הגדרת הנזיקין

מקומם של דיני הנזיקין במערכת המשפט

מטרות דיני הנזיקין

הפרת חובה חקוקה – סעיף 63

רשלנות – סעיפים 35 ו- 36

תקיפה – סעיף 23

הסגת גבול במקרקעין – סעיף 29

מטרדים – סעיפים 42 – 18

גרם הפרת חוזה – סעיף 62

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים

חוק אחריות למוצרים פגומים

חוק איסור לשון הרע

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 כולל בתוכו הן את האספקטים האזרחיים של פרסום לשון הרע, והן את האספקטים הפליליים של נושא זה. לפני שנת 1965, היו הוראות החוק פזורות בפקודת הנזיקין מחד, ובפקודת החוק הפלילי מאידך. הסיבה לכך הייתה שהוראות שונות היו נכונות הן לעניין האיסור הפלילי והן לעניין האחריות הנזיקית, במיוחד הוראות החוק הנוגעות להגנות. בכל זאת ישנם מספר הבדלים בין העבירה הפלילית לעוולה הנזיקית: בעבירה הפלילית, יש צורך שהפרסום יגיע ליד שני אנשים או יותר זולת הנפגע (סעיף 6 לחוק) ואילו בעוולה הנזיקית, די בכך שהפרסום יגיע לידי אדם אחד זולת הנפגע (סעיף 7): בעבירה הפלילית על התביעה להוכיח, כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בנפגע, ואילו בעוולה הנזיקית אין חשיבות למחשבה הפלילית של הפוגע. כאשר מתקיימים יסודות העבירה הפלילית, ניתן לתבוע הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי. סעיף 24 מוסיף על כך: "במשפט אזרחי בשל לשון הרע שנדון לאחר שמשפט פלילי נגד אותו אדם בשל אותה לשון הרע נסתיים, רשאי בית המשפט להסתמך על הממצאים העובדתיים, כולם או מקצתם, שנקבעו במשפט הפלילי על פי הראיות שנגבו בו, בלי לחזור על גבייתן". עד לחקיקת החוק, לא ניתן היה לפי דיני הראיות, להסתמך על פס"ד פלילי במסגרת הליך אזרחי. הסיבה העיקרית לכך היא השוני בין התובעים במשפט הפלילי (המדינה) ובמשפט האזרחי (הנפגע). אלא שבינתיים נתקבל תיקון לפקודת הראיות [נוסח חדש] וסעיף 42א (א) קובע: "הממצאים והמסקנות של פסקי דין חלוט במשפט פלילי ומרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם…" יש הבדל בין סעיף 42א (א) לבין סעיף 24 לחוק, שכן כאשר מדובר בזיכוי, עדיין מאפשר חוק איסור לשון הרע, להסתמך על הממצאים העובדתיים שנקבעו במשפט הפלילי.

מהי לשון הרע?

מי יכול לתבוע?

ההגנות

סעיף 13 – פרסומים מותרים

סעיף 14 – אמת בפרסום

סעיף 15 – הגנת תום לב

זאת היא ההגנה הדומיננטית ביותר. היא כוללת שורה של נסיבות, שאם הן מתקיימות, יכולה לעמוד לנתבע הגנה של תום לב, וזאת בתנאי נוסף: שהוא פעל בתום לב. בכך עוסק סעיף 16. סעיף 16 (א) קובע: :"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה שעליו שעשה את הפרסום בתום לב" דהיינו, על הנאשם להוכיח, כי נתקיימה אחת מהנסיבות שבסעיף 15, וכן שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. אין בחוק מבחן חד משמעי, לקבוע מהו "תום לב". לכן יש לפרש מושג זה לפי המטרה התחיקתית של כל אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 15. כך למשל לעניין סעיף 15 (8) אשר קובע: "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה…" סעיף 15 (8) מבקש לעודד פניות למשטרה, ולכן יש להגיד, כי המתלונן פעל בתום לב, כאשר הוא האמין בנכונות התלונה, גם אם המטרה שלו הייתה להתנקם בשכנו, ולאו דווקא שהחברה תהיה ישרה יותר. כך פסק השופט ברק בפס"ד ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר.

סעיף 15 (1) קובע כי תינתן הגנה, כאשר המפרסם "לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע". התייחסנו לסעיף זה בפס"ד עזבון מנדל שרף לעניין זכות התביעה.

סעיף 15 (2) קובע, כי תינתן הגנה למספר כאשר "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". העיתונות ניסתה לא אחת לטעון, כי היא מוגנת על ידי סעיף 15 (2) בפס"ד חברת החשמל נ' הארץ פסק בית המשפט, כי אין לעיתונות מעמד מיוחד כלפי הציבור, שמחייב אותה לעשות אותו פרסום.

סעיף 15 (3) מעניק הגנה, כאשר "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו עניין אישי כשר". סעיף זה נדון בפס"ד טריגמן נ' טיולי הגליל רכב 1966 בע"מ. במקרה זה חשד מנהל חברת טיולי הגליל, שהמערער מחבל באוטובוסים של החברה, משום שפוטר ממנה בעבר. מנהל חברת טיולי הגליל הודיע על חשדות אלו למנהל חברת "טיולי תפוז", שם עבד באותה עת המערער. בעקבות מידע זה, פוטר המערער גם מעבודתו בחברת "טיולי תפוז". המערער הגיש תביעה בגין פרסום לשון הרע, כנגד מנהלה של חברת טיולי הגליל. ביהמ"ש העליון, קבע, כי הנזק לאוטובוסים היה עלול לגרום לאסונות נפש, ולכן יש צידוק בפרסום. במקרה זה מתקיימות הנסיבות – גם של סעיף 15 (3) וגם של סעיף 15 (2).

סעיף 15 (4) מעניק הגנה, כאשר "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". השאלה, מהי משמעות הסעיף, עלתה בפס"ד חב' החשמל נ' הארץ. בערעור סבר השופט שמגר, כי לא חלה אחריות על הפרסום בעיתון, לפיו חב' החשמל מרמה את הציבור בהתחייבותה למכור את המכוניות שרכשה עבור מנכ"לה. הסיבה להיעדר האחריות היא שיש לבדוק את הכתבה על פי האופי הדומיננטי: האם הכתבה עיקרה עובדות או דעות. במקרה הנדון, מדובר בכתבה שעיקרה דעות וביקורת. כשם שהגנת אמת בפרסום אינה נשללת בשל אי אמיתותו של פרט לוואי, כך גם כאן – יש לבדוק את הכתבה על פי האופי הדומיננטי, ואם רוב הביקורת נכונה, לא תישלל ההגנה, כאשר חלקה אינו נכון. השופט בן פורת בדעת המיעוט סברה, כי צריכה להיות הפרדה ברורה בין עובדות לבין דעות, כדי שיכול הציבור להבחין היטב מה האמת, ומהי אך הבעת דעה של המפרסם, וכך יוכל הציבור בעצמו לגבש דעה משלו. בדיון הנוסף נתקבלה עמדתה של השופטת בן פורת. לכן, כדי ליהנות מההגנה של סעיף 15 (4), על המפרסם להפריד בבירור בין עובדות לדעות, וכן על העובדות להיות נכונות. התוצאה הייתה זהה, שכן דעת הרוב סבר, כי הפרסום, לפיו אין כוונה לחברת החשמל למכור את המכונית, היא עובדה ולא הבעה. בית המשפט חוזר על עמדה זאת גם בפס"ד מאור נ' מיכאלי. הלכה זאת נכונה גם לעניין סעיף 15 (5).

סעיף 15 (6) מעניק הגנה, כאשר "הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה". סעיף זה עמד בדיון בפס"ד הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור. בית המשפט קבע, כי במקרה הנדון, שמדובר בביקורת על משחק, והביקורת נעשית בתום לב, עומדת ההגנה לפרסום שנעשה בטלוויזיה.

גם אם מתקיימות הנסיבות שבסעיף 15, והנאשם פעל במידה סבירה, עדיין ייתכן ומדובר בהתנהגות שלא בתום לב, אם מתקיימות אחת מהסיטואציות שבסעיף 16 (ב), למשל כאשר הדבר שפורסם לא היה אמת, והמפרסם – או שלא האמין באמיתות הדברים, או שלא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם מדובר באמת או בשקר, וכן כאשר המפרסם נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.