|
מאמרי משפט
דיני נזיקין
הפרת חובה חקוקה – סעיף 63
רשלנות – סעיפים 35 ו- 36
תקיפה – סעיף 23
הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29
מטרדים – סעיפים 42 – 18
גרם הפרת חוזה – סעיף 62
חוק אחריות למוצרים פגומים
חוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה – 1965
כולל בתוכו הן את האספקטים האזרחיים של פרסום לשון הרע, והן את
האספקטים הפליליים של נושא זה. לפני שנת 1965, היו הוראות החוק
פזורות בפקודת הנזיקין מחד, ובפקודת החוק הפלילי מאידך. הסיבה לכך
הייתה שהוראות שונות היו נכונות הן לעניין האיסור הפלילי והן
לעניין האחריות הנזיקית, במיוחד הוראות החוק הנוגעות להגנות. בכל
זאת ישנם מספר הבדלים בין העבירה הפלילית לעוולה הנזיקית: בעבירה
הפלילית, יש צורך שהפרסום יגיע ליד שני אנשים או יותר זולת הנפגע (סעיף
6 לחוק) ואילו בעוולה הנזיקית, די בכך שהפרסום יגיע לידי אדם
אחד זולת הנפגע (סעיף 7): בעבירה הפלילית על התביעה להוכיח,
כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנפגע, ואילו בעוולה הנזיקית אין
חשיבות למחשבה הפלילית של הפוגע. כאשר מתקיימים יסודות העבירה
הפלילית, ניתן לתבוע הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. סעיף 24
מוסיף על כך: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי
נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על
הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על פי
הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן". עד לחקיקת החוק, לא ניתן
היה לפי דיני הראיות, להסתמך על פס"ד פלילי במסגרת הליך אזרחי.
הסיבה העיקרית לכך היא השוני בין התובעים במשפט הפלילי (המדינה)
ובמשפט האזרחי (הנפגע). אלא שבינתיים נתקבל תיקון לפקודת הראיות
[נוסח חדש] וסעיף 42א (א) קובע: "הממצאים והמסקנות של פסקי דין
חלוט במשפט פלילי ומרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה
לכאורה לאמור בהם…" יש הבדל בין סעיף 42א (א) לבין סעיף
24 לחוק, שכן כאשר מדובר בזיכוי, עדיין מאפשר חוק איסור לשון
הרע, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי.
לא ניתן לסיים את
הדיון בחוק איסור לשון הרע, בלי דיון בחוק הגנת הפרטיות. חוק זה
נועד להגן על הפרטיות של האדם, וקובע איזונים שונים בין זכות זאת
לבין חופש הביטוי. ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות דומים, ולעתים זהים,
להגנות שבחוק איסור לשון הרע. אלה שישנם כמה הבדלים. הפיצויים לפי
חוק איסור לשון הרע יינתנו רק במקרה שמוכח נזק. פיצויים לפי חוק
הגנת הפרטיות ייתכנו, גם כאשר לא נגרם כל נזק לתובע. הבדל נוסף הוא
לעניין ההתיישנות: תקופת ההתיישנות של תביעה לפי חוק הגנת הפרטיות
היא שנתיים בלבד, לעומת שבע שנים בעוולה לפי חוק איסור לשון הרע
(כאמור בסעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות).
מקרה חשוב נדון
בפס"ד נוימן נ' פלוני, במקרה זה היה התובע מאושפז בבית
חולים לחולי נפש, ובמסגרת תביעה שניהל נגד אדם אחר, התבקש בית
החולים לבוא לבית המשפט ולהמציא את התיק הרפואי שלו. בית החולים
העדיף לשלוח את התיק הרפואי בדואר, ומזכירות בית המשפט הכניסה את
התיק הרפואי לבית המשפט, אשר פתוח לעיון של הצד השני. בית המשפט
המחוזי ניתח את סעיף 18 (2) (ב) לחוק הגנת הפרטיות, המעניק
הגנה אם "הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הפוגע חובה
חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה".
דעת הרוב דחתה את הערעור של
הרופאים ובית החולים, וסברה כי לא עומדת להם ההגנה של סעיף 18
(2) (ב) הנ"ל.
השופט קלינג
בדעת המיעוט טען: "חבריי סברו, כי טענת הגנה זו אינה עומדת
למערערים, באשר החובה החוקית עליה מדבר סעיף קטן (ב) מתייחסת
לציווי מפורש לעשות מעשה הפוגע בפרטיות… הפירוש המצומצם שהציעו
חבריי לחובה החוקית שבסעיף 18 (2) (ב) מתאים לזה שניתן
לסעיף 6 לפקודת הנזיקין, המעמיד הגנה בתביעת נזיקין למי שעשה
את המעשה לפי הוראות חקוק ובהתאם להם. הפירוש המוצע בסעיף 18
(2) (ב) אינו תואם את הקשרו ולא את כוונתו של סעיף 18.
מדובר שם בטענת הגנה שיסודותיה שניים: תום לב ועשיית הפגיעה
בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על התובע חובה לעשותה. את החובה החוקית
יש לפרש לאור שלוש החובות האחרות: מוסרית, חברתית או מקצועית. אין
להעלות על הדעת חובה מוסרית שתחייב לעשות את המעשה הפוגע בפרטיות,
החובה היא לעשות את המעשה ללא קשר עם היותו פוגע בפרטיות. השופט
קלינג טוען, כי בית החולים פעל כשורה, שכן מילא את חובותיו,
אלא שדעת הרוב, סברה כי על בית המשפט הייתה להתייצב בפני בית המשפט
להמציא את המסמכים, ומשלא נהגו בדרך זאת, הרי אינם יכולים להתגונן
לפי סעיף 18 (2) (ב).
קשר סיבתי - סעיף 64
ריחוק הנזק
–
סעיף 76 (1)
השפעתן של הטבות על שיעור הפיצויים
|
|
