם בכל הנוגע ל"סוכנים הקיימים" הוכחה כדבעי, וכי בנסיבות אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח שביטול ההתקשרות בעניין "ניצנים" לא היה כדין. נוכח שתי קביעות אלה, לא הוצגה בפנינו עילה להתערב בחישובי בית המשפט קמא לגבי גובה הנזק:

"כבר העיר בית-משפט זה וחזר והעיר והזכיר, כי כל עוד לא סטה בית המשפט קמא משיקולים סבירים ולא טעה טעות בולטת בהערכת הנזק, לא יבוא בית-משפט זה לעשות, ואין זה מתפקידו לעשות, חישובים אחרים במקומו על מנת להעמיד את דיוקם של הסכומים שנפסקו על קוצו של יוד" (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, פ"ד לו(3) 337, 345 - השופטת נתניהו).

אף סקירה מהירה של טענות הצדדים בעניין זה לא העלתה עילה להתערב בממצאי בית המשפט קמא המבוססים בטענות הצדדים, בראיות שהביאו ובבחירותיהם הדיוניות. בנסיבות אציע לחברי, כי כל צד יישא בהוצאותיו בבית משפט זה.

                                                                             ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

           אני מסכים.

                                                                             המשנה - לנשיאה

השופטת מ' נאור:

           אני מסכימה.

                                                                             ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

           ניתן היום, ז' באלול תש"ע (17.8.10).