הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

עוולת הרשלנות היא עוולה חדשה יחסית. במשפט האנגלי הוכרה העוולה רק בשנת 1932 בפס"ד STEVENSON V. DONOGHUE בפס"ד זה נדונה תביעתה של אישה אשר ניזוקה משתיית בקבוק בירה בה היה שבלול. נוסף על תביעתה את מוכר החנות בעילה חוזית, ביקשה לתבוע את היצרן, למרות שלא הייתה קיימת יריבות חוזית בינה לבין היצרן. בית המשפט הכיר בתביעתה הנזיקית, והכיר בעוולת הרשלנות. השופט אטקין (ATKIN) קבע, כי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" מתרגם במשפט לכלל האוסר על פגיעה בשכנך, (סעיף 36 מאמץ את מבחן השכנות שקבע הלורד אטקין. בהמשך נדון בשאלת השכנות בהרחבה רבה יותר, בסוגיית נזק נפשי (למשל במקרים של צפייה בניזוק בתאונת דרכים) דהיינו באדם שניתן לצפות באופן סביר שהוא עלול להיפגע עקב המעשה המזיק שנעשה. היצרן, אדם סביר, היה צריך לצפות שקיומו של שבלול בבקבוק יגרום נזק לרוכשו, מאחר שאין אפשרות לבדיקת ביניים (בגלל סוג הבקבוקים). מאחר שכך, הריהו חייב בעוולה של רשלנות, מאחר שלא נקט אמצעי זהירות למנוע את הנזק.

סעיפים 35 ו – 36 קובעים את יסודות עוולת הרשלנות. היסוד הראשון הוא קיום חובת זהירות. היסוד השני הוא הפרת חובת הזהירות. והיסוד השלישי הוא גרימת נזק, דהיינו קיומו של נזק וקיום קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק.

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

בדיקת ביניים

נזק מכוון

אחריותם של גופים שלטוניים בגין רשלנות

חובת זהירות בגין נזק נפשי

רשלנות הגורמת נזק כלכלי טהור

מצג שווא רשלני

חובת הזהירות של בעל מקרקעין או של תופשם- סעיף 37 ו- 37א

אחריות לדברים מסוכנים – סעיף 38

סעיף 38, כמו גם סעיפים 39 ו – 41, עוסק במקרה ספציפי, בו מועבר נטל ההוכחה מהתובע לנתבע, דהיינו הנתבע צרי להוכיח שלא התרשל. סעיף 38 דן בדברים מסוכנים ובדברים נמלטים. באנגליה קיימת התייחסות שונה לדברים מסוכנים ולדברים נמלטים. לעניין דברים נמלטים, נקבע בפס"ד RYLANDS V. FLETCHER כי קיימת אחריות חמורה על הנתבע, דהיינו הנתבע תמיד יצא חייב, אלא אם יוכיח התקיימות של הגנה ספציפית מתוך רשימה סגורה של הגנות. לעניין דברים מסוכנים, נקבע כי האחריות היא אחריות מוגברת, דהיינו העברת נטל ההוכחה, כפי שנקבע בסעיף 38 גם לעניין הדברים הנמלטים.

דברים נמלטים – בפס"ד RYLANDS V. FLETCHER נקבע, כי אדם המביא לאדמתו דבר שלא היה שם באופן טבעי, ושאיננו מזיק לאחרים כל זמן שהוא נמצא ברשותו, יהיה חייב בנזק אם אותו אדם לא הצליח לשמור את החפץ בבעלותו והוא עבר לשכניו. בפס"ד מפי נ' אשכנזי נדונה תביעה של אדם שרכושו ניזוק ממים שברחו ממקרקעין של שכנו, שעה שהשקה אותם. דעת הרוב קבעה, כי אין חשיבות לשאלה כיצד נגרם הנזק, האם נגרם מפעילות רגילה או משימוש לא רגיל במקרקעין. סעיף 38 חל במקרה זה, ולכן הנתבע חוייב בפיצויים. השופט כהן, בדעת מיעוט סבר, כי במקרה של שימוש רגיל במקרקעין, כפי שהיה במקרה הנדון, אין מקום להטיל אחריות על הנתבעים.

דברים מסוכנים – בפס"ד פישמן נ' היועץ המשפטי הגדיר בית המשפט את המונח "דבר מסוכן". דבר מסוכן, כך נקבע, הוא דבר מסוכן מטבעו מפאת תכונותיו המיוחדות, תכונות המשותפות לו ולדברים זהים אחרים. כאשר מדובר בתכונות בלתי משתנות של החפץ, וכאשר השימוש הרגיל בו יוצר סיכון לאלו שבקרבתו או יבואו במגע עמו, הרי הדבר הוא דבר מסוכן. נקבע, כי רעל, מכונית, טרקטור, מכסחת דשא – אלה הם דברים מסוכנים. לעומת זאת, אבן התלויה על בלימה – זהו אינו דבר מסוכן.

מלשון סעיף 38 עולה, כי במקרה של דברים נמלטים, הרי השליטה של הבעלים נסתיימה. לעומת זאת, כאשר מדובר בדברים מסוכנים, הרי האחריות המוגברת של הבעלים קיימת גם כאשר השליטה של הבעלים טרם נסתיימה. בכל זאת נקבעה הפסיקה, בעקבות ההלכה ב – COMMON LAW כי סעיף 38 חל רק על מקרים של עזיבה ומסירה, כלומר כאשר עוזבים חפץ ללא השגחה (עזיבה של בקבוק עם רעל ברחוב), או כאשר מוסרים חפץ לאחר (מסירת נשק לילד קטן) דהיינו רק כאשר שליטת הבעלים נסתיימה, הלכה זאת, המנוגדת ללשון הסעיף נקבעה בהערת אגב בפס"ד פישמן אך בית המשפט חזר עליה בעניין לפידות נ' שליסר.

אחריות לאש – סעיף 39

אחריות לחיות – סעיפים 40, 41א ו – 41ב

הדבר מעיד על עצמו – סעיף 41

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

קשר סיבתי - סעיף 64

ריחוק הנזק – סעיף 76 (1)

סיבות אחדות לנזק

פיצויים

השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים