פסקי דין

פיכרי מנצור נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

הרקע העובדתי והאישום

1.        לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ניתן מפי השופטת י' וילנר בהסכמת השופטות ש' שטמר וד' סלע), במסגרתו הורשע המערער בע"פ 6564/08 (להלן: המערער) ב-6 עבירות של סיוע לרצח ובעשרות עבירות של סיוע לניסיון לרצח (עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-305(1) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק)), בעשרות עבירות של סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(1), (3) ו-(6) בצירוף סעיף 31 לחוק), עבירה של סיוע לאויב במלחמה (עבירה לפי סעיף 99 לחוק) ועבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. ע"פ 6564/08 – שהוגש מטעם המערער – מופנה הן כנגד הרשעתו הן כנגד חומרת העונש שהוטל עליו, ואילו ע"פ 7332/08 – מטעמה של המדינה – מופנה כנגד קולת העונש. 

2.        ביום 26.10.05 בשעה 15:40 לערך, אירע פיגוע התאבדות (להלן: הפיגוע) בשוק בחדרה, כשמחבל מתאבד (להלן: המחבל המתאבד) פוצץ עצמו בשוק. כתוצאה מהפיגוע נרצחו ששה אזרחים ישראלים ונפצעו עשרות אזרחים נוספים. המחבל המתאבד נכנס לישראל בליוויו של מחמד קשוע, תושב הרשות הפלסטינית (להלן: קשוע; שניהם יחד: המחבלים).

           על פי המתואר בכתב האישום, הכיר המערער את קשוע בשנת 2003. המערער נהג להסיע ברכבו את קשוע, כמו גם תושבים אחרים של אזור יהודה ושומרון, בתוך שטחי ישראל, תמורת תשלום כספי מיוחד, וזאת למרות שידע כי הם תושבי השטחים השוהים בישראל שלא כדין. קשוע, כך על פי כתב האישום, התקשר למכשיר הטלפון הנייד של המערער ימים ספורים לפני הפיגוע, וסיכם עימו כי הוא יסיעו לחדרה. בבוקר יום הפיגוע, כך נטען, נפגש קשוע עם פעילים נוספים של הג'יהאד האיסלמי, ובהם המחבל המתאבד. המחבל המתאבד צויד במטען חבלה, שהכיל חומר נפץ וכדוריות מתכת, והוחבא בתוך תיק גב שחור אותו נשא. המחבלים נסעו במוניות שונות מטול כרם עד שהגיעו בסביבות השעה 13:00 לג'ת בשטחי ישראל, שם הסתתרו בבית נטוש. קשוע התקשר למערער וביקש שיאסוף אותם.

           על פי כתב האישום, הגיע המערער את הבית הנטוש ושאל את קשוע ואת המחבל המתאבד מה בכוונתם לעשות בחדרה, וקשוע הבהיר לו כי 'הצעיר רוצה לצפות לאלוהיו'. המערער ביקש להבין היכן בדיוק מבקש הצעיר להתאחד עם אלוהיו, וקשוע, כך על פי הנטען, מסר לו כי הדבר אמור להתרחש בשוק בחדרה. בתגובה מסר המערער כי ישנם מחסומים רבים בדרך, אבל הוא יסתדר. המחבלים עלו לרכבו של המערער כשהמחבל המתאבד נושא את תיק הגב השחור וקשוע אוחז בשקית ניילון צהובה. המערער, כך על פי כתב האישום, הבין כי המחבל המתאבד עומד לבצע פיגוע המוני בחדרה, ולמרות זאת הסכים להסיעו. כשעלו המחבלים לרכבו של המערער, שאל המערער את קשוע אם המטען מצוי בשקית הצהובה, ובתשובה הבהיר לו קשוע כי המטען טמון בתיק השחור.

3.        המערער הסיע את המחבלים בדרך עפר מג'ת לבקה אל גרביה, שם סטה לתוך חצר פרטית על מנת להתחמק מגי'פ משטרתי שעמד על אם הדרך. המערער הוריד את המחבלים והורה להם לקפוץ מעל הגדר וללכת רגלית עד למקום מפגש מסוים בבקה אל גרבייה וכך למנוע את לכידתם על ידי כוחות הביטחון. המחבלים, כך על פי הנטען, עשו כפי שייעץ להם המערער, והלכו ברגל, בדרך שאינה גלויה לעין השוטרים, עד שחברו למערער במקום המפגש שנקבע ועלו פעם נוספת לרכבו. המחבלים נסעו עם המערער עד לתחנת הדלק ביציאה מבקה אל גרביה. שם, כך על פי כתב האישום, הורידם המערער פעם נוספת, נסע לבדו בכביש המוביל לחדרה על מנת לבדוק אם הדרך המתוכננת פנויה ממחסומים של כוחות הביטחון, וחזר לתחנת הדלק לאסוף אותם. המערער הוביל את המחבלים לכניסה האחורית של השוק, והסביר למחבל המתאבד כיצד להיכנס רגלית לתוככי השוק. קשוע, כך נטען, ביקש מהמחבל המתאבד להמתין 15 דקות לפני שהוא מפוצץ את עצמו, על מנת לאפשר למערער ולו עצמו להסתלק מן המקום. לאחר מכן ירד המחבל המתאבד מרכבו של המערער, נכנס לשוק וכעבור כ-15 דקות פוצץ עצמו בתוך הקהל. קשוע נותר ברכבו של המערער, שהסיעו חזרה לג'ת.

           על פי כתב האישום, המערער הבין למן תחילת הנסיעה כי המחבל המתאבד עומד לבצע פיגוע התאבדות המוני בחדרה, אשר כתוצאה ממנו יירצחו וייפגעו אנשים רבים, וחרף זאת הסכים להסיעו ליעד הפיגוע כדי לסייע לביצוע הפיגוע. בנוסף, סייע המערער לקשוע להימלט חזרה לכיוון הרשות הפלסטינית לאחר שהוריד את המחבל המתאבד בשוק בחדרה.   

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי שוכנע מעל לספק סביר כי יש להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המערער כפר תחילה בכל האישומים שיוחסו לו והכחיש כל מעורבות בפרשה. במהלך הדיונים הודה המערער בסופו של דבר כי הוא זה שהסיע את המחבלים מג'ת לחדרה, כי הוריד את המחבל המתאבד בשוק והחזיר את קשוע לג'ת. כן הודה המערער כי נקט באמצעים שונים למנוע את תפיסת המחבלים על ידי כוחות הביטחון והמשטרה. עם זאת עמד המערער על כפירתו באישומים וטען כי לא ידע שהוא מסיע מחבלים, וסבר בתום לב כי הוא מסיע פועלים השוהים בארץ באופן בלתי חוקי, בדרכם לעבודה בחדרה.

           נוכח העובדות בהן הודה המערער, לא היה ספק באשר לקיומו של היסוד העובדתי הנדרש לעבירות הסיוע בהן הואשם המערער. עוד נקבע כי מעשיו של המערער – הסעת המחבלים לשוק בחדרה והחזרתו של קשוע לג'ת לאחר שהמחבל המתאבד ירד מרכבו של המערער – היוו חוליה חיונית בהוצאתו לפועל של הפיגוע, ולפיכך מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין ההסעה לבין ביצוע הפיגוע. לאור האמור, הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לשאלת קיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות בהן הואשם המערער.

5.        בית המשפט המחוזי מצא כי המערער פעל מתוך מודעות לכך שהתנהגותו תסייע, קרוב לוודאי, למחבל המתאבד בביצוע הפיגוע. קיומו של היסוד הנפשי הוכח, בראש ובראשונה, בהסתמך על אמרות מפלילות שמסר קשוע כנגד המערער.

           קשוע נעצר ונחקר על ידי השב"כ. הוא הודה בבית דין צבאי בעובדותיו של כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו, שייחס לו שש עבירות של גרימת מוות בכוונה, הורשע בכל העבירות שיוחסו לו ונדון לשישה מאסרי עולם במצטבר. במהלך חקירותיו במשטרה, מסר קשוע מספר הודעות, שנרשמו כולן, למעט האחרונה, בכתב ידו. כן נחקר קשוע על ידי חוקרי השב"כ, שרשמו זכרונות דברים המשקפים את תוכן החקירה. בהודעותיו מסר קשוע כי המערער ידע, למן המפגש הראשון ביניהם ביום הפיגוע, כי המחבל המתאבד והוא מתכוונים להגיע לחדרה על מנת לבצע פיגוע התאבדות וכי המחבל המתאבד נושא עימו מטען נפץ לביצוע הפיגוע. קשוע גם הודה, בין עובדותיו של כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, בקיומן של עובדות שביססו את מודעות המערער לכך שהסיע מחבל בדרכו לביצוע פיגוע בשוק בחדרה. בעדותו בבית המשפט המחוזי, חזר בו קשוע מהודעותיו, הרחיק את המערער מכל קשר לפיגוע וטען כי המערער לא ידע כלל כי המחבל המתאבד עומד לבצע פיגוע וכי הוא נושא עימו חומר נפץ. לפיכך הוכרז קשוע במהלך עדותו כעד עויין, ובית המשפט העדיף את גרסתו ואת הודעותיו במשטרה ובשב"כ, כפי שהוגשו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971, על פני עדותו בבית המשפט.

הודעותיו המפלילות של קשוע

6.        בהודעתו הראשונה של קשוע מיום 20.11.05, שנרשמה, כאמור, בכתב ידו, מסר קשוע כי התקשר למערער מהטלפון הנייד שלו יום לפני הפיגוע ושאל אותו אם יהיה מוכן להסיעו לחדרה. בהמשך, ביום הפיגוע, הגיע קשוע עם המחבל המתאבד לרחוב 18 בג'ת, התקשר למערער וביקשו לאסוף אותו משם. לדבריו:

"פניתי לפיכרי [למערער] ואמרתי לו כי אני מבקש שיסיע אותנו אני והבחור הנוסף [המחבל המתאבד] לשוק בחדרה ואז פכרי שאל אותי 'מה אתם רוצים לעשות בחדרה' ועניתי לו – ... [ציטוט בערבית] – הצעיר רוצה לצפות באלוהיו, ואז פכרי שאל אותי איפה ואמרתי לו בשוק חדרה ואז שאל אותי היכן בדיוק בשוק ועניתי לו ליד מפעל התערובת ואחרי זה פכרי אמר שישנם הרבה מחסומים בדרך אך אמר לנו תעלו ואני אסתדר".

           עוד תיאר קשוע בהודעתו הראשונה כי ישב ליד המערער וכי  המחבל המתאבד ישב מאחור והניח את התיק עם המטען לצידו. קשוע תיאר את דרך העפר בה נסע עם המערער, עד שראו ג'יפ משטרה כחול עומד על דרך העפר. קשוע מסר כי המערער סטה מן הדרך ונכנס לתוך חצר פרטית מוקפת גדר, הורה לו ולמחבל המתאבד לרדת ולעקוף את הגדר, ותיאר כיצד הם יצאו מן הרכב עם התיק בו היה המטען וקפצו מעל לקיר שגובהו מטר וחצי, הלכו כמאתיים מטר ופגשו שוב את המערער על דרך העפר, לאחר שהמערער עבר את הג'יפ המשטרתי לבדו. לדברי קשוע, הם המשיכו לנסוע בדרך העפר עד שהגיעו לתחנת הדלק בבקה אל גרביה, שם הורידם המערער, נסע לבדוק את המשך הדרך וחזר לקחת אותם תוך שהוא מספר להם כי ראה שמקפלים מחסום משטרתי. לדברי קשוע, המחבל המתאבד והוא עלו חזרה לרכבו של המערער

"ולפני שפכרי [המערער] התחיל לנסוע ראה בידי שקית צהובה שאל אותי באם המטען בשקית ועניתי לו כי המטען נמצא בתיק השחור עם הצעיר שנמצא עימנו".

           קשוע המשיך ומסר במסגרת הודעתו הראשונה כי הגיעו לשוק בסביבות השעה 16:00, כי המחבל המתאבד ביקש מהמערער להכניסו לשוק, אך המערער אמר כי אינו יכול לעשות זאת בשל הצפיפות במקום. בשלב זה, מסר קשוע כי אמר למחבל המתאבד שירד בתחילת השוק וימתין רבע שעה לפי שיפוצץ את עצמו, על מנת שהמערער והוא יספיקו לצאת מחדרה. קשוע נשאל במפורש פעמיים אם המערער ידע כי הוא מסיע מחבל מתאבד בדרכו לבצע פיגוע, והשיב כי המערער ידע כי הוא מסיע מחבל מתאבד הן משום שאמר למערער כי הצעיר 'מצפה לסמוך על אלוהיו', הן בשל שאלתו המפורשת של המערער אם המטען נמצא בשקית. לדבריו, המערער הסכים להסיע אותם ללא כל היסוס, אך פחד שהם ייתפסו על ידי המשטרה, ולכן היה זהיר ובדק את הדרך. קשוע מסר פרטים דומים לאלה גם בזיכרון דברים מיום 18.11.05. 

           ביום 22.11.05 נערך עימות בין קשוע לבין המערער (להלן: העימות), במסגרתו שמע קשוע את המערער מכחיש כל היכרות עימו.

7.        ביום 7.12.05 שיחזר קשוע את הנסיעה מג'ת לחדרה (להלן: השיחזור), לרבות איסופו עם המחבל המתאבד מג'ת, העצירה ועקיפת הג'יפ המשטרתי וכן העצירה בתחנת הדלק בבקה אל גרביה. במהלך השחזור אישר קשוע את נכונות הודעותיו האמורות ואישר כי הן נרשמו בכתב ידו. קשוע חזר על דבריו כי מסר למערער שהצעיר רוצה לסמוך על אלוהיו, וכי למד מתגובת המערער – שאמר לו כי יש מחסומים בדרך – כי הוא מבין שהמחבל המתאבד בדרכו לבצע פיגוע. עוד הבהיר קשוע כי כשהמערער שאלו אם המטען בשקית, היה משוכנע בוודאות כי הוא מבין שמדובר במחבל מתאבד. לדבריו:

"והייתי בטוח ב-100% ברגע שאמר מה יש בתיק, זאת הסחורה? אמרתי לו, לא. חוקר: מתי אמר לך מה זה בשקית? נחקר: שירדנו ליד תחנת הדלק. חוקר: מה היה בתוך השקית?  נחקר: היו בתוכה בגדים. חוקר: מה אתה אמרת לו? נחקר: אמרתי לו, הסחורה אחורה. חוקר: מה זה סחורה? נחקר: המטען אחורה".

בית המשפט ציין לעניין זה כי הגם שקשוע השתמש תחילה בביטוי "סחורה" במקום מטען, ברור היה כי כוונתו למטען, כפי שגם הסביר בהמשך השחזור. לכך ראוי להוסיף כי השימוש במילה המפורשת "מטען" נעשה על-ידי קשוע כבר בהודעה הראשונה, כמפורט לעיל, וכאמור כך גם הסביר זאת במהלך השחזור.

           בהודעה שלישית שמסר קשוע ביום 8.12.05 הוא אישר כי כל השחזור אמת ונכון. בין השאר חזר קשוע על פרטי האירוע בתחנת הדלק, בו תפס המערער את השקית ושאל אם המטען נמצא בה.

           אמרות אלה, המהוות את עמוד התווך של ראיות התביעה, נמצאו על ידי בית המשפט כמהימנות, והועדפו על פני עדותו של קשוע בבית המשפט.

עדותו של קשוע והערכתה

8.        בעדותו של קשוע בפני בית המשפט המחוזי הוא חזר בו מאותו חלק בהודעותיו הנוגע ליסוד הנפשי שלווה את מעשי המערער. קשוע העיד כי חלק זה בהודעותיו הוא עלילת שווא, והסביר כי סבר שהמערער הוא שהסגירו לידי כוחות הביטחון ולכן רצה להתנקם בו. קשוע העיד כי מסר למערער כשעלה על רכבו כי הוא והמחבל המתאבד בדרכם לעבוד בחדרה, כי המערער לא שאל דבר לגבי המטען, כי המערער לא שמע ולא הבין ממנו שהצעיר הוא מחבל מתאבד וכי המערער לא ידע בשום שלב שהוא מסיע מחבל מתאבד. בית המשפט קבע כי עדותו של קשוע הותירה רושם בלתי מהימן לחלוטין, לוותה ברצף של סתירות, העדר גרסה עקבית ואי התאמה לגרסתו של המערער בנקודות מהותיות.

9.        בית המשפט פירט את הגרסאות והסתירות השונות שמסר קשוע בשורה של נושאים. כך, לעניין מטרת הנסיעה (עבודה או ליווי המחבל המתאבד) כפי שהוצגה למערער – קשוע טען תחילה כי מסר למערער שמישהו מחכה למחבל המתאבד בחדרה ויש להורידו שם. לאחר מכן חזר קשוע והעיד שלא אמר למערער אם שניהם הולכים לעבוד בחדרה או רק המחבל המתאבד. בהמשך שינה קשוע את גרסתו והעיד כי מסר למערער מלכתחילה כי הוא רק מלווה את הצעיר. לבסוף, בניגוד לגרסה זו, מסר קשוע כי שילם למערער רק עבור נסיעה בכיוון אחד, והמערער לא ידע שבכוונתו לחזור עימו לג'ת.

           סתירה נוספת נתגלעה בנושא מישוש השקית – קשוע מסר בעדותו כי בניגוד להודעותיו לפיהן המערער מישש את השקית ושאל אם המטען נמצא בה, הרי שאירוע זה כלל לא אירע והמערער לא נגע בשקית הצהובה. ואולם, המערער עצמו אישר בעדותו כי אירוע כאמור התרחש, אך הכחיש כי שאל אם המטען בשקית.

           קשוע מסר גרסאות סותרות גם בעניין הנחיית המחבל המתאבד להמתין 15 דקות עד לפיצוץ המטען. כך, הוא הודה תחילה כי הורה למחבל המתאבד להמתין כאמור, אך העיד כי אמר זאת רק לאחר שהמחבל ירד מן הרכב ולא ידע היכן עמד המתאבד שעה שנתן לו את ההוראה. לאחר מכן העיד קשוע כי אינו חושב שהמערער שמע אותו, בהמשך העיד כי ההוראה שנתן למחבל המתאבד היתה להמתין 15 דקות עד שמעבידו יפגוש אותו, ולבסוף העיד כי כל שאמר למחבל המתאבד הוא להמתין 15 דקות.

           קשוע מסר גרסאות שונות גם באשר לידיעתו של המערער אם יש לקשוע היתר כניסה לישראל. תחילה ציין כי המערער ידע שיש לקשוע אישור כניסה לישראל, אך כשהבין כי המערער עצמו הודה בכך שידע שלא היה בידי קשוע היתר כניסה כאמור – שינה את גרסתו.

             קשוע נשאל שוב ושוב אודות הנימוק להפללת המערער, לאמור, מה טעם מצא בכל הודעותיו, בשחזור ובהודייתו בבית הדין הצבאי, להעליל על המערער עלילת שווא ולמסור גרסה שקרית. בית המשפט קבע כי תשובתו של קשוע, לפיה הוא סבר שהמערער הוא זה שהסגירו, אינה משכנעת, שכן קשוע מסר חלק נכבד מן ההודעות המפלילות את המערער לאחר שכבר הוברר לו כי לא המערער הוא שהסגירו למשטרה. לא עלה בידי קשוע להסביר לבית המשפט מדוע לא חזר בו מהודעותיו המפלילות, לאחר שהתברר לו כי המערער לא הסגירו. זאת ועוד. לא עלה בידי קשוע להסביר מדוע, אם אמנם רצה להעליל עלילת שווא על המערער, הוא לא מסר לחוקריו כי אמר למערער מפורשות שהוא מסיע מחבל מתאבד בדרכו לבצע פיגוע.

10.      לאור הסתירות האמורות, העדיף בית המשפט, כאמור, את הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ על פני עדותו בבית המשפט. בית המשפט התרשם מכנות הודעותיו של קשוע ואמיתותן: "כל הודעותיו המשטרתיות עליהן הוא חתום, למעט האחרונה, נרשמו על ידו בכתב ידו. הודעותיו היו עקביות, סדורות, בעלות הגיון פנימי רב וכוללות גרסה ברורה ואחידה. ההודעות כללו פרטי פרטים אשר חזרו על עצמם בכל ההודעות. בהודעותיו נכרים סימני אמת הנתמכים בעדותו של הנאשם [המערער] וכן היגיון פנימי וסימנים 'של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון' (ע"פ 744/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (2) 228, 234)" (עמוד 18 להכרעת הדין).

           בית המשפט לא שוכנע כי היה לקשוע מניע לטפול על המערער עלילת שווא, בפרט לאחר העימות שנערך ביניהם, במסגרתו התברר לקשוע כי המערער לא הסגירו, כפי שסבר. עוד הודגש כי גרסת קשוע, כפי שבאה לידי ביטוי בכל הודעותיו, נתמכת בהודאתו במעורבותו האמורה של המערער, שניתנה במסגרת הסדר הטיעון בכתב האישום המתוקן. קשוע, כך הודגש, היה מיוצג על ידי עורך דין דובר השפה הערבית, שהצהיר כי קשוע מבין את כתב האישום המתוקן, וכך הצהיר אף קשוע עצמו. לעומת זאת, עדותו של קשוע בבית המשפט – כך נקבע – היתה "בלתי מהימנה ובלתי הגיונית. עדותו היתה מגמתית, לוותה בסתירות רבות ואף לא עמדה בקנה אחד עם עדותו של הנאשם [המערער] עצמו בנקודות מהותיות" (סעיף 37 להכרעת הדין).     

11.      כפועל יוצא מהודעותיו של קשוע, קבע בית המשפט כי המערער היה מודע לכך שהוא מסיע את קשוע ואת המחבל המתאבד לשם ביצוע פיגוע בחדרה. בית המשפט שם את עיקר הדגש על התבטאותו של המערער בפני קשוע – עליה חזר קשוע בכל הודעותיו – לפיה "כאשר עצרנו בתחנת הדלק, פיכרי [המערער] תפס את השקית ולחץ על השקית ושאל אותי ואמר האם זה המטען. אמרתי לו לא, המטען בתיק מאחור על המושב". בית המשפט הדגיש לעניין זה כי: "בין אם הבנת הנאשם [המערער] נבעה מאימרתו של קשוע ...[ציטוט בערבית] – 'הצעיר רוצה לסמוך על אלוהיו' – ובין אם מאמרות אחרות של קשוע או מתוך מכלול הנסיבות, העיקר הוא כי התבטאותו של הנאשם [המערער] בעת ששאל 'האם זה המטען' מלמדת יותר מכל על מודעותו לכך שהמחבל המתאבד נושא מטען נפץ והוא בדרכו לבצע פיגוע" (שם).

קיומו של "דבר לחיזוק"

12.      לאור קבלת הודעותיו של קשוע לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, ולאור העדפת אמרותיו אלה על פני עדותו בבית המשפט, פירט בית המשפט קיומן של הראיות שהיה בהן כדי לחזק את אמרותיו של קשוע, כדרישת סעיפים 10א(ד) ו-54א(א) לפקודת הראיות. נקבע כי די בכל אחת מן הראיות כשהיא לעצמה כדי לחזק את אמרותיו של קשוע, קל וחומר הראיות כולן במצטבר.

13.      ראשית, ציין בית המשפט לעניין זה את חוסר מהימנותו של המערער. בית המשפט קבע כי המערער הותיר רושם בלתי מהימן וכי "גרסאותיו על צורותיהן השונות, אינן מהימנות, אינן הגיוניות, סותרות האחת את השניה, ואינן מתיישבות עם הודעותיו של קשוע". המערער, כאמור, הכחיש למן חקירתו הראשונה כל מעורבות בפרשה, לרבות הכרותו עם קשוע, ביצוע הסעות קודמות של שוהים בלתי חוקיים והסעת המחבלים המתאבדים ביום הפיגוע. המערער אף הכחיש את עצם שהותו בחדרה ביום הפיגוע. בהמשך הודה המערער כי היה בחדרה ביום הפיגוע עם אשתו. במהלך העימות עם קשוע המשיך המערער לשמור על שתיקתו, אך קילל את קשוע, שאישר לחוקריו כי המערער הוא שהסיעו. רק ביום 23.11.05 הודה המערער לראשונה כי הוא זה שהסיע את המחבל המתאבד ואת קשוע, אך טען כי לא היה מודע לכך שהוא מסיע מחבלים. כבר למחרת חזר בו המערער מהודאתו. בתשובתו לכתב האישום, שב המערער והעלה את טענת האליבי שמסר לחוקריו, לפיה ביום הפיגוע היה הוא בקניות בחדרה עם אשתו. המערער טען בנוגע להודאתו מיום 23.11.05 כי היא זוייפה על ידי חוקר המשטרה. רק לאחר שנשמעו עדי תביעה רבים וקשוע החל למסור את גרסתו, הודיעה ההגנה כי המערער חוזר בו מכפירתו הגורפת, ומודה כי אכן הסיע את המחבלים למקום הפיגוע. בית המשפט קבע כי ההסבר שנתן המערער לשינוי גרסתו היה "דל ואינו משכנע". עוד נקבע כי חוסר מהימנותו של המערער, ריבוי הגרסאות, הסתירות והשקרים, עולים כדי סיוע, קל וחומר שיש בהם כדי להוות "דבר לחיזוק". שקרי המערער, כך נקבע, "היו בעניין מהותי מרכזי; כוונו לסיכול החקירה והטעיית בית המשפט; היו ברורים וחד משמעיים וסייעו לערער את גרסאותיו הרבות שהציג בפני חוקריו ובבית המשפט וחיזקו את עמדתה של התביעה. הסבריו למסכת השקרים שהציג בפני חוקרי המשטרה ובבית המשפט היו דלים ואינם מניחים את הדעת" (סעיף 44 להכרעת הדין).  

14.      חיזוק נוסף מצא בית המשפט במסלול נסיעתו של המערער אל השוק ובחזרה ממנו. המערער נקט באמצעים עילאיים להתחמק מחשיפת המחבלים על ידי כוחות הביטחון בנסיעתו אל השוק: הוא נסע בדרכים צדדיות, סטה לחצר בית פרטי, הוריד את המחבלים מרכבו והחזירם רק לאחר שחלף לבדו על פני הג'יפ המשטרתי וביצע לבדו נסיעת תצפית. המערער העיד כי מדובר היה במאמצים הרגילים להתחמק מכוחות הביטחון, בשל שהסיע פועלים ללא אישור שהייה, אולם לא יכול היה לתת דוגמא לנסיעה נוספת בה נקט בכל כך הרבה אמצעי זהירות. בנוסף, בדרכו חזרה, נסע המערער בדרך הראשית ולא נקט בכל אמצעי להתחמק מכוחות הביטחון, למרות שהסיע את קשוע ששהה ללא היתר. בכך יש כדי לשמוט את הקרקע תחת הסברו של המערער לנסיעה הפתלתלה בדרך לשוק. נסיעתו של המערער חזרה מן השוק מלמדת, כך נקבע, כי המערער לא חשש עוד שמא יגלו את המטען ברכבו, שכן ידע שהמטען כבר אינו ברכב.

15.      בית המשפט ציין עוד את מישוש השקית וההסברים הסותרים לכך. כפי שעלה מעדות קשוע, המערער מישש את השקית שהיתה לצידו ובירר אם המטען מצוי בתוכה. המערער לא הכחיש בחקירתו את עצם הסיטואציה של מישוש השקית על ידו, אך נתן לה פירושים שונים, "כולם כאחד לא הגיוניים". תחילה טען כי מישש את השקית הצהובה על מנת לוודא שהיא מכילה אך ורק בגדים ולא משהו אחר, אך בהמשך הכחיש אמירה זו וטען כי נגע בשקית הבגדים רק כדי להרחיקה ממוט ההילוכים.

             דבר נוסף לחיזוק נמצא בגרסאות שמסר המערער בעניין מטרת נסיעתם של המחבלים. גרסאותיו של המערער לעניין זה היו סותרות ובלתי מתקבלות על הדעת:  תחילה מסר כי קשוע אמר לו כי "שניהם רוצים לעבוד בבניין או בירקות". לאחר מכן מסר כי שם לב שקשוע אינו יודע לאן עליו להגיע ואם זה שוק או בניין. בבית המשפט העיד המערער כי קשוע אמר לו שהם מתכוונים לעבוד בבניין וכי תחילה ביקשו לרדת ליד מפעל התערובת, ולאחר מכן ביקשו להגיע לשוק. לבסוף, לא היה בידי המערער כל הסבר הגיוני מדוע, לדעתו, קשוע לא ירד ביחד עם המחבל המתאבד לעבודה, אלא נשאר עימו ברכב וחזר לג'ת.

16.        עוד ציין בית המשפט את שיחות הטלפון שלא היו אל המעביד כדבר לחיזוק. המערער היה ער לתמיהות שעלו במהלך חקירתו הנגדית בנוגע לשינוי תוואי הנסיעה ובנוגע לכך שקשוע לא ירד מהרכב. כדי ליישב תמיהות אלה טען הוא כי במהלך הנסיעה התקשר קשוע למעבידו כחמש פעמים, והלה הודיע לו על מקום המפגש וכן כי אין לו עבודה לשני עובדים אלא לעובד אחד בלבד. הסבר זה, כך נקבע, אינו סביר, מעורר קושי מדוע ירד דווקא המחבל המתאבד, הצעיר בין השניים, לעבוד, ומכל מקום, נסתר נוכח פלט השיחות שהוצא ממכשיר הטלפון הנייד של קשוע, ממנו עלה כי קשוע לא ביצע כל שיחות טלפון במהלך הנסיעה. המערער עומת עם פלט השיחות האמור, וטען להגנתו כי קשוע העמיד פנים כאילו הוא מדבר בטלפון. ואולם, טענה זו עמדה בסתירה מוחלטת להודעת המערער, לפיה רק ברגע האחרון, כאשר הגיעו לשוק, הודיע לו קשוע להפתעתו כי הוא נשאר ברכב. בנוסף, קשוע, שניסה כאמור לסייע למערער, לא תמך בעדותו בגרסה זו, ואף לא נחקר בנוגע אליה על ידי באת-כוחו של המערער.

           לבסוף ציין בית המשפט את התנהגות המערער לאחר ששמע על הפיגוע. מעדויות המערער ובני משפחתו עולה כי הלה היה נסער מאד עת שמע על הפיגוע באמצעי התקשורת. בהמשך, המערער הוציא את כרטיס ה-SIM  שבו השתמש מתוך הטלפון הנייד שלו, שבר אותו וקבר אותו בבור ואף החליף את מספר הטלפון הסלולרי שהיה ברשותו. מעשים אלה, כך נקבע, מלמדים על רצונו של המערער להרחיק את עצמו מהאירוע.

17.      בית המשפט דחה את גרסת ההגנה של המערער, ולא מצא בעדויות שהובאו מטעם ההגנה כדי לסייע לו. המערער הצביע על סתירות שונות בהודעותיו של קשוע, אולם בית המשפט קבע כי מדובר בסתירות בלתי מהותיות, ומכל מקום אין בהן כדי לקעקע את מהימנות גרסתו הכוללת של קשוע. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי מכלול הראיות – הודעותיו של קשוע שנמצאו אמינות; זיכרונות הדברים שנכתבו על ידי חוקרי השב"כ ועדויותיהם; התנהגות המערער לפני הפיגוע ולאחריו; חוסר המהימנות הכללי שיחס בית המשפט למערער; הסתירות הרבות שהתגלו בגרסאותיו השונות – כל אלה יצרו מארג ראייתי הקושר את המערער במישרין לכל עבירות הסיוע. לאור האמור הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, לאמור: סיוע לביצוע ששת מעשי הרצח, סיוע לניסיון לבצע עשרות מעשי רצח נוספים, סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, סיוע לאויב במלחמה והסעה שלא כדין.

גזר הדין

18.      בית המשפט עמד בגזר דינו על החומרה הרבה שיש ליחס למעשי המערער ועל הצורך ליתן משקל משמעותי לאלמנט ההרתעה בעבירות הנדונות. עוד נקבע כי מעשי המערער "חמורים שבעתיים ומצדיקים ענישה הולמת ומחמירה, היות והוא אזרח ישראלי החב חובת אמונים למדינה – בגד בה ובאזרחיה, תוך שהוא סייע לאויביה הקשים ביותר בנצלו את אזרחותו להסעת המחבלים לביצוע פיגוע" (סעיף 19 לגזר הדין). על אף האמור, הביא בית המשפט במאזן השיקולים את העובדה שהמערער לא היה שותף לתכנון הפיגוע, לא נטל חלק בהכנות "ואף לא ידע כלל כי הוא עומד לאסוף מחבלים בדרכם לבצע פיגוע. הנאשם [המערער] נקלע להסעה זו, מבלי לדעת מהי מטרת הנסיעה וזו נודעה לו רק במהלכה כשהמחבלים המרצחים כבר שהו במכוניתו". עוד זקף בית המשפט לזכותו של המערער את העובדה שלא הוכח כל מניע אידיאולוגי למעשיו, וכן את עברו הנקי ואת נסיבותיו המשפחתיות. בסיכומו של דבר גזר בית המשפט על המערער בגין כל העבירות בהן הורשע מאסר של 20 שנה, מתוכן 17 שנה לריצוי בפועל החל מיום מעצרו, והיתרה על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע בתיק. המערער מזה והמדינה מזה אינם משלימים עם פסק הדין ומכאן הערעורים שלפנינו. 

הערעורים

19.      המערער חוזר בערעורו על הטענה לפיה לא ידע כלל כי המחבל שהסיע היה בדרכו לבצע פיגוע התאבדות. הוא טוען כי רומה על ידי קשוע, כשנתבקש להסיעו לחדרה כפי שעשה פעמים אחדות בעבר, כי לא היה מודע לכך שהנוסע שקשוע הביא עימו היה מחבל מתאבד וכי לא היו סימנים לכך שמטרת הנסיעה שונה מהרגיל. המערער מדגיש כי גבה על הנסיעה את התעריף "הרגיל" עבור הסעת שוהים בלתי חוקיים – 100 ש"ח במקום 10 ש"ח עבור נסיעה רגילה – וטוען כי אין זה סביר שהיה גובה תעריף כזה עבור נסיעה הטומנת בחובה סיכון כה גבוה. עוד מדגיש המערער כי לא הוכח קיומו של מניע אידיאולוגי לביצוע העבירה, וטוען כי היה זה בלתי סביר להניח שהוא – ערבי-ישראלי שמעולם לא הסתבך בעבירות מן הסוג הנדון ואינו קשור לארגון טרור – היה נכון תמורת 100 ש"ח לסייע להוביל מחבל טעון חומר נפץ, מתוך ידיעה או עצימת עיניים לכך שאותו מחבל יבצע פיגוע.

           המערער טוען כי לא ניתן ללמוד דבר מדרך נסיעתו אל השוק בחדרה, שכן הוא נהג כפי שנהגו נהגים אחרים שהיו מסיעים שוהים בלתי חוקיים מהשטחים – תוך הימנעות ממעבר במחסומים והתחמקות מהם. עוד טוען הוא כי מעדותו של קשוע עולה כי כשהגיעו לחדרה, הצביע המערער על השוק ועל המוניות המובילות לבקה אל גרביה. דברים אלה מלמדים, לטענת המערער, כי לא ידע שהוא מסיע מחבל מתאבד בדרכו לפיגוע. המערער מוסיף וטוען כי בלחץ החקירה, הוא הודה בדברים שיוחסו לו על ידי קשוע, אך כל הודאתו היתה שקר ולכן חזר בו ממנה בבית המשפט.

20.      המערער טוען כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי הוא היה מודע לכך שהמחבלים בדרכם לבצע פיגוע התאבדות, וסבור כי טעותו של בית המשפט נגרמה בשל תרגומה הלא נכון של האמירה "בידו יתוואקל עלא רבו" – שנאמרה לו על ידי קשוע. בית המשפט, כך נטען, הניח כי תרגומה של האמירה הוא כי "הצעיר הולך לפגוש את בוראו". מכאן טענתו של קשוע כי משאמר למערער כי הצעיר הולך לפגוש את בוראו, הבין המערער כי הוא מסיע מחבל מתאבד. ואולם, המערער טוען כי תרגומה "השימושי, הנכון וגם המילולי" של האמירה הנ"ל הוא כי "הבחור רוצה לסמוך על אלוהיו בעניין העבודה או הנסיעה", וכי מדובר בביטוי שגרתי שמשתמשים בו כדי לומר "יהיה מה שיהיה אני סומך על אלוהי". המערער מבקש לצרף לעניין זה ראיה בלשנית: חוות דעת בעניין השימוש הנפוץ בביטוי. במהלך הדיון אף נמסר לנו תדפיס מילון ערבי-עברי, ממנו עולה כי תרגום הביטוי הוא "בטח ב-, סמך על, השליך את יהבו על, שם מבטחו ב- ". עוד יוצא המערער נגד האמירה הנוספת אליה התייחס בית המשפט המחוזי – שאלתו של המערער "איפה הסחורה?" וההנחה כי המערער התכוון במילה "סחורה" למטען החבלה. המערער טוען כי עצם התרגום הלקוי של האמירות בזמן החקירה, גרם לחוקרים להתקבע בקונספציה מוטעית, שהיתה בעוכריו.

21.      המערער מוסיף ומפרט סתירות הקיימות, לטענתו, בין הודעותיו השונות של קשוע. כך מציין הוא סתירות בנוגע למועד בו התקשר קשוע למערער לתאם עימו את הנסיעה ובנוגע למועד בו הודיע קשוע למערער כי הנוסע הוא מחבל מתאבד. המערער מדגיש לעניין זה כי קשוע העיד בבית המשפט כי רצה להפלילו משום שסבר שהמערער הוא שהסגירו לאנשי כוחות הביטחון. עוד מסר קשוע בעדותו שלא אמר למערער כל משפט שיכול היה לרמוז לו, בעקיפין או במישרין, שהוא מסיע מתאבד. המערער סבור כי שומה היה על בית המשפט ליתן לעדותו של קשוע בבית המשפט את מלוא המשקל ולקבוע כי הודעותיו הקודמות של קשוע, בשב"כ ובמשטרה, הן בבחינת עלילת שווא שטפל על המערער. לבסוף מעלה המערער שורה של נסיבות המצדיקות לטענתו הקלה בעונש שנגזר עליו.

22.      ערעורה של המדינה מופנה כנגד קולת העונש שנגזר על המערער. המדינה טוענת כי העונש שהוטל על המערער הוא חמור אמנם, אך אינו הולם את חומרת מעשיו וסוטה ממדיניות הענישה הנהוגה על ידי בית משפט זה. נטען כי המערער לא הסתפק בפעולת ההסעה, אלא סייע למחבל המתאבד לחמוק מידי כוחות הביטחון תוך עקיפת המחסומים בדרך, דאג להורידו בכניסה האחורית לשוק והסביר לו כיצד להיכנס ברגל אל תוך השוק ואף דאג למלט את קשוע, מפעילו של המחבל המתאבד, למקום ממנו יוכל לחזור אל שטחי הרשות הפלסטינית. המדינה מדגישה שורה של טעמים שיש בהם, לטעמה, כדי להחמיר את עונשו של המערער: היותו אזרח המדינה; ריבוי הקורבנות בנפש, המחייב לטענת המדינה הטלת עונשים מצטברים; ועובדת הרשעתו של המערער בעבירה החמורה של סיוע לאויב, שלא ניתן לה על פי הנטען משקל מתאים. לבסוף סבורה המדינה כי הטעמים לקולא שציין בית משפט קמא בגזר הדין אינם יכולים לעמוד. כך, טוענת המדינה כי גם אם נודעה למערער מטרת הנסיעה רק בשלב מאוחר, הרי שמרגע שבחר הוא להצטרף לתוכנית העבריינית – לא היה מקום להקל בעונשו. המערער, כך נטען, יכול היה בכל רגע להפסיק את ההסעה ולמסור את המחבל המתאבד לידי רשויות הביטחון, אולם הוא לא עשה כן, אלא התאמץ לסייע למחבל לבצע את זממו. עוד נטען כי אין נפקא מינה בכך שלא הוברר המניע המדויק מכוחו פעל המערער על מנת לסייע למחבלים. המערער, כך נטען, ראוי לענישה מחמירה גם אם לא התקיים בו המניע האידיאולוגי, ואף אם פעל ממניע כספי גרידא.      

23.      לאחר שבחנתי היטב את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות.

           הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנויה לתלפיות, מעוגנת היטב בחומר הראייתי ועומדת במבחן ההיגיון. בית המשפט המחוזי שוכנע מעל לספק סביר כי המערער היה מודע לכך שהוא מסיע מחבלים לשם ביצוע פיגוע, ופירט בהכרעת דינו בהרחבה את התשתית הראייתית המוצקה שעמדה בבסיס מסקנה זו. התשתית הראייתית כללה, כאמור, את האמרות המפלילות שמסר קשוע כנגד המערער, אותן רשם בכתב ידו. קשוע מסר כי אמר למערער במהלך הנסיעה שהצעיר שנילווה אליו הוא מחבל מתאבד, שמתעתד "לצפות באלוהיו", וכי על בסיס הבנה זו, בירר עימו המערער, בשלב מתקדם של הנסיעה, אם המטען נמצא בשקית שלידו. קשוע חזר על האמרות המפלילות גם לאחר שנערך בינו לבין המערער עימות, במהלכו למד קשוע כי בניגוד לסברתו, לא המערער הוא שהסגירו לרשויות הביטחון – בשחזור, בהודעה השלישית שמסר ובהודאתו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדו.

24.      לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטתו המבוססת של בית המשפט המחוזי, להעדיף את אמרותיו המפלילות של קשוע על פני עדותו. הנימוקים להחלטה זו פורטו בהרחבה, בהם, בין השאר, העובדה שמהודעותיו של קשוע עלתה גרסה ברורה, אחידה, עקבית ובעלת הגיון פנימי רב, בעוד שעדותו הותירה רושם בלתי מהימן לחלוטין. קשוע, כך הובהר, מסר גרסאות סותרות בנוגע לדברים שאמר למערער באשר למטרת נסיעתו עם המחבל המתאבד ובנוגע להנחיית המחבל המתאבד. עדותו של קשוע עמדה גם בסתירה מהותית לעובדות שהמערער הודה בהן במפורש – העובדה כי מישש את השקית וידיעתו כי קשוע הוא שוהה בלתי חוקי בארץ. בנוסף, פורטו ראיות המהוות "דבר לחיזוק" האמרות בכתב שהוגשו, בהן: חוסר מהימנותו של המערער; שינוי גרסאותיו בהעדר הסברים משכנעים לכך; טענתו לשיחות לכאורה שקיים קשוע עם מעבידו, שנסתרה בראיות חיצוניות; מסלול נסיעתו הפתלתל של המערער בדרך לפיגוע, להבדיל מנסיעתו חזרה עם קשוע בדרך הראשית; והתנהגותו של המערער עם היוודע דבר הפיגוע.

           התשתית הראייתית המפורטת מקימה בסיס איתן להרשעתו של המערער. המערער מעלה נימוקים "שבהגיון" – דוגמת העדר מניע אידיאולוגי והעדר תמורה כספית הולמת לסיכון שנטל על עצמו – וסבור כי יש בהם כדי לקעקע את בסיס הרשעתו ולהקים ספק סביר. אולם בנימוקים אלה אין כדי לפגום בתמונה הברורה העולה מאמרותיו המפלילות של קשוע ומן החיזוקים שנמצאו להן, אל מול גרסתו הרעועה של המערער. לא למותר לחזור ולציין את התמיהות שהעלה – בצדק – בית המשפט המחוזי: אם אמנם רצה קשוע להעליל על המערער עלילה, מדוע לא טען כי אמר למערער באופן מפורש שהמחבל המתאבד בדרכו לפיגוע? מדוע חזר קשוע על הגרסה המפלילה גם לאחר שנודע לו כי המערער לא הסגירו לידי הרשויות? ומדוע נסע המערער בדרכו לשוק בחדרה במסלול הפתלתל, תוך התחמקות מרשויות הביטחון, אך בדרכו חזרה, עם קשוע, השוהה הבלתי חוקי, לא חשש לנסוע בדרך הראשית? בגרסת ההגנה של המערער אין כדי לספק מענה הולם לתמיהות אלה, ואין בה כדי לכרסם בגרסת התביעה, הנשענת על הראיות שפורטו.

25.      גם הטענה לפיה נפלה טעות בתרגום דבריו של קשוע – אין בה כדי להועיל למערער. בית המשפט המחוזי הבהיר באופן ברור במסגרת הכרעת דינו, כי המסקנה בדבר ידיעתו של המערער על המטען נסמכה על שאלתו המפורשת של המערער "אם זה המטען", ולא על אותו ביטוי שתרגומו שנוי במחלוקת. במילותיו של בית משפט קמא: "בין אם הבנת הנאשם [המערער] את הדברים לאשורם נבעה מאמירתו של קשוע – '[ציטוט בערבית] – הצעיר רוצה לסמוך על אלוהיו' – ובין אם מאמירות אחרות של קשוע, או מתוך מכלול הנסיבות, העיקר הוא כי התבטאותו של הנאשם בעת ששאל 'האם זה המטען' מלמדת יותר מכל על מודעותו לכך שהמחבל המתאבד נושא מטען נפץ והוא בדרכו לבצע פיגוע" (סעיף 37 להכרעת הדין). כאמור, העד התייחס לביטוי המפורש "מטען" כבר בהודעתו הראשונה וגם במהלך השחזור בשלב בו התייחס לביטוי "סחורה", שעשה בו שימוש באותו מעמד תחילה, והבהיר שוב כי כוונתו לשאלה אודות "המטען".

           למעלה מן הצורך יצוין כי הדברים הובהרו גם במסגרת החלטה שנתן בית המשפט המחוזי ביום 5.5.08, בבקשה להתיר העדתו של עד הגנה נוסף לאחר שניתנה הכרעת הדין. המערער ביקש להעיד את אחד המפעילים של המחבלים (להלן: המפעיל), בדבר הוראות מפורשות שניתנו לקשוע שלא לספר למסיע – המערער – מהי מטרת הנסיעה. בהחלטה האמורה דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט קבע כי גם בהנחה שעדותו של המפעיל תתקבל כמהימנה, הרי שלא יהא בכך כדי לשנות מתוצאת הכרעת הדין. המסקנה המיטיבה מן העדות הנוספת, כך הובהר, היא כי נוכח ההוראות המפורשות שקיבל קשוע שלא לספר למסיע את מטרת הנסיעה, מתעורר ספק ביחס לאמיתות אותו חלק של הודעותיו של קשוע, לפיו הוא גילה למערער עוד בטרם תחילת הנסיעה מהי מטרת הנסיעה. ואולם, כך נקבע, הרשעת המערער כלל לא התבססה על חלק זה בהודעותיו של קשוע, אלא, כאמור, על התבטאותו של המערער, ששאל, כשמישש את השקית, אם זה המטען. לאור כל אלה, דין ערעורו של המערער על הכרעת הדין להידחות. בנסיבות העניין, לא הובא כל טעם של ממש המצדיק הקלה בעונשו של המערער. 

26.      אשר לערעור המשיבה על קולת העונש שנגזר על המערער – אכן, המערער הורשע בעבירות חמורות מאין כמותן – סיוע לרצח, סיוע לניסיון רצח, סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, סיוע לאויב במלחמה ועבירה על חוק הכניסה לישראל. המערער הסיע את המחבל המתאבד אל יעד הפיגוע, נקט באמצעים עילאיים כדי למנוע את תפיסתו על ידי כוחות הביטחון, ואף הוסיף וסייע לקשוע להימלט חזרה לשטחי הרשות הפלסטינית. לא בכדי נקבע כי מעשיו אלה של המערער היו חוליה חיונית ב"שרשרת המוות", וסייעו בהוצאתו לפועל של הפיגוע הרצחני, שכתוצאה ממנו קיפחו ששה בני אדם את חייהם ורבים אחרים נפצעו. בית המשפט המחוזי עמד על החומרה הרבה שבמעשיו של המערער, על בגידתו במדינת ישראל ובערכיה, על האסון הנורא שהמיט על אנשים רבים כל כך ועל פגיעתו בחפים מפשע. עוד עמד בית המשפט על המשקל המשמעותי שיש ליתן לאלמנט ההרתעה, ככל שמדובר בענישה על עבירות כנגד בטחון המדינה, וזאת על מנת להביע את עצמת סלידתה של החברה ממעשים אלה. עם זאת, הביא בית המשפט במאזן השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט את העובדה שלא היה שותף לתכנון הפיגוע אלא נבחר להסיע את המחבלים באופן אקראי. בנסיבות העניין ובהתחשב באיזון שערכה הערכאה הדיונית בין שיקולי הענישה, לא שוכנעתי כי העונש שהוטל על המערער – 20 שנות מאסר שמתוכן 17 שנים לריצוי בפועל – סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, במידה כזו המצדיקה את התערבותנו. יש לקוות כי די יהיה בעונש זה כדי להעביר את המסר המרתיע הנדרש, לאלה המוכנים לסייע לטרור.

           אשר על כן, הייתי מציע לחברי לדחות את שני הערעורים שלפנינו. 

                                                                                      המשנה-לנשיאה

השופט ח' מלצר:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

         ניתן היום, ל' באב התש"ע (10.8.2010).