השופט א' א' לוי:

1.        בתאריך 13.7.07, בשעת לילה מאוחרת, התרחשה קטטה בין קטין יליד שנת 1994 (להלן: מ.ר.) לשני מבוגרים ממנו (להלן: דניס ומקסים). נטען כי באירוע זה נחבל מ.ר., ובעקבות כך הוא חזר לביתו, סיפר לאמו על הקורות אותו, וזו הזעיקה את אביו של הקטין (להלן: רפאל) ששהה אותה עת בעכו. זה מיהר להגיע מלווה במערער, וביחד עם מ.ר. וקטין נוסף (להלן: א.מ.) הם נסעו כדי לנסות לאתר את דניס. משפגשו בו בסביבות השעה 02:00, ניגש אליו רפאל ותפס בחולצתו, וזו נקרעה. בהמשך הכו רפאל והמערער את דניס, וגם לאחר שנפל על הרצפה לא הרפו ממנו. בשלב זה נזעק אליאס סקר (להלן: אליאס) כדי להפריד בין הניצים, ועל פי גרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב-האישום, דקר אותו המערער בבטנו, והוא הוסיף ודקר גם את מקסים בבטנו ובפניו. בעקבות התקיפה הובהלו מקסים ואליאס לבית חולים. אצל מקסים אובחנו חתך בשפה התחתונה, שפשופים בצוואר ובבית החזה וכן פצע-שריטה עמוקה בבטן תחתונה. אצל אליאס אובחן פצע דקירה בבטן, והוא נזקק לניתוח.

2.        בגין העובדות האמורות יוחסו לרפאל ולמערער עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, חבלה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיפים 334 בשילוב עם 335(א) 329(א)(1) ו-499 וחוק העונשין. כמו כן, יוחסה למערער עבירה של החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק.

3.        רפאל והמערער כפרו בעובדות שיוחסו להם, אולם במהלך שמיעתן של הראיות שינה רפאל את טעמו, הודה והורשע בביצוע עבירה של פציעה לפי סעיף 334, ונדון לששה חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. מאידך, נמשך משפטו של המערער, ובסופו של יום הוחלט לזכותו משלוש מן העבירות שיוחסו לו (לפי סעיפים 329, 186 ו-499 לחוק העונשין). מנגד, החליט בית המשפט להרשיעו בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 335+334 לחוק, ובתום כל אלה, ולאחר שקוימו ההליכים לענין העונש, נדון המערער לשלושים חודשי מאסר, שמונה-עשר חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 2500 ש"ח, והוא חויב לשלם פיצוי כולל בסכום של 28,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו משיג המערער  על הרשעתו, ולחילופין, הוא מבקש כי נקל בעונשו.

4.        ערעור זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, והוא נוסח כאילו היו אלה סיכומים בפני הערכאה הדיונית. והרי הוראת המחוקק היא כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כידוע, על דרך הכלל אין ערכאת הערעור יכולה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהתנהגות העדים לצורך קביעת מהימנותם, ומכאן החשיבות הנודעת לממצאיה של הערכאה הדיונית בתחום זה. מכך נובעת גם ההלכה לפיה בית משפט שלערעור לא יהא נוטה להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות, ואף שלהלכה זו נקבעו במהלך השנים חריגים לא מעטים, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם.

5.        המערער הצביע במהלך טיעונו על מה שהגדיר כ"מחדלי חקירה" רבים, שמנעו ממנו, בין היתר, להציג אליבי לשעת הארוע בפועל, הואיל ולעניין זה נשמעו גרסאות סותרות. ובמלים אחרות, המערער טוען כי התגרה בה מדובר התרחשה לפני השעה 01:00, בעוד שהתמונה המצטיירת מגרסתם של יתר העדים היא שאותה תגרה התרחשה לאחר השעה 01:30. טענה זו אין בידנו לקבל ומוטב היה לה לולא נטענה. לודמילה, גרושתו של רפאל מסרה בחקירתה (ת/21), כי בנה מ.ר. הגיע לביתה וסיפר לה על תקיפתו בשעה 01:00 לערך. בעקבות כך היא הזעיקה את רפאל, ולפיכך שוב אין ספק כי זה הגיע לזירה (ביחד עם המערער) לאחר השעה 01:00, וממילא התגרה לא היתה יכולה להתרחש קודם. אכן לודמילה חזרה מגרסה זו בחקירתה הנגדית, אולם בית המשפט המחוזי החליט להעדיף את דבריה בת/21, ובהחלטה זו לא ראינו מקום להתערב. זאת ועוד, בעקבות פציעתם של מקסים ואליאס הוזעקה עזרה רפואית, ועל פי רישומי מד"א הקריאה התקבלה בשעה 1:48 לערך, וגם בכך יש ללמד כי פציעת המתלוננים התרחשה לאחר השעה 01:30.

6.        הנה כי כן, השאלה האחת שהיתה טעונה הכרעה היתה אם חלקו של המערער היה מינורי, כגרסתו, או מרכזי, כטענת המשיבה. לעניין זה העידו מספר עדים, ובראש ובראשונה נדגיש את גרסתו של א.מ., שכאמור הגיע לזירה ברכבו של רפאל. לעד זה לא היה מניע להפליל את רפאל, אביו של חברו מ.ר., ואף לא את הנוסע האחר ברכב, הוא המערער. אכן א.מ. חש אי נוחות רבה בעקבות כך שנקרא למסור את עדותו המפלילה בבית המשפט, ולעתים נטה למתן אותה במהלך חקירתו הנגדית. אולם זהו בדיוק תפקידה של הערכאה הדיונית המצווה להכריע בשאלת המהימנות על פי התרשמותה מהתנהגות העד במהלך הופעתו בפניה. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא נותן אמון מלא בגרסה שמסר א.מ. בחקירתו, ובהחלטה זו לא ראינו מקום להתערב. על פי אותה גרסה ראה א.מ. את המערער מחזיק בידו הימנית סכין, והוא הוסיף: "ראיתי אותו דוקר את אליאס עם הסכין דקירה לכיוון הבטן למטה, אני הבחנתי בפגיעת הסכין בצד שמאל למטה בבטן של אליאס ובשלב זה אליאס התכופף, ותפס את הבטן, וראיתי שהוא הולך לברזיה והוא עבר לידי, שאלתי אותו אם הוא בסדר והוא אמר לי משהו מלמל".

7.        אולם אותה גרסה של א.מ. לא עמדה לבדה, והיא נתמכת בראיות נוספות. כוונתנו לעדותו של אליאס: "כל החבורה שהגיעה התחילו להרביץ למקס, וכשראיתי שאני לא יכול למשוך את מקס מבניהם הלכתי לתפוס בבחור אחד מביניהם על מנת להרחיק אותו, ואז ראיתי שיש לו ביד סכין והוא דקר אותי. אני ראיתי להב נוצץ של סכין ואז אני נפלתי, קמתי והלכתי קצת ושוב נפלתי ואני ראיתי שיש לי הרבה דם מהדקירה" (ראו נ/7).

ביחס לעד זה קבעה השופטת המלומדת של בית משפט קמא, כי עדותו מהימנה (ראו עמ' 12 להכרעת הדין), וגם מממצא זה לא ראינו מקום לשנות, כפי שלא ראינו לעשות זאת בסוגית מהימנות גרסתו של ד.מ. (ראו עמ' 10 להכרעת הדין ואילך). עד זה מסר בהודעה ת/20 כי ראה את "אותו בחור שהיה עם אבא של [מ.ר.] מסתובב לכיוון של הבחור שבא להפריד [אליאס], ולפתע ראיתי את הבחור שבא להפריד נופל, וראיתי שעל החולצה שלו באזור הבטן מלא דם. הוא התכופף ורץ לכוון הברזייה ואני ישר הבנתי שאותו בחור שבא עם אבא של [מ.ר.], דקר את הבחור שבא להפריד, אני לא ראיתי סכין ולא ראיתי מי החזיק סכין בכלל".  לעניין זה נוסיף ונפנה לעדותו של ח.ג.

8.        נוכח הראיות שמעט מתוכן ציטטנו, שוב אין ספק כי לא נפל פגם בהכרעת- הדין בעניינו של המערער, וגם בעונש לא מצאנו מקום להקל. המערער הגיע עם רפאל לזירה מוכן אלי קרב, ולא היסס לעשות שימוש בנשק קר שפגיעתו רעה, ולעתים אך כפסע מפריד בינו לבין פגיעה קטלנית. על מעשה זה, ובמיוחד נוכח גל האלימות השוטף את החברה בישראל, נכון היה להגיב בכליאת המערער, ולא מצאנו כי בית המשפט המחוזי הפריז בתקופה אותה גזר.

אי-לכך, הערעור נדחה.

ניתן היום, ב' בכסלו התשע"א (09.11.2010).