|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק
בשנת 1932 בפס"ד
STEVENSON V. DONOGHUE
בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה
היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע
את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן.
בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט
אטקין (ATKIN)
קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על
פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד
אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק
נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם
שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה.
היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק
לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר
שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות
למנוע את הנזק.
סעיפים
35 ו – 36
קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת
זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא
גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין
הנזק.
קיום חובת זהירות
הפרת חובת הזהירות
בדיקת ביניים
נזק מכוון
אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות
חובת זהירות בגין נזק נפשי
בדיקת ביניים
נזק מכוון
אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות
חובת זהירות בגין נזק נפשי
רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור
מצג שווא רשלני
חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם-
סעיף 37 ו- 37א
אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38
אחריות לאש – סעיף 39
סעיף
39
קובע שלוש חלופות להטלת אחריות על נזק שנגרם על ידי אש. החלופה
הראשונה היא שהנתבע הבעיר את האש. החלופה השנייה היא שהנתבע היה
אחראי להבערת האש. החלופה השלישית היא שהנתבע הוא תופש המקרקעין או
בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש.
בפס"ד קורי נ' קסש
עומד בית המשפט על הדמיון הרב שבין סעיף 38 לסעיף 39,
ולאור דמיון זה קבע בית המשפט בדעת הרוב, כי הנתבע יחויב רק אם האש
יצאה מהמקרקעין של התובע ועברה למקרקעין של הנתבע. בעובדות של פסק
הדין, כאשר הנזק נגרם לתובע בתחומי המקרקעין של הנתבע, סרב בית
המשפט להחיל את סעיף 39, אך הכיר באחריות לפי הכללים
הרגילים של עוולת הרשלנות. השופט קיסטר בדעת מיעוט, סבר כי
מטרת הסעיף הייתה להגן על ניזוקים שנפגעו מאש, ולאו דווקא ניזוקים
שהיו במקרקעין שכנים.
לעניין התפשטותה של האש, עלה קושי נוסף בפסיקה בבתי המשפט
המחוזיים. בפס"ד זילברגר נ' נוזובסקי נקבע, כי אחראי
ברשלנות רק הבעלים של המקרקעין מהם יצאה האש, כלומר בעלי המקרקעין
שם פרצה האש. לעומת זאת, בפס"ד הסנה נ' ציון נקבע כי
גם בעלי מקרקעין מהם עברה האש יהיו אחראים. כלומר, גם האש לא פרצה
במקרקעין של הנתבע, הוא עשוי להימצא אחראי, אם האש עברה ממקרקעין
למקרקעין של אחר.
הדרישה שנקבעה בפס"ד קורי נ' קסש, לפיו האש צריכה
לעבור ממקרקעין של הנתבע למקרקעין של התובע, דרישה זאת אינה חלה
כאשר מדובר באש שיצאה ממיטלטלין. בפס"ד גנאור נדונה
תביעה של אדם, שעבד בשירות המדינה, שמיטלטליו ניזוקו כאשר פרצה אשר
מסוללת טלפון בחדר עבודתו. המדינה ביקשה להחיל את ההלכה של פס"ד
קורי, אך בית המשפט דחה את הטענה, וקבע כי כאשר מדובר באש שיצאה
ממיטלטלין, אין זה משנה אם התובע שכן באותם מקרקעין. המדינה, שלא
הצליחה למצוא את המקור לאש, לא הצליחה לפיכך להוכיח כי לא התרשלה,
ולכן חויבה בפיצויים.
אחריות
לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב
הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
