נועם קוריס משרד עורכי דין - בנק בקשות ופסקי דין

5884/08 - כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלא...

בלוג ישראלי - פסקי דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

בפני:	כבוד השופט א' רובינשטיין
	כבוד השופט ס' ג'ובראן
	כבוד השופט י' דנציגר

המערערים והמשיבים שכנגד:	1. כפר ויתקין מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
	2. אררט חברה לבטוח בע"מ
	3. אבנר איגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ

נ ג ד

המשיב והמערער שכנגד:

המוסד לביטוח לאומי

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.5.2007 בת"א 984/04 שניתן על-ידי סגן הנשיא י' גריל

א. ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל) מיום 16.5.08 בתיק ת"א 984/04, בגדרו נקבע, כי על המערערים לשפות את המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל או המוסד) בגין קצבאות ששילם.

ב. בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על תביעה שהגיש המל"ל כנגד המערערים בהתאם לסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 (להלן: החוק); ואשר נסב על תאונה מצערת, שהוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה, בה נפגע קשה אביב זלצר (להלן הנפגע), יליד 1964. המערער 1 הוא מושב כפר ויתקין (להלן המושב) אשר מפעיל מרכז למזון בהמות. ביום 19.1.99 הגיעו הנפגע ושותפו, עובדים עצמאיים, לרחבת מרכז המזון כדי לפרוק תערובת מזון בהמות לתוך מיכל. לשם כך, עשו השניים שימוש בטרקטור שבבעלותם ובעגלה נגררת, אליה היה מחובר גל קרדני (גל הינע המעביר כוח מכלי תחבורה לעגלה נגררת), שסופקו על-ידי המושב. המערערת 2 (להלן חברת הביטוח) ביטחה באותה עת את המושב בביטוח חבות צד שלישי, וכן את העגלה הנגררת בביטוח חובה. המערערת 3 השתתפה בפוליסת ביטוח החובה שהוציאה חברת הביטוח לעגלה. בסביבות השעה 5:30 בבוקר, עת היו השניים עסוקים במלאכת הפריקה, החליק הנפגע על חומר שמנוני שהיה שפוך ברחבת מרכז המזון, מעד וידו השמאלית נתפסה בגל הקרדני. כתוצאה מכך נקטעה ידו השמאלית עד הכתף, וכן נגרמה לו חבלה בראשו. לאחר תהליך שיקום שוחרר הנפגע מבית החולים ביום 9.2.99. כתוצאה מהתאונה הוכר הנפגע כנפגע בתאונת עבודה ושולמו לו קצבאות שונות על-ידי המל"ל. יוער, כי עוד לפני קרות התאונה סבל הנפגע מנכות נפרולוגית צמיתה (עקב מחלת כליות) בשיעור של 80% (כפי שקבעה ועדה רפואית מטעם המל"ל). בגין התאונה הגיש הנפגע תביעה נגד המערערים (ת"א (חיפה) 367/01) ובה הגיעו להסדר פשרה, לפיו תמורת סילוק מלא וסופי של תביעותיו פוצה בכחצי מליון ₪ (להלן: הסדר הפשרה).

ג. בבית המשפט קמא תבע המל"ל (שבא בנעלי הנפגע) את השבת הקצבאות ששילם, ושהוא עתיד לשלם לנפגע. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה תעמוד נכותו האורטופדית של הנפגע על 65%; כן הוסכם לייחס לו אשם תורם בשיעור של 25%. באשר לקיומה של נכות נוירולוגית העדיף בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעם המל"ל (פרופ' איסקוב) אשר העמידה על שיעור של 30%. בית המשפט ציין, כי המומחה מטעם המערערים (פרופ' קורצ'ין), אשר שלל קיומה של נכות זו, לא התייחס בחוות דעתו לממצאים שונים שעלו בבדיקת הדמיה (C.T); לתלונות הנפגע בדבר הקושי בביצוע פעולות שונות הדורשות ריכוז ממושך, ולתלונות על כאבי ראש תכופים - נתונים אליהם התייחס פרופ' איסקוב. בשקלול הנכות האורטופדית והנכות הנוירולוגית העמיד בית המשפט את נכותו הרפואית הצמיתה של הנפגע עקב התאונה על 75.5%. עוד הסכימו הצדדים, כי יוגש לבית המשפט דו"ח הועדה הרפואית מטעם המל"ל, אשר קבע לנפגע - כאמור - נכות נפרולוגית צמיתה בשיעור של 80%.

ד. בהחלטת ביניים מיום 8.5.07 איפשר בית המשפט למערערים להגיש חוות דעת שערך פרופ' הולצמן (מנהל מחלקה לנפרולוגיה ויתר לחץ דם), לפיה עקב נכותו הנפרולוגית של הנפגע תוחלת חייו הצפויה היא עד גיל 64 (יצוין, כי הנפגע היה כבן 42 באותה עת). המל"ל בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית, אך טען, כי תקנות ההיוון שלו לפיהן נתבעת ההשבה, כבר כוללות בתוכן קיצור תוחלת חיים. בית המשפט קיבל את טענת המל"ל וקבע, שבהתאם לאמור בהלכת אבו סרייה (ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה פ"ד נה(3) 599) "במסגרת תביעת השבה של הביטוח הלאומי יש להתעלם מקיצור תוחלת החיים" (עמ' 18 לפסק הדין); זאת - אף שחוות הדעת מטעם המערערים לא נסתרה לגופה. ביחס להפסד ההשתכרות לעבר נקבע, כי הוכח רק ביחס לשנת 1999. הנכות התפקודית הועמדה על 65% - תוך שקלול הנכות הרפואית עם העובדה שהנפגע חזר לעבוד, וגם הנכות הנפרולוגית הקיימת. אבדן כושר השתכרותו לעתיד של הנפגע הועמד על מחצית מגובה החישוב האריתמטי עד גיל 67 (כלומר, בסיס השכר כפול הנכות התפקודית כפול מקדם ההיוון לתקופה שעד הגיע הנפגע לגיל 67 מחולק לשניים). וזאת בשל חזרתו לעבודה המעידה כי למעשה השתכרותו לא נפגעה כלל מזה; ומנגד, היותו תלוי לחלוטין בשותפו לעסק ובמושב, שהוא מעסיקו היחיד מאז התאונה, ואם ישתנו דברים אלה לרעה - יתקשה למצוא מקור הכנסה דומה. כן נשקלה חומרת הפגיעה והנכות הנפרולוגית.

ה. באשר לעזרת צד ג' נאמר, כי חרף העובדה שכיום מפגין הנפגע רצון רב לעצמאות ומצליח לתפקד בעזרה מועטה יחסית, יש להניח כי ככל הנראה בעתיד העזרה לה יזדקק תלך ותתרחב. עוד נאמר, כי העזרה שמקבל הנפגע מבני משפחתו חורגת מעזרה מקובלת של בני משפחה; לפיכך, על דרך האומדן נקבע לו פיצוי, לעבר ולעתיד, בגובה של 400,000 ₪. נקבע, כי בפסיקת הכאב והסבל שנגרמו לנפגע יש לקחת בחשבון את הנתונים בדבר אבדן היד בגיל צעיר יחסית בשילוב עם שיעור הנכות הגבוה, הסבל הרב והצורך להסתגל לחיים שלאחר התאונה - והפיצוי הועמד על סך 700,000 ₪. עוד קבע בית המשפט, כי אין לנַכּות מסכומים אלה את הסכום שהמערערים שילמו כבר לנפגע במסגרת הפשרה. כן נדחתה הטענה, כי אין לפסוק ריבית והצמדה בשל השיהוי בהגשת התביעה - הואיל והכלל הוא, שריבית והצמדה לא יפסקו רק בנסיבות מיוחדות, אשר אין המקרה דנא בא בגדרן. לבסוף, נדחתה הטענה כי נוכח הוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המוסד רק ל-75% מהסכום שנפסק - כיוון שסעיף זה עוסק רק בתביעה שהתבררה יחד עם תביעת הנפגע.

ו. לשיטת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו השונות. בין היתר נטען, כי יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע כפי שהוכח בחוות הדעת בעניין הנכות הנפרולוגית. זאת, כיוון שהטענה עמדה למערערים נגד הנפגע אילו נתבעו על ידיו - וממילא הוא הדין בתביעת שיבוב שבמסגרתה בא המוסד בנעליו. הוזכר, כי הטענה בדבר תוחלת החיים הצפויה לנפגע נתמכת בחוות דעת רפואית שלא נסתרה. ביחס לנכות הנוירולוגית נטען, כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את המומחה מטעם המוסד, שבניגוד למומחה מטעם המערערים אינו מומחה נוירולוגי. עוד נטען, כי הנכות התפקודית שנקבעה שגויה אף היא, וראיה לכך מצויה בעובדה שהכנסתו של הנפגע רק הלכה והשביחה מאז התאונה (למעט בשנת 1999).

ז. נטען, שאת קשייו התפקודיים של הנפגע יש לייחס לנכות הנפרולוגית. עוד נטען, כי אין להקיש - כפי שעשה בית המשפט קמא - מנכותו הרפואית של הנפגע לנכותו התפקודית. וכי את הקשיים בביצוע העבודה שכנטען נתקל בהם הנפגע, משלים שותפו לעסק. נטען, כי לנפגע לא נגרמו הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, שכן, כאמור, הכנסתו הלכה והשביחה, למעט בשנת 1999, לגביה הוצע לפצותו בגין הפער בינה לבין השנה שקדמה לה. עוד נטען, כי בסיס השכר על פיו משולמים לנפגע תגמולי המל"ל הוא כ-7,100 ₪ לחודש, ועל כן מושתק המל"ל מן הטענה ששכרו היה גבוה יותר. ביחס לעזרת הזולת נטען, כי העזרה שקיבל הנפגע מבני משפחתו לאחר התאונה לא חרגה מהעזרה שקיבל עובר לה בשל נכותו הנפרולוגית. עוד נטען, כי מעדות הנפגע מצטיירת תמונה לפיה הוא מסתדר באופן עצמאי, וכי מעולם לא העסיק עזרה חיצונית. נטען, כי בהתאם להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי זכאי המל"ל להשבה בשיעור 75% בלבד, וזאת משום שהמל"ל ידע על הגשת התביעה על-ידי הנפגע, וחדל בכך שלא הצטרף לתביעה בזמנו. לבסוף נטען, כי יש לקזז את הסכום ששולם לנפגע בפשרה, ואין לדרוש מהמזיק לשלם יותר מהנזק שגרם.

ח. ערעור המוסד מתמקד בטענה, כי שגה בית המשפט קמא בחישוב הפסדי השכר העתידיים; ובטענה כי שגה בהחלטת הביניים שאיפשרה למערערים להגיש חוות דעת בדבר קיצור תוחלת חיים. אשר להפסדי השכר העתידיים נטען, כי נפלה מלפני בית המשפט שגגה משולשת: (1) ראשית, בכך שחישב את ההפסד העלול להיגרם לנפגע בעתיד על יסוד שכרו עובר לתאונה (כ-16,000 ₪) ולא על יסוד שכרו בפועל (כ-27,300 ₪); (2) שנית, בכך שאף שהנפגע עובד במלאכת כפיים נקבעה נכות תפקודית הנמוכה מהנכות הרפואית; (3) שלישית, בכך שערך חישוב גלובלי המזכה את הנפגע (ובשלב זה את המוסד) רק במחצית הפסד ההשתכרות.

ט. בתגובה לטענות המערערים נטען בין היתר, כי בהתאם לפסיקה הקיימת (ע"א 434/60 המוסד לביטוח לאומי נ' דורון פ"ד ט"ז (1) 7) אין להתחשב בכספי פשרה ששולמו ישירות לנפגע, וכי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה. לגבי סעיף 330 הוזכר, כי הוא חל רק לגבי תביעות שהתבררו יחד. ולבסוף, בכל הנוגע להתחשבות בקיצור תוחלת חיים, נטען כי במסגרת תביעות המוסד בא עניין זה לידי ביטוי במסגרת תקנות ההיוון, כי תקנות אלה מחייבות (דנ"א 10114/03המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132) וכי במישור המעשי אין לטענה משמעות - שכן הפסדי השכר לעתיד בכל מקרה חושבו על הצד הנמוך ועד גיל 67 (לעומת 64 לפי קיצור תוחלת חיים), וכי עזרת הזולת נקבעה, לעבר ולעתיד, באופן גלובלי.

י. בפנינו מיקד בא כוח המערערים, עו"ד זוכוביצקי, טענותיו, ראשית, בקיצור תוחלת החיים; שנית, בטענה כי נוכח סעיף 330 לחוק זכאי המל"ל אך ל-75% מסכום הפיצוי; ושלישית, בנושא החיוב בריבית. עו"ד קציר טען למל"ל, כי בית המשפט רשאי, לעניין תוחלת החיים, לעשות שימוש בכלי הסטטיסטי וההבדל הוא מינורי; אשר לסעיף 330 לחוק, נאמר כי זה חל רק כשתביעת המל"ל מתבררת במשותף עם תביעת הניזוק; אשר לחיוב בריבית, נטען כי נקבעו ריביות נמוכות.

יא. שתי שאלות משפטיות עיקריות עולות לאמיתן למקרא הדברים. הראשונה, האם טענת קיצור תוחלת חיים שעמדה למזיק ביחס לניזוק עומדת לו גם בתביעה של המל"ל כאשר זה בא בנעליו. השניה, האם יש לקזז סכומי פיצויים ששולמו לניזוק ישירות על-ידי המזיק מהסכום המשתלם למל"ל מידיו. אודה, כי לטעמי יש מוזרות של ממש בכך שמערכת ההתחשבנות בין המל"ל, הבא בנעלי הנפגע, לבין הצדדים האחרים, נערכת במנותק מן הפשרה שסיימה את התדיינות הנפגע עם אותם צדדים. לא כל המתרחש בעולם המשפט מתישב בקלות עם שכלו הפשוט של האדם, והשופט, מן היישוב. בסעיף 330 לחוק קבע המחוקק תמריצים שנועדו לאחד את בירור התביעות יחדיו (ראו ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21 , 28-27; ע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא(1) 542) - אך מסתבר שלא תמיד די באלה, במיוחד אזכיר, כי על המל"ל, גוף סטטוטורי נאמן הציבור, להקפיד בכך.

יב. ואולם, בטרם ניתן דעתנו לשאלות העיקריות כפי שהגדרנון, נפנה מבטנו אל יתר טענות הצדדים. נזכיר, כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצויים, וערכאת הערעור לא תתערב בכך, למעט מקום בו נפלה טעות ממשית. בשיקול הנתונים והטענות נלקח בחשבון סכום הפיצויים הכולל, כדברי השופט גרוניס:

"אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק מבין ראשי הנזק הרבים המרכיבים את הסכום הסופי שנפסק... ערכאת הערעור בוחנת את הסכום הכולל שנפסק (לפני הניכויים) על רקע נתוני יסוד מסוימים... אם מסתבר כי הסכום הכולל של נזקי הממון הוא סביר, אין צורך לקיים בדיקה מעמיקה של ראשי הנזק, אלא מקום שמתגלה טעות בולטת". (ע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (לא פורסם)).

"הגישה שבחרה הפסיקה, להתמקד בסכום הכולל בטעויות בולטות, מעוגנת בשכל הישר, בניסיון החיים ובמדיניות שיפוטית המבקשת לייעל בתנאי עומס קשים" (ע"א 1249/04 רבאח נ' רבאח (לא פורסם)).

(ראו גם ע"א 7157/07 אי.איי.גי. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מ.א (לא פורסם); ע"א 8960/06 ג'אסר טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)). בית המשפט קמא פירט והעמיק בסוגית שיעור הנכות הנוירולוגית והנכות התפקודית וקבע את אשר קבע; בהינתן זאת ונוכח האמור, איני רואה עילה לשנות מקביעותיו. משכך, אין להיעתר לטענות המערערים והמל"ל ביחס לראשי הנזק, ונתמקד איפוא בשאלות המשפטיות.

יג. במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי ביקשו המערערים להציג חוות דעת רפואית מטעמם באשר לקיצור תוחלת חייו של הנפגע נוכח נכותו הנפרולוגית. בית המשפט קבע, כי "בנסיבות אלה אין להימנע מהצורך לדון לגוף העניין בטענתם בכל הנוגע לסוגיית קיצור תוחלת החיים" (עמ' 6 להחלטת בית המשפט מיום 8.5.07) והתיר את הגשת חוות הדעת. בחוות הדעת שהוגשה (מסומנת א' בכרך האסמכתאות של המערערים) מציין פרופ' אליעזר הולצמן, מנהל המחלקה לנפרולוגיה ויתר לחץ-דם במרכז הרפואי שיבא, כי "בגיל 42 לגבר רגיל מן הישוב הצפי הנו לעוד 36 שנות חיים בממוצע. בגיל 42 לגבר מושתל כליות כמו מר זלצר צפויות רק 22 שנות חיים בממוצע. הנתונים הם מה-USRDS משנת 2005" (ה- United States Renal Data System הוא מאגר המידע הנפרולוגי האמריקאי - א"ר). כאמור, חוות הדעת לא נסתרה, ואולם בית המשפט פסק, כי משעסקינן בתביעת השבה של המוסד לביטוח לאומי, יש להתעלם מהטענה בדבר קיצור תוחלת החיים. סבורני, כי מסקנה זו אינה מחויבת.

יד. הרעיון המשפטי העומד בבסיס עקרון התחלוף (סוברוגציה) הוא כניסתו של מבטח בנעליו של הניזוק בכל הנוגע לתביעות הניזוק כלפי המזיק. כניסה זו לנעלי הניזוק יש לפרש כפשוטה; הוה אומר, חליפו של הניזוק זכאי לקבל כל סכום אשר היה מגיע לניזוק מידי המזיק, וזאת עד לתקרת הסכום אותו שילם בעצמו (כדי למנוע עשיית עושר שלא כדין; ראו דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי פ"ד נז(3) 49, 63). כדברים הללו אומר המלומד (ושופט בית המשפט המחוזי בחיפה לשעבר) ד' קציר:

"כלל ראשון בסוברוגציה, שנתקבל גם באשר לזכותו של המוסד [לביטוח לאומי - א"ר], הוא זה הנוגע להגבלת זכותו של המבטח, התובע בתוקף זכות זו, שאין היא יכולה להיות גדולה מזכות המבוטח עצמו... מכאן נובע בהכרח כי אין בהעברת הזכות, על-ידי סוברוגציה, כדי להטיל על החייב חובה גדולה מזו שהיתה מוטלת עליו, אלמלא הועברה הזכות והתביעה היתה מוגשת על-ידי הניזוק. זהו הכלל שנתקבל גם באשר לזכותו של המוסד" (ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (מהדורה חמישית, 2003) 1492-1491; להלן קציר; ההדגשה הוספה - א"ר).

הדברים מתיישבים הן עם השכל הישר, חבר נכבד במועדון השיקולים, והן עם הדין. יפים לעניין דברי השופט (כתארו אז) זוסמן לפני כיובל שנים:

"כאשר מבוססת זכות התביעה על סוברוגציה ... הדעת נותנת שזכות הנעבר לא תהא טובה מזכות המעביר, שאם לא תאמר כן, יקופח החייב: הגנה שהיתה עומדת לו כלפי המעביר לא תעמוד לו כלפי הנעבר. אין המשפט משלים עם תוצאה כזו..." (ע"א 166/59 אפריאט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד טו(2) 1134, 1144)

"על המוסד להוכיח, בגדרי תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק. תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד" (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749; ההדגשה הוספה - א"ר).

(ראו גם ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511; ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433). כל טענה משפטית שעמדה למזיק אילו נתבע על-ידי הניזוק ולא על-ידי חליפו, תמשיך ותעמוד לו גם כאשר ההליך מתנהל מול החליף. כזו היא למשל טענת התיישנות, כפי שנפסק בפרשת עמית; דין זהה יש להחיל לגבי טענה בדבר קיצור תוחלת חיים.

טו. עוד יש לזכור גם, כי בתביעת סוברוגציה, אם עולה גובה הנזק על שיעור הגמלאות המשתלמות על-ידי המל"ל, לא יקבל המוסד יותר ממה ששילם וישלם לנפגע, אף אם שיעור הנזק גבוה משיעור הגמלאות. דבר זה נאמר מפורשות בסעיף 328(א) לחוק:

"היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 רשאי המוסד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה" (ההדגשה הוספה - א"ר).

כדבר הזה מציין אף בית המשפט קמא בפסק דינו, "אם סכום הפיצויים המגיע לנפגע עולה על סכום הגמלאות, הרי שאין לפסוק לביטוח הלאומי יותר ממה שהביטוח הלאומי שילם וישלם לנפגע, ובמקרה כזה סכום הגמלאות הוא סכום הפיצוי המגיע למוסד לביטוח לאומי" (פסקה ז' לפסק הדין). אכן, פעמים יארע, מסיבות שונות, שסכום הגמלאות המשתלמות לנפגע עולה על שיעור הנזק שגרם המזיק; או להיפך, שיעור הנזק גבוה מסכום הגמלאות. הסיבה לכך עשויה להיות בעיה רפואית שאינה קשורה לתאונה ממנה סובל הניזוק, או לנבוע ממנגנוני חישוב שונים. במקרים כגון דא, כאמור, ייתחם שיעור הפיצויים עד לגובה הנזק או עד לגובה הגמלאות המשתלמות בגינו, הנמוך מביניהם (וראו לעניין זה פרשת טמיזה; רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ פ"ד נז(4) 350; רע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית (לא פורסם); וכן פרשת אררט). אם-כן נמצאנו למדים ששני גבולות תוחמים את שיעור תביעת ההשבה של המל"ל: הראשון, גובה הנזק שגרם המזיק; והשני, גובה הקצבאות ששילם וישלם המל"ל. המזיק, כאמור, ישלם למל"ל את הסכום הנמוך מביניהם.

טז. חרף האמור לגבי מהות התביעה כתביעת סוברוגציה קבע בית המשפט המחוזי, כי "יש להתעלם מן הטענה בדבר קיצור תוחלת חייו של הנפגע, משעסקינן בתביעת השבה של המוסד לביטוח לאומי" (פסקה ט"ו לפסק הדין קמא). זאת, בהתבסס על שקבע השופט (כתארו אז) אור בהלכת אבו סרייה. מדובר, כידוע, בהלכה יסודית בכל הנוגע למערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מל"ל, אם כי כבר אמר עליה - בהקשר אחר - חברי המשנה לנשיאה "שהגיונה - אך גם קשייה - עמה" (ע"א 9040/03 היימן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 6; ראו גם ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' אבו עאבד (לא פורסם) פסקה 6; ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) פסקה כ"ו). ואולם, מבלי להתייחס לשאלות שעשויה הלכת אבו סרייה לעורר בהקשרים אחרים, סבורני, כי הכרעה זו של בית המשפט המחוזי אינה מתחייבת מתוך דברי השופט (כתארו אז) אור עליהם התבססה. כך היו דברי השופט (כתארו אז) אור בעניין אבו סרייה:

"תקנות ההיוון מחייבות את המוסד בתביעתו מהמזיק על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מתשנ"ה. על המערערת, ככל מזיק ('צד שלישי' בלשון סעיף 328) האחראי לפיצוי הניזוק, לשלם למוסד את סכום התגמולים שהמוסד שילם לניזוק וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על-ידי המוסד בעתיד, כשהם מהוונים על-פי תקנות ההיוון. תקנות אלה הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר – אם משום קיצור תוחלת חיים ואם מסיבה אחרת – אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על-כן יש לקבלן כמו שהן בלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת" (עניין אבו סרייה, עמ' 602).

יז. ברם, בפרשת אבו סרייה התייחס השופט אור למקרה בו בהליך שבין המזיק לניזוק נקבע שיעורו של הנזק "האמיתי", לאחר הפחתה בגין קיצור תוחלת חיים, וסכום זה עולה על שיעור הקצבאות העתידות להשתלם. השאלה היא כיצד יש לחשב את גמלאות המל"ל כדי לנכותן מהסכום שהמזיק משלם ישירות לניזוק. נקבע, כי במקרה זה יש לחשב את הקצבאות (הנמוכות מהנזק) לפי תקנות ההיוון מבלי להתחשב בקביעה בדבר קיצור תוחלת החיים. זאת, כיון שהמוסד יתבע את המזיק לפי התקנות (כפי שהוא מחויב לעשות על-פי דין), ואם יופחתו הקצבאות בהתאם לקיצור תוחלת החיים שנקבעה (קרי, ינוכו פחות קצבאות), יווצר מצב בו המזיק משלם ביתר (בהליך מול הניזוק ינוכו אך מעט קצבאות בהתאם לקיצור תוחלת חיים; אך הוא ייתבע על-ידי המוסד להשיב קצבאות רבות - בהתאם לתקנות ובהתעלם מקיצור תוחלת חיים).

יח. ואולם, דומה כי הלכת אבו סרייה אינה מתייחסת למקרים כגון המקרה דנא, בהם לא נוהל הליך בין המזיק לניזוק ולא נקבע שיעור הנזק ה"אמיתי". במקרים אלה, יש לקבוע את שיעור הנזק ה"אמיתי" שגרם המזיק לניזוק, קרי לבחון את הטענה בדבר קיצור תוחלת חיים, כדי לוודא שהקצבאות (הנתבעות לפי תקנות ההיוון) אינן עולות על שיעור הנזק "האמיתי". זאת נוכח העיקרון, לפיו מזיק לא יחויב ביותר משיעור הנזק שגרם; אם נקבע איפוא שנגרם לניזוק הפסד השתכרות רק עד גיל מסוים (נוכח טענה בדבר קיצור תוחלת חיים), ממצא זה רלבנטי ומחויב גם כאשר המוסד הוא התובע בנעלי הניזוק, כפי שמציין בית המשפט קמא בראשית דבריו.

יט. סוף דבר, נוכח העיקרון לפיו בא המוסד בנעלי הניזוק, ונוכח העיקרון לפיו אין לחייב את המזיק ביותר מהנזק שגרם, יוכל המזיק לדעתי להעלות טענת קיצור תוחלת חיים גם מול המוסד, בבואנו לקבוע את גובה הנזק; איננו נדרשים לשאלת הרף העליון של רכיב ההשבה בתביעה - האם הקצבאות יחושבו לפי התקנות או בהתחשב בקביעה בדבר קיצור תוחלת חיים - אף שהדעת נונת שהתקנות יהיו המודד. דבר זה מתישב עם השכל הישר וחובת ההגינות כלפי כולי עלמא. המקרה דנא מדגים זאת היטב, ודומה - כמוסבר מעלה - כי אין בכך כדי לסטות מהלכת אבו סרייה.

כ. הסוגיה השניה שנתעוררה היא, האם מן הסכום שייפסק לטובת המל"ל יש לנכות את הסכום אותו שילמו המערערים ישירות לנפגע במסגרת הסדר הפשרה (537,000 ₪). בית המשפט המחוזי פסק שאין לנכות סכום זה. קביעה זו נומקה בדברים שאמר המחבר קציר (עמ' 1641-1640; 1643) ובפסקי דין אליהם הוא מפנה (פרשת דורון; ע"א 463/63 מצבעה ואשפרה לטכסטיל קשת נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד י"ח(1) 524), ולפיהם ההליך שבין הניזוק למזיק אינו מחייב את המל"ל. ואולם נראה, כי מקורות אלה קובעים שהסכם פשרה בין ניזוק למזיק אכן אינו מחייב את המוסד לעניין עצם סילוק התביעה, או לעניין הסכמת התובע לוותר על זכויותיו במסגרת הסדר הפשרה, כדברים שאמרה השופטת שטרסברג-כהן בפרשת אבנר:

"על אלה אין ניזוק ומזיק יכולים להתפשר, כפי שלא ניתן להתפשר על תגמולי המל"ל - כל זאת משום שהזכות נמצאת מלכתחילה בידי המל"ל" (עמ' 65).

ברם, המלומד קציר ופסקי הדין אליהם הוא מפנה, אינם מלמדים שאין לקזז סכומים אשר שולמו בפועל לניזוק במסגרת הסדר פשרה. דבר זה מתחייב לדעתי נוכח הכלל העקרוני, לפיו לא ישלם המזיק יותר מהנזק שגרם. ואכן, המערערים אינם טוענים, כי ההסכם עם הנפגע משתיק את המל"ל מתביעה כלפיהם ישירות (טענה זו אכן נדחתה בעניין דורון ובעניין קשת); טענתם היא שיש לקזז את הסכום ששולם כבר לניזוק מהסכום שנפסק לטובת המל"ל. נבחן את המקורות שהביא בית המשפט קמא לגופם.

כא. בפרשת דורון נדון מקרה בו חתם הניזוק, בתמורה לתשלום, על הסכמה המשחררת את המזיק מחבותו. המזיק טען, כי היות ותביעת המוסד היא מכוח סוברוגציה, משסולקה תביעת הניזוק יש לראות את תביעת המוסד כמסולקת. השופט (כתארו אז) ח' כהן דחה את הטענה, כיון שמדובר בתרמית כלפי המוסד - שכן המזיק פעל בזדון בניסיון למנוע מן המוסד לתבוע אותו כדין. במאמר מוסגר יצוין, כי כיום אפשרות זו אינה קיימת עוד, כפי שמציין קציר שהרי "אין להעלות על הדעת מזיק אשר אינו יודע... על אפשרות שייתבע על-ידי המל"ל בגין גימלאות ששולמו או ישתלמו לנפגע" (עמ' 1642); ו"המזיק האופייני" על פי רוב מכוסה בביטוח שרכש לעצמו. השופט (כתארו אז) כהן מוסיף ואומר, "ושנית, והוא עיקר: לענין זכות הסוברוגציה בדיני ביטוח, הדין הוא ששחרור אשר ניתן למזיק על-ידי מבוטח... אין השחרור תקף כלפי חברת הביטוח" (פרשת דורון, עמ' 13). ואכן לדידו "ברור שהמוסד זכאי גם זכאי, בנסיבות מסוימות, לתבוע ולקבל... כל עוד הפיצוי אשר המוסד זכאי לתבוע לפי סעיך 70 הנ"ל [כיום 328 - א"ר] אינו עולה על סכום הנזק שהמזיק אחראי לו" (שם, עמ' 19). מקרה דומה נדון בפרשת קשת, שם נעשה הסכם פשרה (בתום לב) בין המזיק לניזוק, ואף בו שוחרר המזיק מחבויות נוספות, ואולם אף במקרה זה קבע השופט (כתארו אז) ח' כהן, כי אין בכך כדי לגרוע מזכויותיו של המוסד. שתי פרשות אלה קובעות שהסכם פשרה אינו חוסם את דרכו של המל"ל לתבוע את המזיק - אך אין הן מתייחסות לשאלת קיזוזם של הכספים ששולמו ישירות לניזוק.

"ואולם, סילוק על-פי הסדר, בין שהושג בחדרי-חדרים בין הנפגע למזיק, ובין שניתן לו תוקף של פסק דין, אין בו, לפי ההחלטות דלעיל, כדי לפטור את המזיק מן החובה לסלק את מלוא הפיצויים שגרמה עוולתו, כפי שיוכח בתובענת המוסד לביטוח לאומי שתוגש נגדו" (קציר 1643; ההדגשה של בית המשפט קמא - א"ר).

דומני, כי יש להטעים גם את המלים שגרמה עוולתו. קרי, ההסדר שהושג בין המזיק לניזוק אינו פוטר את המזיק מחובת תשלום למוסד על הפיצויים שהלה משלם לניזוק, ואולם הללו מוגבלים עד לגובה הנזק. כך מתיישבים הדברים עם העיקרון לפיו אין לדרוש מהמזיק לפצות בשיעור העולה על הנזק שגרם - וככל שאין מדובר בתרמית (או סיטואציה קרובה לכך) אין זה מעלה ומוריד מבחינת המזיק אם חלק מהפיצוי הועבר ישירות לניזוק וחלקו למוסד. יש להבחין בין הפשרה כיוצרת (או שאינה יוצרת) השתק, לבין ניכוי הסכום שנפסק בפשרה מהסכום הנפסק בתביעת המל"ל. על הבחנה זו היטיב לעמוד בית משפט השלום בתיק אחר:

"יש לערוך הבחנה בין שתי שאלות. האחת, עצם זכותו של המוסד להגיש תביעה כנגד הניזוק לאחר שתביעת הניזוק כנגד המזיק סולקה בהסדר פשרה. השנייה, היקף הזכות.

פסיקת בית המשפט העליון אליה מפנה המוסד בסיכומיו מתייחסת לשאלה הראשונה. באותם מקרים נטען כי לאחר שסולקה תביעת הניזוק, אף בפשרה, יש בכך כדי למצות גם את זכות המוסד לתבוע את המזיק שהרי ויתור הניזוק על זכותו מחייב גם את המוסד שבא בנעליו ומשתיקו מלטעון כל טענה כלפי המזיק. טענה זו נדחתה... בשאלה זו כרוכה גם שאלת השתק הפלוגתא כנגד המוסד בעניינים שהוכרעו בהליכים בין הניזוק והמזיק, שאלה שאינה מענייננו.

השאלה השנייה מתייחסת, כאמור, לנושא היקף הזכות ומהו הסכום אותו יכול לתבוע המוסד מהמזיק. בהתייחס לשאלה זו חל העקרון הבסיסי על פיו המזיק לא ישלם לעולם יותר מסכום הנזק. בית המשפט העליון חזר והדגיש כי עקרון זה הוא עקרון מנחה גם בכל הנוגע לתביעות המוסד כלפי המזיק... בהתאם לעקרון זה המזיק לא ישלם לנזוק ולמוסד יחדיו יותר מסכום הנזק" (ת"א (שלום ת"א) 15647-07 המוסד לבטוח לאומי נ' עירית בני ברק (לא פורסם) פסקה 28 - השופטת לוי; ההדגשות במקור).

ככלל, צירוף שני התשלומים אינו אמור לעלות על גובה הנזק, ואל למזיק לשלם יותר מכפי הסכום שהיה משלם אילו התנהלה התביעה ישירות בינו לבין הניזוק; וכך יש לטעמי לנהוג אף בענייננו.

כג. אכן, על פניו הליכה בדרך זו עשויה ליצור מצב בו המוסד משופה בחסר, שכן אין הוא זוכה להשבה מלאה מהמזיק, והוא מחויב בתשלום מלוא הקצבאות לניזוק. המענה בחוק למקרים אלה הוא מנגנון זקיפת הפיצויים ששולמו לנפגע המצוי בסעיף 329 לחוק. אמנם, יישום מנגנון זה עשוי לעורר בעיות מהסוג להן נדרש בית המשפט בעניין המגן (רע"א 9823/02 "המגן" חב' לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); וכן פרשת מלמד, 517) אך נושא זה לא נטען על-ידי המוסד ואינו עומד להכרעתנו כעת.

כד. חכמי המשפט העברי דנים בשאלות דומות בדבר מערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מבטח. וכך הם דברי הרב מנשה קליין ("מנשה הקטן", צ'כוסלובקיה-ארה"ב, המאה הכ') בתשובה לשאלה בדבר חובת מזיק לשלם שעה שלניזוק יש ביטוח:

"ולפי זה פשוט דהם [חברת הביטוח - א"ר] לא שילמו דמי ההיזק שחייב המזיק, שהמזיק חייב לשלם להניזק מה שהזיק לו מפני שהתורה חייבו לשלם על ההיזק, ואם חברת הביטוח תפשוט הרגל ולא תשלם לו כלום זה לא משנה ולא יטיל חיוב יותר על המזיק, ולכן המזיק נתחייב בנזקו כל זמן שהוא מזיק וחייב לשלם מה שהזיק בעידית, ואין לו שום עסק עם החברת בטוח". (שו"ת משנה הלכות חלק י"ז, סימן קס"ו).

כלומר, חובת התשלום מצד המזיק לניזוק היא חובה עצמאית ואין היא מושפעת מעצם קיומו של מבטח (ולעניין זה גם ביטוח לאומי). ואולם, ממשיך בעל משנה הלכות ודן בשאלה "אם חברת הביטוח יכולין לתבוע את המזיק שישלם להם מה ששילמו הם להניזק" ותשובתו:

"כאן שראובן מזיק לו בידים, שודאי שהניזק ילך להביטוח שישלמו הם, נמצא שהכשיר את נזקו, ושפיר יכולין חברת הביטוח לתבוע ממנו ההיזק".

קרי, כשראובן הוא הגורם (הישיר) לנזק, קמה לחברת הביטוח זכות השבה כלפיו בגובה הנזק שגרם. יחד עם זאת מדגיש בעל משנה הלכות, שחובת התשלום מצד הביטוח לניזוק גם היא חובה עצמאית, שאינה תלויה בכך שראובן יפצה את הביטוח לבסוף. חובה זו נובעת לדבריו מכוח החוזה בין המבטח למבוטח (כשם שחובת התשלום של המזיק נובעת מעצם ההיזק לניזוק). ובדומה לנאמר, תביעה נגד המזיק תוגבל עד גובה הנזק שגרם בלבד. הנה, מצינו שאף במשפט העברי קמה למזיק חובת פיצוי, ולחברת הביטוח (והביטוח הלאומי בכלל זאת) זכות חזרה עד גובה הנזק שגרם המזיק.

כה. כאמור, לדידי בתביעת סוברוגציה של המוסד לביטוח לאומי אין לחייב את המזיק לשלם יותר מהנזק שגרם בפועל, ולצורך זיהוי נזק זה יש להתחשב גם בקיצור תוחלת חיים - כמו בהליך המתנהל בין המזיק לניזוק במישרין. ביחס לנפגע בנידון דידן הוגשה חוות דעתו של פרופ' הולצמן, אשר לפיה תוחלת חייו הצפויה היא 64; חוות הדעת לא נסתרה, כאמור. נוכח זאת, אציע כי לצורך חישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד תועמד תוחלת חייו הצפויה של הנפגע על 64 שנים.

כו. באשר לראש הנזק של עזרת הזולת, זה נפסק בדרך של אומדנא, ובלא הבחנה בין עזרה בעבר לעזרה בעתיד, ועולה השאלה האם יש חובה להפחית מן הסכום נוכח קבלת הטענה בדבר קיצור תוחלת חיים. אמנם, בית המשפט קמא ציין, כי בקביעת הפיצוי בראש נזק זה התעלם מן הטענה של קיצור תוחלת חייו של הנפגע (סוף פסקה כ"ז לפסק דינו) עם זאת, נראה כי מאחר שהסכום הכולל שנפסק (400,000 ₪) אינו גבוה במיוחד, ומאחר שנפסק לעבר ולעתיד במאוחד ועל דרך אומדן, ונוכח הפסיקה שהובאה בדבר ההתערבות הערעורית בכגון אלה - איני רואה מקום להתערבות בראש נזק זה.

כז. במסגרת הסכם הפשרה ביניהם שילמו המערערים לנפגע סך של 537,000 ₪. כאמור, בשל העיקרון לפיו אין לחייב את המזיק יותר מכפי נזקו יש לקזז סכום זה מהתשלומים שנפסקו לטובת המל"ל. לפיכך, הסכום יקוזז מסכום הכספים המשתלמים למל"ל על-ידי המערערים, בשערוך המתאים (הצמדה) ללא ריבית.

כח. לבסוף, אין לקבל את טענת המערערים לפיה זכאותו של המל"ל מוגבלת לסכום שאינו עולה, לכל היותר, על 75% מכלל פיצויי הנפגע, בהתאם לאמור בסעיף 330(א) לחוק. שכן, כדברי בית המשפט קמא, הטענה "רלוונטית רק למקרה בו תביעת הנפגע מתבררת יחד עם תביעת המוסד לביטוח לאומי, ולא זה המקרה שבפנינו" (פסקה ל"ד לפסק הדין, ההדגשה במקור). הסעיף קובע, כי במקרים בהם מתבררות התביעות יחדיו יהיה המוסד זכאי אך ל-75% מסכום הפיצוי "והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה". מטרת הסעיף היא להבטיח לזכאי הטורח בניהול הליך משפטי נגד המזיק, שמאמציו לא ירדו לטמיון - במובן זה שכל סכום הפיצוי ינוכה לטובת המוסד:

"כרקע לתיקון זה של החוק שימשו מקרים שבהם תבעו נפגעי תאונות, אשר היו גם תאונות עבודה, את נזקיהם על-פי עילות לפי הפקודה. באותם מקרים, האחריות של המזיק נקבעה לעתים רק לאחר הליך משפטי ארוך ומסובך, ובשל הצורך לנכות את גימלאות המוסד מסכום הפיצויים לא נותר לנפגע, אשר מימן את ההליך, סכום פיצוי כלשהו. תופעה זו הביאה לא אחת לכך שהניזוק נשא בהוצאות של משפט ארוך, בלי שזכה בפיצוי כלשהו. לעומת זאת, המוסד נהנה מתוצאותיו של ההליך, בלי שנדרש לנהל בעצמו תביעה שבה היה צריך להוכיח את אחריות המזיק. מצב דברים זה הביא, מצד אחד, למקרים שבהם - כשלא נותר בידי הנפגע בסופו של ההליך המשפטי פיצוי כלשהו - המוסד שקל תשלום כלשהו לנפגע מתוך סכום הפיצויים שהוא קיבל מהמזיק, ומצד אחר, התברר שנפגעים, אשר היה חשש שגימלאות המוסד "תאכלנה" את תביעתם, היססו להגיש את תביעתם, ולעתים נמנעו מכך" (רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג(5) 145, 181 - השופט, כתארו אז, אור; בג"צ 9978/05 זילברשמידט נ' בית הדין הארצי (לא פורסם)).

במקרה דנא, מדובר בתביעה שהגיש המוסד (ולא הנפגע) אשר התבררה בפני עצמה. בנסיבות אלה, אין מקום להידרש לסעיף 330 שעניינו חלוקת סכומי הפיצוי בין הזכאי לבין המוסד, ומבחינה מהותית אין הוא מעלה או מוריד מאומה במערכת היחסים שבין שני אלה לבין המזיק, הנדרש לשלם 100% מסכום הפיצוי.

כט. אציע לחברי כי הערעור יתקבל בחלקו במובן זה, שרכיב הגיל בחישוב פיצויי הפסדי השתכרות לעתיד יופחת מ-67 ל-64, והסכום ששולם לנפגע על-ידי המערערים יקוזז מהסכום אותו עליהם לשלם למל"ל. אציע איפוא שלא להיעתר לערעור שכנגד. שכר הטרחה בערכאה קמא יתוקן על פי הסכום הכולל. אציע שלא לעשות צו להוצאות בערכאתנו.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.