השופטת ע' ארבל:

 

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ( סגן הנשיא -כב' השופט י' זפט), לפיו נדחתה המרצת הפתיחה שהוגשה על-ידי המערערים, שעניינה הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבה על מקרקעין שבבעלות המערערים, מכוח הסכם שנחתם ביניהם.   

 

רקע עובדתי

 

• 1.             בשנת 1991 התקשרו המערערים 2-1 (להלן: המערערים) עם המשיבה ומר יוסי טל (להלן: טל), אשר שימש כמתכנן של הפרויקט, בהסכם יזמות. במסגרתו הוסכם כי המערערים, המשיבה וטל יפעלו לביצוע של איחוד וחלוקה של מקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 8216, שהייתה בבעלות המערערת 3, וכן של חלקה 17 ו-21 בגוש 8219 שהיו בבעלות המערערים (להלן: חלקות 16,17,21 בהתאמה, וביחד: השטח המשותף), כך שחלקם של המערערים והמשיבה בבעלות במקרקעין יהיה 49% לכל אחד, וחלקו של טל יהיה 2%. מטרתו של הסכם זה הייתה הקמת שכונת מגורים על השטח המשותף. עוד הוסכם על הקמת חברה שיחסי השליטה בה ישקפו את הבעלות במקרקעין ובאמצעותה, בין היתר, יתנהל משא ומתן עם רוכשי הדירות. במקביל להסכם היזמות נערכו שני הסכמים נוספים. האחד הינו הסכם מכר, במסגרתו נמכר החלק הארי בחלקה 17 שבבעלות המערערים לידי המשיבה. כמו כן, נחתם בין המערערים למשיבה הסכם כרייה אשר בגדרו התחייבה המשיבה להעניק למערערים זכויות כרייה במקרקעין אשר היא בעלת זכות חכירה בו.

 

• 2.             במסגרת הסכם היזמות נקבע כי למרות המוסכם בעניין הבעלות המשותפת, המערערים והמשיבה זכאים כל אחד לייחד לעצמו 7.5% מהשטח המשותף, וכן טל זכאי לייחד לעצמו כדונם מהשטח המשותף. עוד הוסכם כי בעת תכנון החלקות, תיוחד חלקה לבאר הנכללת בחלקה 21, אשר תיוותר בבעלות המערערים מבלי שהדבר ישפיע על הבעלות היחסית במקרקעין. היינו, הוסכם שהחלקה שתתוכנן לצורך השימוש בבאר לא תימנה בחישוב חלקם של הצדדים בבעלות המשותפת והבלעדית בשטח המשותף. מספר חודשים לאחר כריתת הסכם היזמות, נחתם הסכם בין המערערים ובין המשיבה (להלן: ההסכם השני) שעניינו התחייבות המערערים להימנע מלעשות כל פעולה בחלקות 16 ו-21 שהיו בבעלותם באותה עת. מיד עם חתימת ההסכם נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה על חלקה 21.

 

• 3.             בסמוך לאחר מכן חולק השטח המשותף לחלקות חדשות על-פי תוכנית מפורטת ע.ח/ב.מ/159, שאושרה על ידי הועדה לבניה ולמגורים במרחב תכנון מקומי עמק חפר ביום 15.6.92 (להלן: התוכנית). הבאר, שעל פי הסכם היזמות הוסכם כי תישאר בבעלות המערערים, נכללה בחלקה ארעית מספר 8 ששטחה 718 מ"ר ויועדה לבניית מגורים. חלוקה זו דווחה למס שבח. עם סיום הבניה ואכלוס הבתים בפרויקט בוצעה חלוקה של השטח המשותף, וחלקה ארעית מספר 8 נרשמה בפנקס המקרקעין כחלקה מספר 136. בשנת 2000, לאחר החלוקה, יוחדה הערת האזהרה שנרשמה על חלקה 21 לטובת המשיבה לחלקה 136. לשם השלמת התמונה יש לציין שנחתם נספח להסכם היזמות (להלן: הנספח) בשנת 1992, אשר בגדרו הוסכם, בין השאר, שחלקות ארעיות 7 ו-8 לא ימכרו עד אשר סוגיית הבאר תוסדר לשביעות רצונם של המערערים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

• 4.             המערערים הגישו המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו במסגרתה עתרו כי יוצהר שהערת האזהרה הרובצת על חלקה 136 בטלה. כמו כן, ביקשו כי בית המשפט יורה לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה על חלקה 136 לאחר ביצוע שטר החלוקה. בנוסף, ביקשו המערערים לבטל או לצמצם את יפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם על-ידי המערערים, ככל שהוא נוגע לחלקותיהם. המערערים טענו לגבי ההסכם השני, כי התחייבו להימנע מכל פעולה בחלקה זו עד לתום תקופת ההשעיה שנקבעה בהסכם היזמות, היא התקופה שנקבעה לצורך הסדרת האישורים במסגרת חוזה היזמות. לפיכך, בחלוף תקופת ההשעיה בטלה הערת האזהרה ויש להסירה. עוד טענו המערערים כי למשיבה אין כל זכויות בחלקה 136 בה מצויה הבאר שלגביה הוסכם כי תישאר בבעלות המערערים. מנגד, טענה המשיבה כי חלקה 136 מהווה חלק מהשטח המשותף ולא יוחדה למי מהצדדים בהסכם היזמות. אומנם המערערים זכאים מכוח ההסכם לשמור על בעלותם בבאר, אולם חלקה 136 גדולה בהרבה משטח הבאר. לגבי הערת האזהרה טענה המשיבה כי נועדה להבטיח את זכויותיה בשטח המשותף שחלקו רשום בבעלות המערערים. לפיכך, הערת האזהרה תישאר בתוקפה כל עוד היא זכאית למחצית מהבעלות המשותפת בחלקה.

 

• 5.             בית המשפט המחוזי דחה את התובענה. נקבע כי מלשון סעיף 2 להסכם השני עולה כי התחייבות המערערים שמכוחה נרשמה הערת האזהרה תקפה עד לתום תקופת ההשעיה, היינו שנתיים ימים. אולם, כוונת הצדדים הייתה בעת עריכת ההסכם השני להבטיח את זכויותיה של המשיבה בחלק מהשטח המשותף הרשום בבעלות בלעדית של המערערים. זאת, אם וככל שהתנאים המתלים שנקבעו בהסכם היזמות יתקיימו והפרויקט יצא לפועל על-ידי הצדדים. מאחר והפרויקט אכן יצא לפועל, המשיבה זכאית לבעלות משותפת על החלק מהשטח המשותף שלא יוחד לצדדים בהסכם היזמות ולא נמכר לצדדים שלישיים. בית המשפט התמקד בסוגיית ייחוד חלקה 136 למערערים. נקבע כי אין מחלוקת שהמערערים זכאים לכך שהבאר בשטחה של חלקה 136 תיוחד להם במסגרת החלוקה. אולם, בפועל ככל הנראה לא הייתה אפשרות לייחד חלקה נפרדת במסגרת התוכנית. כמו כן, דיני המקרקעין אינם מאפשרים את פיצול הבעלות בחלקה.

 

• 6.             עוד נקבע כי בעיית ייחוד הבאר עלתה בשלב החלוקה וכי הצדדים הסכימו כי עליהם לגבש פתרון חלופי, אך פתרון זה טרם הושג. במצב דברים זה טענת המערערים כי עליהם להירשם כבעלים של כל חלקה 136, אינה מעוגנת בהסכם היזמות, שכן זו אינה חלקת הבאר שהוסכם עליה במפורש בהסכם היזמות כי אם חלקה המיועדת לבנייה. יש לציין כי בית המשפט עמד על פתרונות אפשריים לסכסוך הנידון, אולם מכיוון שהדבר לא היה בכוחו של בית המשפט הוא נמנע מלהכריע בעניין.

 

טענות המערערים

 

• 7.             המערערים טוענים כי הערת האזהרה כפופה להסכם השני בו הוסכם על רישומה עד אשר המשיבה תסדיר את האישורים הנדרשים. מאחר שאישורים אלו הושגו עוד בשנת 1992, אין להותיר את הערת האזהרה על כנה. עוד משיגים המערערים על ייחוד הערת האזהרה בשנת 2000 לחלקה 136. לשיטת המערערים מאחר והוסכם כי הערת האזהרה תירשם למשך שנה בלבד עד להשגת האישורים הדרושים לשם שינוי יעוד הקרקע, הרי שבעת ייחוד ההערה לחלקה 136 תוקפה מכוח ההסכם השני למעשה פג. כמו כן, ייחוד זה אינו תואם את שטר החלוקה אשר פיצל את חלקה 21 למספר חלקות, שכן המשיבה ביקשה לייחד את הערת האזהרה רק לחלק מהחלקות המנויות בשטר.

 

• 8.             עוד טוענים המערערים כי למשיבה אין כל זכות בחלקה 136. לשיטתם, טענת המשיבה בעניין זה משוללת יסוד. בהסכם היזמות הוסכם כי הבאר תיוחד באופן בלעדי להם, וכי תתוכנן חלקה נפרדת לצורך כך. לכן לפי ההסכם חלקה 136 בה מצויה הבאר צריכה להיוותר בבעלותם. המערערים מדגישים כי לא נטלו חלק בהליך התכנון שבוצע על-ידי מר טל. עוד טוענים המערערים כי התוכנית שאושרה לשם חלוקת השטח, הינה הסכם איחוד וחלוקה ויחוד מגרשים בהתאם לסעיפים 120-128 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965. תוכנית זו מהווה חיזוק נוסף לעובדה כי חלקת הבאר כפי שתוכננה, נעשתה בהסכמת הצדדים, וכי המשיבה לא השיגה על תוכנית החלוקה. כמו כן, אי נקיטת צעדים על ידי המשיבה במשך שנים ארוכות במטרה לאכוף את טענת הבעלות בחלקה, מעידה גם היא על כך. יתר על כן, לטענת המערערים יש להפחית את שטח חלקת הבאר, היינו חלקה 136, מסך החלקות, שכן על פי הסכם היזמות נקבע כי החלקה שתתוכנן לבאר לא תשפיע על הבעלות היחסית בקרקע. המערערים מבקשים להטעים כי הערת האזהרה פוגעת בזכותם לקניין, שכן אינה מאפשרת להם לממש את זכות הבעלות במקרקעין. לדבריהם המשיבה משתמשת בהערת אזהרה כמנוף להפעלת לחץ עליהם בכדי לאלצם למכור את חלקם בבעלות על חלקה 136.

 

• 9.             כמו כן, המערערים משיגים על קביעת בית המשפט קמא כי טענתם לבעלות על חלקה 136 מכוח הסכם היזמות נגועה בחמדנות וחוסר תום לב. לדידם אין בסיס לקביעה זו, במיוחד לאור העובדה כי גודל החלקה נקבע על-ידי המתכנן, וכי למערערים אין כל חלק בתכנון החלקות. בנוסף, גודל החלקה מתאים למימוש זכויותיהם וכן לצרכי הבאר-על מנת שתוכל למלא את יעודה באופן יעיל להספקת מים.

 

• 10.          טענה נוספת בפי המערערים כי חוזה היזמות אינו בגדר חוזה מכר של חלקה 136, אלא הוא משקף את כוונת הצדדים להתקשר בהסכם אם וכאשר יתקבלו האישורים המתאימים. לשיטתם, הסכם היזמות אינו עומד בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בפרט לאור העובדה כי לא מצוינת בגדרו של חוזה היזמות התמורה בגין המקרקעין. דרישה זו, לדידם, הינה תנאי בסיסי למילויה של דרישת הכתב. לבסוף, המערערים מבקשים להקטין את הוצאות המשפט שפסק בית המשפט קמא לטובת המשיבה, במיוחד נוכח העובדה שהוגשו סיכומים בלבד במהלכו.

 

טענות המשיבה

 

• 11.          לטענת המשיבה המערערים לא הצביעו על טענה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בפסק-דינו של בית המשפט קמא, אשר הינו מבוסס כראוי. המשיבה גורסת כי מטרתו של ההסכם השני, הייתה למנוע את העברת זכויותיהם של המערערים בחלקה 21, פן מאמציה של המשיבה והשקעותיה ירדו לטמיון. לפיכך, כוונת הצדדים בגדרו של ההסכם מחייבת את הותרת הערת האזהרה על כנה עד להסדרת זכויות המשיבה.

 

• 12.           המשיבה מתנגדת לטענת המערערים כי חלקה 136 הינה החלקה שתוכננה לשם השימוש בבאר, ולכן עליה להיוותר בבעלות המערערים. לדידה, לאחר חתימת הסכם היזמות ועל מנת להוציא את הפרויקט לפועל, הוכנה על-ידי המתכנן תוכנית מתאר. בגדרה של תוכנית זו חולקה חלקה 21 למספר חלקות לרבות חלקה 8 עליה שוכנת הבאר. נהיר כי על-פי התוכנית חלקה זו יועדה למגורים ואינה עולה בגדר חלקה שיוחדה לבאר מכוח הסכם היזמות. עוד טוענת המשיבה כי הצדדים ידעו במהלך הכנת התוכנית כי לא נמצא פתרון לבאר, וכי יש צורך למצוא הסדר לעניין זה. לפיכך נחתם עוד בשנת 1992 נספח להסכם היזמות, לפיו על הצדדים למצוא הסדר לבאר תוך שנתיים לשביעות רצונם של המערערים. לשיטת המשיבה, לשון הנספח מלמדת כי מדובר על מציאת הסדר לבאר, להבדיל מהסדר לחלקה 8. כלומר, היה ברור לצדדים לאחר גיבוש התוכנית שיש למצוא פתרון לסוגיית הבאר, אולם מדובר בפתרון שאינו נוגע לשאלת הבעלות המשותפת בחלקה 8.

 

• 13.          המשיבה מוסיפה בעניין זה כי כוונת הצדדים בגדרו של הסכם היזמות הייתה שהבעלות בשטח המשותף תתחלק ביחס שווה בין המערערים למשיבה. כך גם עולה מהמאמצים הרבים שהוקדשו ליצור מצב של כמעט שוויון מוחלט בחלוקת הבעלות בשטח המשותף בין המערערים למשיבה. לכן, טענתם של המערערים לבעלות בלעדית על חלקה 136, שגודלה 718 מ"ר, אינה מתיישבת עם הגיונו של ההסכם בין הצדדים לשמירת השוויון בין הצדדים. המשיבה עוד גורסת כי ניתן ללמוד על כוונת הצדדים בהסכם היזמות לעניין הבעלות המשותפת מהמסמכים שהועברו לידי רשויות המס, מהם גם עולה בבירור כי המערערים דיווחו לרשויות המס על העברת הבעלות בחלקה 8. אשר לטענתם של המערערים כי לא נחתם חוזה מכר ביחס לחלקה 21 ומאוחר יותר לחלקה 136, טוענת המשיבה כי טענה זו משוללת יסוד. התמורה בגין המקרקעין היא קבלת נתח הבעלות מהשטח המשותף והפרויקט שבו.

 

• 14.          לגבי השגת המערערים על ייחוד הערת האזהרה ביחס לחלקה 8, מדגישה המשיבה ששטר החלוקה משקף את הבעלות עובר לעסקה. לאחר חלוקת חלקה 21 לחלקות: 6,7,8 היה ברור כי חלקה 6 תיוחד לטובת המערערים, ולכן נרשמה הערת האזהרה על חלקות 7 ו-8 בלבד, על מנת להגן על זכויות המשיבה בחלקות אלו. לבסוף, טוענת המשיבה כי במשך 14 שנים לא ביקשו המערערים למחוק את הערת האזהרה, ולפיכך אשרו בהתנהגותם הם את טענת המשיבה כי כוונת הצדדים הייתה שהערת האזהרה תיוותר עד לרישום הזכויות, וכי חוזה היזמות בוצע בהתאם למוסכם.

 

דיון והכרעה

 

• 15.          הסוגיה העיקרית העומדת במוקד הערעור דנן ענינה כוונת הצדדים במסגרת ההסכם השני, אשר מכוחו נרשמה הערת האזהרה על חלקה 136 לטובת המשיבה. הצדדים חלוקים ביחס לתוקפה של הערת האזהרה ולתנאים שבהתקיימם על המשיבה להסירה. בבואנו לבחון סוגיה זו יש ליתן את הדעת כי נקודת המוצא לפרשנותו של ההסכם השני היא לשונו, אשר תוחמת את גבולות פרשנות החוזה (ראו: דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית ב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.05.06) (להלן: פרשת מגדלי הירקות)). אכן נראה, לכאורה, מלשונו של ההסכם השני כי כוחה של הערת האזהרה תקף למשך תקופת ההשעיה, שעל-פי הסכם היזמות אורכה לכל היותר שנתיים. יחד עם זאת, תהליך פרשנותו של חוזה אינו מתמצא בלשונו בלבד, שכן כידוע, על בית המשפט הנדרש לפרש הוראה מסוימת בחוזה, לעשות כל שביכולתו כדי להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים לאותו חוזה. על מנת לעשות כן עליו לנסות ולעמוד על התכלית הסובייקטיבית של ההתקשרות ביניהם, עליה ניתן ללמוד הן מלשון החוזה והן מהנסיבות האופפות את כריתתו (ראו: פרשת מגדלי הירקות; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום, פ"ד מט(2) 265 (1995); ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' עצמון ז"ל (לא פורסם, 27.3.08)).

 

• 16.          כוחה של הערת האזהרה נובע, כאמור, מההסכם השני, אשר במבואו מצוין כי הוא נערך לאור התחייבות הצדדים בגדרו של הסכם היזמות. לפיכך יש לקרוא את ההסכם השני יחד עם תנאיו ומטרותיו של הסכם היזמות, הוא ההסכם העיקרי בין הצדדים. מהסכם היזמות עולה כי תקופת ההשעיה נקבעה לשם השגת האישורים הנדרשים לביצוע הפרויקט. עוד הוסכם כי השגת אישורים אלו היא בבחינת תנאי מתלה לתוקפו של ההסכם, שכן אם לא יוסדרו האשורים הסכם היזמות יתבטל וכתוצאה מכך יהא צורך להסיר את הערת האזהרה. יחד עם זאת, ברי כי משעה שיושגו האישורים, על המערערים לפעול לשם רישום זכויות המשיבה. לפיכך ההגנה הניתנת מכוחו של ההסכם השני על זכויותיה של המשיבה במשך תקופת ההשעיה, מקפלת את הנחת הצדדים כי עם השגת האישורים יפעלו המערערים לשם רישום זכויות המשיבה בהתאם להסכם היזמות. דהיינו, אומד דעת הצדדים בגדרו של ההסכם השני, הוא כי הערת האזהרה תגן על זכויות המשיבה עד לרישומן, ככל שהיא תעמוד בהשגת האישורים הנדרשים בתוך תקופת ההשעיה. פירוש זה מתיישב עם לשון ההסכם השני, ומתחייב ממהותו של הסכם היזמות אליו מפנה ההסכם השני במבואו.

 

• 17.          חיזוק לפרשנות זאת ניתן למצוא בעמדתו של עו"ד אריאל פלג, שמונה על-ידי הצדדים ליועץ המשפטי של הפרויקט מכוח הסכם היזמות, במכתבו מיום 5.7.06 למערערים. שם סוקר עו"ד פלג את השתלשלות האירועים והמגעים השונים שהתנהלו בין הצדדים, ובכלל זה עומד הוא על כך שיש להותיר את הערת האזהרה על חלקה 8 עד לרישום זכויות המשיבה. כמו כן, סבורה אני כי אי נקיטת צעדים על-ידי המערערים לאחר חלוף פרק זמן כה ארוך, שעה שלשיטתם כבר בשנת 1994 היה על המשיבה להסיר את הערת האזהרה, מחזקת את המסקנה כי כוונת הצדדים אכן הייתה שהערת האזהרה תבטיח את זכויות המשיבה בחלקה 21. לפיכך, איני רואה לנכון להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי הותרת רישום הערת האזהרה לטובת המשיבה תלויה בהסדרת זכויותיה של המשיבה בחלקה 21. לאור מסקנתי זו, גם לא מצאתי כל ממש בטענתם של המערערים לגבי עצם ייחוד הערת האזהרה שנרשמה על חלקה 21 לחלקה 136, שהינה כאמור אחת מהחלקות שתוכננו על בסיס חלקה 21.

 

• 18.          על כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, שאלת הותרת הערת האזהרה על כנה נגזרת בעיקרה מהסדרת זכויות המשיבה בחלקה 136. אכן אין מחלוקת על כך כי הוסכם שלמערערים תיוחד חלקה שבגדרה תיכלל הבאר במסגרתם של הסכם היזמות והנספח. חלקה זו לא תימנה בהסדר חלוקת הבעלות במקרקעין. יחד עם זאת, כפי שקבע בית המשפט קמא, איני סבורה כי חלקה 136 תוכננה בהתאם להסכמה זו. טענת המערערים כי חלקה 136 תוכננה לצורך הבאר, אינה מתיישבת עם הגיונו של ההסכם להקים יחידות דיור על חלקה 21, ולא עם הדיווחים שהועברו לרשויות המס, כמו גם גודלה של החלקה. טענה זו גם אינה מתיישבת עם מה שהוסכם בנספח, כי הבעלות על חלקה 8 לא תימכר עד להסדרת סוגיית הבאר. מהסכמה זו עולה שהנחת הצדדים הייתה כי יימצא פתרון לסוגיית הבאר שאינו כולל את הותרת הבעלות הבלעדית בידי המערערים בחלקה 8, היא כאמור חלקה 136.

 

• 19.          למעשה מבקשים המערערים להיתלות בלשון החוזה, לעניין רישום הערת האזהרה וזכויות המשיבה בחלקה 136. לפי פרשנותם של המערערים לשון החוזה מחייבת את הסרת הערת האזהרה, שכן החלקה בה שוכנת הבאר היא בהכרח החלקה שהוסכם כי תיוחד להם, ולכן דרישתה של המשיבה להסדרת זכויותיה בחלקה זו משוללות יסוד. מסקנה זו אינה מתחייבת מלשון ההסכם. אומנם אין מחלוקת כי זכותם של המערערים כי תתוכנן חלקה לבאר שתיוחד להם, אולם לא ניתן להסיק מהתחייבות זאת כי למערערים עומדת בהכרח זכות לבעלות בלעדית בחלקה בה שוכנת הבאר. יתר על כן, בעניינו נראה כי כוונת הצדדים במסגרת ההסכם ברורה לאור מכלול הנסיבות ומטרתו של ההסכם. כוונתם המשותפת מחייבת את הותרת רישום הערת האזהרה עד לרישום זכויותיה של המשיבה בחלקה 136 על-פי ההסכם. לכן איני מוצאת לנכון להתערב בפסיקת בית המשפט המחוזי, לרבות קביעתו בעניין ההוצאות.

 

• 20.          בשולי הדברים, יש לציין, כי במסגרת ערעור זה לא ניתן הכוח בידי בית המשפט להכריע בסכסוך שהתגלע בין הצדדים ביחס לזכויות הצדדים בחלקה 136, אלא רק להכריע בשאלה הנגזרת לעניין הערת האזהרה והיא האם הוסדרו זכויות המשיבה בחלקה 136. המסקנה המשפטית העולה מהאמור לעיל היא כי חלקה 136 אינה יכולה להיוותר בבעלות בלעדית של המערערים לפי הסכם היזמות. יחד עם זאת, הוסכם במפורש כי למערערים תיוחד הבאר. כפי שעולה מעמדות הצדדים נראה שהתחייבויות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, הואיל ונראה כי על פי דיני המקרקעין הבעלות בחלקה מתפרשת על כל אתר ואתר. לכן, בעלות משותפת של המערערים והמשיבה בחלקה תכלול בהכרח את הבעלות בבאר, בניגוד למוסכם בהסכם היזמות. בשלב זה כאשר ברור כי ייחוד חלקה לבאר, על פניו, אינו אפשרי לא יהא מנוס מלהגיע לפתרון מוסכם שיביא ליישוב הסכסוך ככל שהוא נוגע לחלקה 136, או ללכת לפתרון אחר של ביצוע בקירוב ויפה שעה אחת קודם.

 

• 21.          משאלה פני הדברים אמליץ לחברי לדחות את הערעור. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח והוצאות לטובת המשיבה.

 

                                                                                                       ש ו פ ט ת

 

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                                המשנה לנשיאה

 

השופט ח' מלצר:

 

           אני מסכים.

 

                                                                                               ש ו פ ט

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

 

           ניתן היום, ט' באלול תש"ע (19.8.10).